המעיין המתגבר מול הבור הסוד

כאשר הבית הגדול נחרב...

שאלתי עצם את עיניו, והמגיד הניף את שרביט עץ הזית הדק שלו. רוח סערה חמימה וחזקה החלה לנשוב בחלל בית המדרש הגדול, מערבלת את דפי הספרים ומשמיעה קול שריקה עזה.

כאשר פקח שאלתי את עיניו, הוא גילה שנעליו שוקעות בתוך אפר אפור וקר. היכל השיש המפואר נעלם, ובמקומו השתרע נוף הררי יבש ושומם תחת שמים מכוסים בעננים כבדים של עשן שחור.

מרחוק, בראש ההר, נראתה עיר עתיקה וחרבה, ומתוכה עלו להבות כתומות.

"מגיד, איפה אנחנו?" שאל שאלתי בפחד, כשהוא אוחז בגלימתו של המגיד. "הכל שרוף! איפה בית המדרש היפה שלנו?"

"אנחנו נמצאים בארצנו לפני כאלפיים שנה, בשנת 3830 לבריאת העולם, שאלתי שלי," ענה המגיד בקול עצוב ומלא הוד. "הבט לשם, אל האפק - אלו ענני העשן העולים מחורבן בית המקדש בירושלים. הבית הגדול, שהיה לב האומה, נחרב בידי החיילים הרומאים."

עיניו של שאלתי התמלאו בדמעות. "אבל איך אפשר ללמד תורה כך? איך אפשר להמשיך?" הוא קרא בכאב. "הרי בית המקדש היה המקום שבו התגוררו השירה, הקדושה והחכמה! אם הכלי הזה נשבר, האם החכמה לא תיעלם מן העולם?"

המגיד הניח יד חמה ומרגיעה על כתפו הקטנה של שאלתי. "זהו בדיוק השבר הגדול שאיתו התמודדו החכמים. כאשר יצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים החרבה יחד עם תלמידו רבי יהושע, ראה רבי יהושע את בית המקדש השרוף והחל לבכות: 'אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל!'"

"ומה ענה לו רבן יוחנן?" שאל שאלתי, מנגב את דמעותיו בשרוולו.

"רבן יוחנן פנה אליו בחיוך רך ואמר מילים ששינו את מסלול התולדות: 'בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה! ואיזו? זו גמילות חסדים, שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח!'"

המגיד הוביל את שאלתי בשביל המאובק, הרחק מהלהבות של ירושלים. "רבן יוחנן הסביר לתלמידו שדניאל איש חמודות, כאשר היה בגלות בבל ללא מקדש ומזבח, עסק בגמילות חסדים - הוא שמח חתנים, ליווה את המת ועזר לנזקקים. המקדש הפיזי מאבנים וזהב נעלם, אבל מעתה, הקדושה עברה להתגורר בתוך הלבבות שלנו - במעשים הטובים שנעשה איש לרעהו."

בתוך כרם החכמה ביבנה

השביל המאובק הוביל אותם אל עיירה קטנה ושוקקת חיים בשפלה - היא העיר יבנה.

במרכז העיר עמדה חצר רחבת ידיים, ובה ישבו עשרות חכמים בשורות מעוגלות ומסודרות. קול עמוק וחם של לימוד ומחלוקות מלא את האוויר, מהדהד בין כתלי האבן.

"מגיד," לחש שאלתי, "החצר הזו נראית משונה. החכמים ישבו כאן בשורות כל כך יפות, ממש כמו... כמו גפנים בשדה של אבא!"

"בדיוק כך!" קרא המגיד בשמחה. "למקום הזה קוראים 'כרם ביבנה'. החכמים לא ישבו כאן סתם. הם היו מסודרים בשורות-שורות כמו שתילי ענבים. והענבים שלהם? אלו הם המחשבות, השאלות והתשובות! כל חכם הוא כמו גפן המניבה יין מתוק ומשמח של דעת."

במרכז הכרם ישב איש זקן וחרוש קמטים, עטוף בטלית, שמבטו מלא ענווה וחכמה - היה זה רבן יוחנן בן זכאי. סביבו ישבו חמשת תלמידיו המובהקים, כתרמילי זרעים יקרים המונחים סביב הזורע הגדול.

"שאלתי," אמר המגיד, "הקשב היטב. יום אחד פנה רבן יוחנן אל תלמידיו ושאל אותם חידה: 'צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם...' כל אחד מהם הציע מפתח אחר לפתיחת שערי הטוב:"

רבי אליעזר אמר: עין טובה - היכולת להסתפק במעט ולא לקנאות בזולת.

