היכן החכמה מתגוררת?

הם חזרו אל בית המדרש הגדול. הנרות על הסטנדרים דלקו שוב, וקול הלימוד המתנגן מילא את ההיכל — אבל הפעם שאלתי לא ספר מעילים ולא שיחק באוזניו. בכל קול הוא שמע ניגון.

בקיר הדרומי, במקום שבו לא היה קודם דבר, עמדה עכשיו דלת קטנה ונמוכה בצורת האות מ׳. על הדלת היו חקוקים שבעה חורי מנעול.

"שבעה מפתחות," אמר המגיד. "נסה."

שאלתי הוציא מכיסו את המפתחות אחד אחד. בכל פעם שסובב מפתח, קרא בקול את המילה שהייתה חקוקה עליו: "כיסופים... לדרוש... לקיים... לברר... להתבונן... לדבוק... ללמוד וללמד."

כשהסתובב המפתח השביעי נשמעה נקישה רכה, והדלת נפתחה. מאחוריה לא היה אולם, לא אוצר ולא ספרייה. היה שם רק קיר אבן אחד, ועליו פסוק חקוק באותיות של אור:

וַיֹּאמֶר לָאָדָם: הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה, וְסוּר מֵרָע בִּינָה

"זו התשובה, שאלתי," אמר המגיד. "זוכר את שאלתו של איוב — 'והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה'? איוב חיפש את החכמה בעומק הים ובמכרות הזהב, ולא מצא. ובסוף גילה לו הקדוש ברוך הוא: החכמה של עם ישראל איננה עוד ידיעה שאפשר לאסוף. היא יראת שמים — לב שעומד לפני ה׳, מתגעגע אליו ורוצה לדבוק בו, ולכן דורש, מברר, מקיים ומלמד."

שאלתי הביט בפסוק זמן רב. "אז החכמה לא גרה בספרים?" שאל.

"היא גרה בספרים," חייך המגיד, "אבל היא מתגוררת באמת רק בלב שירא את ה׳ ואוהב אותו. דונש וקהתי, רבן יוחנן והמהר״ל, הסבא מנובהרדוק והרבי מפיאסצ׳נה — כל אחד מהם היה חכם גדול. אבל מה שעשה אותם לחכמי ישראל היה הלב: הלב שרצה להתקרב."

שאלתי הניח את ידו על ליבו. הוא הרגיש אותו פועם — ובתוכו, כך נדמה לו, ניגון שקט של בית מדרש שלם.

"עכשיו אני יודע היכן החכמה מתגוררת," לחש. "כאן."

המגיד לא ענה. הוא רק הניח את ה"יד" מעץ הזית בידו של שאלתי, וסגר את הדלת בעדינות. המסע של הספר הסתיים. המסע של שאלתי — ושלך — רק מתחיל.