מפתחות בית המדרש וסוד האותיות המנגנות

איני רואה דבר, איני שומע דבר

"בבקשה, היכנס ושב!" אמר המגיד בחגיגיות.

הם התיישבו בכיסאות העץ שלהם, ובבית המדרש הגדול החל הלימוד. קולות שונים מילאו את החלל. המקום התמלא בלחשושים של שאלות, בצעקות נלהבות של פתרונות ובשירת לימוד עתיקה ומתנגנת.

אך לשאלתי, אט-אט, החל לשעמם. הלימוד נשמע לו כמו רעש אחד גדול ולא מובן.

כדי להעביר את הזמן, הוא החל להביט בלומדים ובבגדיהם. הוא החליט לספור כמה אנשים לובשים מעילים ירוקים, כמה לובשים מעילים לבנים וכמה לובשים מעילים חומים. המעילים הלבנים ניצחו ברוב קולות.

לאחר מכן, החל לפתוח ולסגור את אוזניו במהירות באמצעות כפות ידיו. בזכות המשחק הזה, קול הלימוד המנגן והעמוק של החכמים המתווכחים על קושיות הגמרא ("אבל אביי אמר קא סבר!", "רבא אמר!") נשמע פתאום כל כך מצחיק - הוא "קרקר" ו"זמזם" כמו להקת צפרדעים משועשעת בתוך שלולית מים רועשת: "קווה-קווה! קווה-קווה!". שאלתי לא יכול היה להתאפק וציחקק בקול רם.

המגיד הביט בו מהצד, אך לא אמר מילה. הוא רק נאנח אנחה עמוקה וכבדה.

אז שאלתי הניח בשקט את ידיו על ברכיו והחל לבהות במנורות השמן הגדולות - המנורות התלויות מן התקרה הגבוהה. הוא גילה שאם הוא מכווץ את עיניו ומניע את ראשו מצד לצד, להבות השמן הקטנות מתחילות להבהב ולהיראות כמו כוכבים צבעוניים ומנצנצים. הכל היה משעשע ונפלא, אלא שלפתע... המנורות החלו לכבות בזו אחר זו באופן מוזר.

שאלתי הביט אל עבר ספסלי הלימוד המגולפים. בחשכת ההיכל המתרחבת, החכמים המשיכו ללמוד. על שולחנות העץ שלהם, הסטנדרים (מעמדי הספרים) החזיקו נרות דקים שדלקו באור רוטט, מאירים את דפי הספרים הלבנים והענקיים ואת פניהם הרציניות של הלומדים.

פתאום, צל גדול עלה מעל אחד הסטנדרים. אחד החכמים סיים את לימודו, סגר את הכרך הענקי שלו ברעש עמום, רכן מעל הנר שלו, נשף על הלהבה וכיבה אותה. החכם הניח את ספר הקודש בתיק הבד שלו, קם בשקט ויצא מן ההיכל.

קול הלימוד הפך לשקט יותר ויותר, וההיכל הפך לאפל יותר ויותר, מפני שהחכמים, בזה אחר זה, סגרו את ספריהם בטריקה עמומה, מכוונים נשיפה מהירה על נרותיהם ונעלמים אל תוך הצללים.

והנה נותרו רק שני נרות דולקים, ונשמעו קולותיהם המלחששים של שני חכמים בלבד, הלומדים יחד בנעימה עצובה ומתנגנת. אך גם שירתם המשותפת דעכה אט-אט בתוך השקט. לבסוף, הקולות נמסו לחלוטין אל תוך הדממה, ושני הנרות האחרונים כבו אף הם.

החכמה והתורה נשתתקו, ויחד איתן נעלם גם האור האחרון מבית המדרש הגדול.

חשכה מוחלטת השתררה בהיכל. דממה מוזרה, קרה וריקה מילאה את החלל. שאלתי הרגיש שפחד קטן מתגנב אל ליבו.

"מדוע כל כך חשוך ורוגע כאן?" שאל שאלתי בלחישה מפוחדת, מנסה למשש את ידו של המגיד. "אינני רואה דבר ואינני שומע דבר."

"בזה בדיוק היה צריך להסתיים המשחק שלך," נשמע קולו של המגיד מתוך האפלה, נמוך ומסתורי. "אפשר להקשיב - ולא לשמוע כלל, ואפשר להביט - ולא לראות דבר. כך קורה למי שלומד רק בעיניו ובאוזניו, מבלי לשתף את ליבו."