רבי יהושע אמר: חבר טוב - הקשרים החברתיים המתקנים אותנו.

רבי יוסי אמר: שכן טוב - הנוכחות החיובית שלנו במרחב הקרוב.

רבי שמעון אמר: הרואה את הנולד - התכנון המושכל והאחריות העתידית.

רבי אלעזר בן ערך אמר: לב טוב.

"ומה הייתה תגובתו של רבן יוחנן?" שאל שאלתי בסקרנות.

"רבן יוחנן הביט בהם והכריע מיד במילים המהדהדות עד היום: 'רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם!'"

"אבל למה?" תהה שאלתי, מגרד בראשו המתולתל. "הרי חבר טוב זה נפלא, ולראות את הנולד זה מאוד חכם!"

"המפתח של רבי אלעזר הוא השורש," הסביר המגיד. "הלב אינו סתם איבר פיזי, הוא המנוע הראשי של כל כוחות הנפש. העין יכולה להביט, היד יכולה לתת, הרגל יכולה ללכת - אבל הלב הוא זה שמעורר ומכוון את כולם. כאשר לאדם יש לב טוב, כל הדברים האחרים - העין הטובה, החברות והשכנות - צומחים מתוכו באופן טבעי, ממש כמו שנחל שוטף משקה את כל השדות שבדרכו."

הכוס המלאה... והמעיין המפכה

המגיד הצביע על שני חכמים שישבו בקצה הכרם. האחד ישב זקוף ורציני, ספריו הענקיים מסודרים סביבו בדקדקנות - זהו רבי אליעזר בן הורקנוס. והשני, רבי אלעזר בן ערך, שעיניו הבוערות הביטו אל השמים ונראה כאילו הוא מקשיב לניגון פנימי נסתר.

"רבן יוחנן העמיד אותם זה מול זה בשני כינויים מדהימים," אמר המגיד. "הוא קרא לרבי אליעזר 'בור סוד שאינו מאבד טיפה', ולרבי אלעזר קרא 'מעיין המתגבר'."

שאלתי הניח את כוס החרס הקטנה שהייתה בכיסו על השולחן, ומלא אותה במים מתוך כד העץ הסמוך.

"תראה, מגיד!" קרא שאלתי בגאווה. "הכוס שלי מלאה לגמרי. היא אינה מאבדת אף טיפה מהמים ששפכתי לתוכה. היא ממש כמו רבי אליעזר!"

"נכון מאוד," הנהן המגיד באישור. "הבור הסוד הוא מעין כספת נעולה של זיכרון. הוא משמר את כל מה ששמע מרבותיו בדקדקנות קיצונית, מבלי לשנות דבר ומבלי לאבד אף פרט. בעולם שנחרב, שבו בתי המדרש עולים באש, הבור הסוד הוא המציל הגדול - הוא מונע מהתורה ומהחכמה להישכח ולהיעלם."

"אבל מה עם המעיין המתגבר?" שאל שאלתי, עיניו נמשכות אל סלע קרוב שמבין סדקיו פיכפכו מים צלולים, זרימתם רעננה, חיה ומפתיעה בכל רגע.

"המעיין הוא משהו אחר לגמרי," אמר המגיד בהתרגשות. "הוא אינו רק כלי קיבול פסיבי שמקבל מים מבחוץ. המעיין מייצר את המים בעצמו, מתוך מעמקי האדמה! רבי אלעזר בן ערך ניחן בשורש השכל. הוא אינו רק משנן את הדברים שלמד, אלא מבין דבר מתוך דבר, מגלה הבנות חדשות ומצמיח ענפים חדשים על גזע המסורת. זהו שכל מתחדש ששום דבר לא יכול לעצור את התנופה שלו."

"ומי מהם עדיף?" שאל שאלתי בלחש, שואל את השאלה שגם החכמים שאלו.

"רבן יוחנן קבע כי אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים אחת, ורבי אליעזר בן הורקנוס עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה - הוא מכריע את כולם! כי בעולם שעבר חורבן נורא, הנטייה הטבעית היא להסתגר ורק לשמור את הקיים (הבור). אבל הצורך האמיתי של הדור הוא בכוח מחדש, מעיין יוצר שיכול לבנות קומות חדשות, להפיח רוח חיים ולהראות שהתורה יכולה לנבוע מתוך כל מציאות."