ברגע שסיים לומר זאת, המגיד נע בכיסאו, ובתוך בית המדרש הגדול החל האור לחזור באיטיות, כמו שחר העולה מבין עננים.

שאלתי פקח את עיניו וגילה בפליאה שהם נותרו לבדם בהיכל, אבל המגיד נראה עכשיו שונה לגמרי! במקום בגדיו הפשוטים, עטה עתה גלימת ארגמן מפוארת של מספר סיפורים עתיק, ובידו החזיק את ה"יד" הדקה מעץ, שהייתה דומה עתה לשרביט קטן ומלכותי.

"החכמה והתורה נפרדו ממך לשלום," אמר המגיד בקול עצוב. "שלשלת הדורות נדמה עתה בגללך."

"באמת?" התפלא שאלתי. "לא שמעתי איך היא נפרדת ממני. לא הבנתי שהשתיקה הזאת היא פרידה."

"בדיוק כך!" קרא המגיד. "לא הבנת! לא שמעת! כי היית אדיש... שיחקת באוזנייך וספרת מעילים ירוקים, לבנים וחומים. החכמים שיושבים כאן אינם סתם מילים יבשות מתוך ספרים מודפסים. בתוך האותיות הללו חיים בני אדם אמיתיים! הם מבטאים שם את רגשותיהם, את תפילותיהם, את הפחדים שלהם ואת האהבה הגדולה שלהם לעולם."

"איך זה ייתכן?" שאל שאלתי בתמיהה. "הרי ספרים עשויים רק מנייר ודיו! הם לא בני אדם."

"אתה טועה טעות גדולה," אמר המגיד ברצינות רבה. "ספר לי, שאלתי, כיצד אתה יודע שאני עצמי בן אדם?"

"כי אתה חי וזז!" ענה שאלתי במהירות.

"המרכבה של המלך זזה גם היא, והנהר זורם," השיב המגיד.

שאלתי חשב קצת והוסיף: "אני יודע. כי אתה מדבר. רק בני אדם יכולים לדבר."

"מחשבה טובה מאוד," הסכים המגיד. "אלא שיש דרכים שונות לדבר. תאר לעצמך שאקח ספר ואקרא את המילים שבו בערבוביה מוחלטת, ללא שום היגיון או סדר. למשל, כך: 'בן יקרא דרור שבת עם יושביה ולא נעים כמו בבת וינצרכם שבו שמוכם'."

שאלתי פרץ בצחוק חזק, אך אז קימט את מצחו ואמר: "המילים האלו נשמעות מצחיקות ומבולבלות לגמרי, אבל חלק מהן מוכרות לי מאוד! איפה שמעתי אותן?"

"כמובן ששמעת!" חייך המגיד וקרא בקול מתנגן ובהטעמה פלאית:

"דרור יקרא לבן עם בת, וינצרכם כמו בבת, נעים שמכם ולא ישבת, שבו ונוחו ביום שבת!"

ולפתע - התרחש נס!

רוח חמימה ונעימה החלה לנשוב בהיכל בית המדרש הגדול. ריח מתוק של עצי הדס, בשמים ותבלינים מילא את האוויר. עמודי השיש הכבדים החלו להשתנות לנגד עיניהם של שאלתי והמגיד, והפכו לחצר עמודים יפהפייה תחת כיפת השמיים המלאה בכוכבים נוצצים של העיר קורדובה שבספרד העתיקה. מרחוק נשמע קול פריטה עדין על מיתרי עוד, וקולו של זמר צעיר שר את המילים בנעימה שקטה ומלאת כיסופים.

"אני מברך אותך!" קרא המגיד הנרגש. "הציור החי של בית המדרש שלנו מקבל אותך כרגע בשעריו, כשותף וכחבר אמיתי לחכמה. קצת דמיון, שאלתי שלי, קצת הקשבה פנימית - ואנחנו נגלה את הדרך אל הלב של החכמים!"

אבל בוא נמשיך את השיחה שלנו על הדיבור.

קולות של חול מול קולות מנגנים

"הבט סביבך," אמר המגיד ברכות, בעודם עומדים בחצר הארמון בקורדובה. "העולם מלא ברעשים וקולות. יש חריקה של עגלת עץ בדרך האבן, יש נקישה של פטיש הברזל של הנפח, ויש רשרוש של עלי עץ הזית ברוח. הקולות הללו נפלאים, אך הם קולות של טבע ושל חול. הם קיימים מעצמם ואינם תלויים באדם.

אבל החכמים והמשוררים יוצרים סוג אחר של קולות - קולות מנגנים! אלו הן האותיות והמילים המיוחדות שהאדם יצר בעצמו, מתוך שכלו ונשמתו, כדי לספר סיפור. קולות מנגנים אינם סתם רעשים; הם צלילים שיודעים לשיר, לבכות, להרגיע או לעורר גבורה."

שאלתי הרים פיסת אבן קטנה מן הרצפה, הקיש אותה באבן אחרת ושמע נקישה יבשה: "טק!".

"הנה," אמר המגיד. "הנקישה הזו היא רעש פשוט. היא אומרת רק דבר אחד: 'אני אבן המקישה באבן'. היא לא מספרת לנו שום סיפור. אבל כאשר החכם דונש בן לברט לוקח את המילים העבריות, הוא הופך אותן לכלי נגינה חי!

דונש נולד בפאס שבמרוקו הרחוקה, למד בבבל הגדולה אצל רבי סעדיה גאון, והגיע לכאן, לקורדובה, לפי הזמנתו של המנהיג והרופא חסדאי אבן שפרוט. דונש גילה סוד מדהים: הוא הבין שאפשר להשתמש בקולות המנגנים של השפה בדיוק כמו במיתרי עוד!

הוא החליט ליצור שיטה מיוחדת שנקראת 'משקל יתדות ותנועות'.

שאלתי פתח את עיניו לרווחה: "משקל של יתדות? כמו יתדות העץ שתוקעים באדמה כדי להקים אוהל במדבר?"

"בדיוק כך!" צחק המגיד. "יתד היא בסיס חזק ויציב. בשירה של דונש, היתד היא שילוב של תנועה קצרצרה (כמו שווא נע או חטף) ואחריה הברה מלאה. היא נשמעת כמו קפיצה קלה וזריזה: 'ד-רור'!

ולצידה יש את התנועה - שהיא פשוט הברה מלאה ורגילה, שנשמעת כמו צעד יציב ובוטח: 'יק-רא'.

כשדונש מסדר את היתדות והתנועות בסדר קבוע, הוא יוצר קצב נפלא ומקפץ! זה נשמע כך:

יתד + שתי תנועות | יתד + שתי תנועות

בוא נספור יחד את הקצב של השיר בעיניים עצומות:

'ד-רור (יתד) | יק-רא (תנועה-תנועה) | ל-בן (יתד) | עם בת (תנועה-תנועה)'.

זהו קצב שגורם למילים לרקוד! הן לא סתם עומדות על הדף, אלא נעות כמו גלים בים או כמו דהירה של סוס אציל."

צבעי הדיו והסיפור החכם

"אבל מגיד," שאל שאלתי. "מדוע המשקל הזה כל כך חשוב? הרי אפשר לומר את אותם הדברים גם במילים פשוטות ובלי שום קצב קשה ומסובך!"

המגיד ניגש אל שולחן הכתיבה שעמד תחת קשת האבן, לקח שלוש צנצנות דיו קטנות בצבעים שונים - דיו אדום, דיו ירוק ודיו כחול - ושפך שלוש טיפות דיו גדולות על דף קלף נקי. הטיפות התפשטו על הדף ויצרו שלושה כתמים צבעוניים גדולים.

"הבט בכתמים הללו," אמר המגיד. "האם הם יפים?"

"כן, הצבעים יפים ומבריקים," ענה שאלתי.

"נכון מאוד. אבל מה הם מספרים לנו?" שאל המגיד. "כתם אחד אומר: 'אני אדום', הכתם השני אומר: 'אני ירוק', והשלישי צועק: 'אני כחול'. האם זה מעניין? לא במיוחד.

ומה יקרה אם נערבב את כל הדיו יחד על הדף?"

"תהיה סתם שלולית כהה ומלוכלכת!" אמר שאלתי בביטול.