אש מן השמים ושירת האילנות

"אני רוצה לראות את כוחו של המעיין הזה!" התלהב שאלתי, עיניו נוצצו מסקרנות.

המגיד חייך והניף שוב את השרביט. האוויר השתנה פעם נוספת, ושניהם מצאו את עצמם הולכים בשקט בדרך השדה הפתוחה בעלייה אל ירושלים.

"הבט לשם," לחש המגיד.

במרחק נראו שתי דמויות מוכרות: רבן יוחנן בן זכאי היה רוכב על חמורו, ורבי אלעזר בן ערך היה מחמר אחריו - עוזר לו ומנהיג את החמור.

פתאום פנה רבי אלעזר אל רבו ואמר: 'רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה' - שהיא תורת הסוד העמוקה והנסתרת ביותר של מבנה הבריאה! רבן יוחנן סירב בתחילה, כדי לשמור על המגבלות הקפדניות של עיסוק בסוד. אז הציע רבי אלעזר הצעה אחרת: 'תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני'.

"ומה קרה אז?" שאל שאלתי, מקשיב בדריכות.

"ברגע ששמע רבן יוחנן את ההצעה הזו," אמר המגיד, "הוא הבין שהתלמיד שלו אינו מבקש רק לשמוע, אלא לנבוע מתוך עצמו, כמי ש'מבין מדעתו'! הוא מיד ירד מעל החמור, התעטף בטלית לבנה וישב על אבן גדולה תחת עץ זית. רבי אלעזר שאל אותו בתמיהה: 'רבי, מפני מה ירדת מעל החמור?' ורבן יוחנן השיב ברטיטה: 'אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור!' "

שאלתי הביט בציור החי של המעמד. פתאום, כאשר פתח רבי אלעזר בדברים, התרחש נס מדהים:

אש עזה ירדה מן השמים וסבבה את כל האילנות שבשדה! האש לא שרפה את העצים, אלא האירה אותם באור זהב נפלא. מלאכי השרת ירדו בהמוניהם מן השמים כדי להקשיב לדברים, וכל האילנות בשדה פתחו את פיהם ושרו בקול את פסוקי התהלים: 'הללו את ה׳ מן הארץ... עץ פרי וכל ארזים!'

רבן יוחנן הנרגש קם ממקומו, נשק לרבי אלעזר על ראשו וקרא: 'ברוך ה׳ אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה!' הוא הגדיר אותו כ'נאה דורש ונאה מקים' - אדם שהחכמה הכי עליונה שלו הופכת לשלמות של מעשים ולטוהר הלב."

"זה מדהים!" קרא שאלתי. "רבי אלעזר בהחלט היה החכם הכי גדול של הדור! בטח כולם הלכו אחריו ולמדו ממנו."

האסון של אמאוס: כאשר המעיין יבש

פניו של המגיד הרכינו אל הקרקע, וקולו הפך לנמוך ועצוב.

"כאן, שאלתי, מגיע הפרק המטלטל והקשה ביותר בחייו, פרק שמשמש עד היום כאזהרה חינוכית חמורה לכל מי שהולך בנתיבי החכמה."

"מה קרה?" שאל שאלתי בדאגה, מרגיש שהאש הזהובה דועכת מן השדה.

"לאחר פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי, התפצלו התלמידים. בעוד שארבעת חבריו הלכו ליבנה - שם היה המרכז המשתף והמוסד הציבורי של החכמים - בחר רבי אלעזר ללכת לעיירת המרפא אמאוס."

"למה הוא לא הלך ליבנה עם כולם?"

"המעבר נבע משילוב של רצון בחיים נוחים וביטחון עצמי מופרז. אמאוס הייתה מפורסמת במים יפים ונווה יפה, ובפינוקי החיים - יין משובח ומרחצאות חמים. אשתו של רבי אלעזר שכנעה אותו להישאר שם באמרה: 'הלחם והעכברים - מי דרכו ללכת אל מי? הרי העכברים הם שמחפשים את הלחם!' רבי אלעזר סבר שמאחר שהוא החכם המכריע והמעיין המתגבר, החברים מיבנה יהיו חייבים לבוא אליו כדי ללמוד ממנו."

"והם באו?" שאל שאלתי.

"המציאות טפחה על פניו," אמר המגיד בכאב. "החברים נשארו ביבנה, מקום שבו חכמים רבים אוהבים את התורה, מתווכחים והוגים יחד. רבי אלעזר נשאר באמאוס בבידוד מוחלט. ומה קורה למעיין שמתנתק מהאפיק המשתף ואין לו עם מי לדבר? הוא מתחיל להתייבש. הגמרא מתארת זאת באופן מרעיד: 'איעקר תלמודיה' - כל התורה והחכמה שלו פשוט נעקרו ממנו! הוא שכח את הכל! "

"שכח הכל?" שאלתי נבהל. "אפילו את מעשה המרכבה?"

"הכל," הנהן המגיד. "השברים היו כה עמוקים, עד שכאשר חזר לבסוף אל חבריו בבית המדרש והם כבדו אותו לקרוא בספר התורה, הוא עלה אל הבימה ופתח את הקלף. הוא היה צריך לקרוא את הפסוק המפורסם מספר שמות: 'החדש הזה לכם'. אבל מרוב הבלבול והשכחה, הוא קרא את האותיות בשיבוש נורא: 'החרש היה לבם'! "

שאלתי השמיע קול פליאה ומחנק. "אוי לא... הלב הטוב שהיה המעיין המתגבר - פשוט נהפך לחירש ואילם? החכמה שלו נדמה?"

"כן," אמר המגיד בעצב. "האותיות שפעם ניגנו עבורו, הפכו לדממה ריקה. למשמע השיבוש הנורא, הבינו החכמים את גודל האסון. הם הביטו בחברם, העילוי הגדול, כשהוא שומט את ראשו בבושה, וכולם געו בבכי מר. הדמעות שלהם מלאו את ההיכל, מצטערות על המעיין שיבש."

שני המפתחות ותפילת החברים

"אבל מגיד," שאל שאלתי, הדמעות עומדות בעיניו שלו. "האם כך נסתיים הסיפור של רבי אלעזר? בחושך ובשתיקה?"

המגיד חייך חיוך רחב ומלא תקווה, והושיט לו פיסת קלף יפהפייה החתומה בחותם של אור.

"לא, שאלתי שלי. התורה שבעל פה היא לא עסק של אנשים בודדים. חבריו החכמים מיבנה לא נטשו אותו. הם ראו בצערו, חמלו עליו והתכנסו יחד כדי להתפלל עליו ברחמים. ובזכות התפילות של החבורה, בזכות האחריות והערבות ההדדית - תורתו וחכמתו חזרו אליו! המעיין שב לפכות!"

"אבל משהו בו השתנה לנצח. הוא הבין את הטעות שלו. הוא הבין שהגאון הכי גדול, המעיין השוטף ביותר, זקוק לבור הסוד ולחברי הכרם כדי לשמור על המים שלו. ומאז קראו לו רבי נהוראי - שפירושו המילולי הוא 'אור' ו'מאיר', מפני שהיה מנהיר ומאיר את עיני החכמים בהלכה. והוא השאיר לכל הדורות הבאים, וגם לנו, את הצוואה המפורסמת שלו, שנוסחה מתוך ניסיונו המכאיב באמאוס:"

"הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקימוה בידך, ואל בינתך אל תשען!"

"אתה מבין, שאלתי?" סיכם המגיד ברכות. "כדי שהחכמה תתגורר בתוכנו, אנו זקוקים גם ל'בור הסוד' השומר על המילים בדיוק ובנאמנות, וגם ל'מעיין המתגבר' המעניק להן חיים, חידוש ואש. ואנו זקוקים זה לזה — החכמה אינה קניין פרטי של הגאון המבודד באמאוס. רבן יוחנן עצמו היה אומר לתלמידיו: 'אם למדת תורה הרבה — אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.'"

"ויש עוד סוד," הוסיף המגיד בלחש. "תלמיד אחר של רבן יוחנן, רבי חנינא בן דוסא, לימד: 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו — חכמתו מתקיימת.' המעיין הוא החכמה, ויראת השמים היא האדמה שסביבו. כל עוד האדמה שומרת על המים, המעיין נובע. זוכר את השדה שבדרך לירושלים? האש לא ירדה מן השמים משום שרבי אלעזר היה חריף. היא ירדה משום שדרש בדברי התורה ביראה ובקדושה, כמו מי שעומד לפני המלך — ורבו ירד מן החמור והתעטף בטלית. חכמת ישראל איננה רק לדעת. היא לדרוש: לחפש את רצון ה׳ בכל הלב."

שאלתי הביט בכוס החרס שבידו, ואז במעיין המפכה מן הסלע. הוא הבין כעת את סוד המפגש השני.