"בדיוק כך," הנהן המגיד. "וזהו הסוד הגדול. הצבעים עצמם יפים, אבל כשהם מונחים סתם כך ללא שום מטרה, הם יוצרים מהומה משעממת.

הם הופכים ליצירת אמנות, לציור מופלא או לסיפור אמיתי, רק כאשר צייר חכם לוקח אותם, מסדר אותם בקווים מדויקים ויוצר מהם תמונה של אדם, של שדה פורח או של בית עתיק. רק אז הציור מדבר אל ליבנו ומעורר בנו מחשבות ורגשות.

בדיוק אותו הדבר קורה גם עם המילים והקולות של השפה!

מילים בודדות הן כמו כתמי צבע על הקלף. אבל כשהחכם והמשורר מסדר אותן בקצב של משקל השירה ובצלילים מתחרזים, הוא הופך את המילים לסיפור חכם ונוגע ללב.

כדי לשמור על המשקל המנגן שלו, דונש עשה דברים מדהימים שמדקדקי הדור התווכחו עליהם רבות!

למשל, במקום המילה המקראית 'בבה' (שפירושה אישון העין) הוא כתב 'בבת' — כדי שתתחרז יפה עם המילה 'בת'.

תלמידיו של המדקדק מנחם בן סרוק כעסו עליו מאוד וטענו שהמשקל החדש, שהגיע מן השירה הערבית, מכריח את המשוררים 'לעקם' את הלשון העברית!

אבל דונש ידע שהיופי והמנגינה של השירה הם כלי קדוש כדי לעורר את אהבת השבת ואת הכיסופים לגאולה בלב של כל יהודי השומע את השיר."

הקול האנושי - הכלי המושלם

"עצום כעת את עיניך פעם נוספת," ביקש המגיד.

שאלתי עצם את עיניו, והקולות של קורדובה החלו להשתנות. קול פריטת העוד נדם, ובמקומו נשמע קול שירה אנושית עדינה, צלולה וזכה, ללא שום ליווי של כלי נגינה. זו הייתה מנגינה שקטה שעלתה מתוך הלב, שירה ללא מילים שחדרה ישירות אל הנשמה והרעידה אותה ברטט של פלא.

"המנגינה הזו נקראת 'ווקאליז' - שירה המבוססת על הקול האנושי בלבד," לחש המגיד.

שאלתי הרגיש שדמעה קטנה ומתוקה של התרגשות עומדת בעינו. המנגינה הזו נשמעה לו יפה יותר מכל כלי הנגינה שראה בחייו.

"אני חושב שהבנתי, מגיד," אמר שאלתי בשקט, מבלי לפתוח את עיניו. "הקול האנושי הוא כלי הנגינה הכי עתיק והכי מושלם שיש בעולם. הקדוש ברוך הוא יצר אותו בעצמו, והחכמים משתמשים בו כדי לשיר את החכמה שלהם."

"נכון מאוד, שאלתי שלי," חיבק אותו המגיד באהבה. "הקול של האדם הוא הצינור שדרכו הנשמה מדברת. אבל שים לב למה השתמש דונש בכלי הנפלא הזה. הוא לא כתב את 'דרור יקרא' כדי שיתפעלו מכישרונו. הוא כתב אותו כדי לעורר בלב כל יהודי געגועים — כיסופים — לשבת, לגאולה ולקדוש ברוך הוא. זה ההבדל בין חכמה רגילה לבין חכמת ישראל: חכמה רגילה רוצה לדעת עוד ועוד, וחכמת ישראל רוצה להתקרב. כשאנחנו לומדים את דברי החכמים מתוך הלב, מתוך כיסופים לבורא העולם, הקול שלנו הופך להיות הכלי שבו החכמה מתגוררת."

הרוח החמימה של ספרד נשבה פעם אחרונה, והשניים מצאו את עצמם שוב יושבים בכיסאות העץ הגבוהים שלהם בהיכל בית המדרש הגדול. שאלתי הביט בסטנדרים, בנרות ובספרים העתיקים, והפעם הם לא נראו לו משעממים כלל. הוא ידע שבתוך כל אות ואות מסתתרים חיים שלמים, ניגון עתיק והרפתקה גדולה המחכה רק לו.

הוא לקח את שרביט העץ הדק שהמגיד העניק לו במתנה, אחז בו ביד בוטחת וחייך. המסע שלהם רק התחיל.