הסבא מנובהרדוק והרבי מפיאסצ׳נה

המנהרה האפלה ויער המוסר הנובהרדוקאי

שאלתי נשף באצבעותיו הקפואות. השער המעוצב בצורת האות מ׳ פתח בפניהם פתח אל עולם אחר לגמרי - יער עבות, אפור וקר בליטא המושלגת של סוף המאה ה-19. מבין ענפי הארנים הכבדים משלג לא חדר כמעט בכלל מאור השמש.

"מגיד, לאן הגענו?" לחש שאלתי, אוחז בקצה גלימתו של המגיד. "המקום הזה מפחיד וקר לגמרי. אין כאן שום היכל מפואר או חצר מנצנצת של כוכבים."

"שאלתי שלי," ענה המגיד בקול נמוך ומהרהר, "הגענו אל המעבדה הקשה והסוערת ביותר לעיצוב נפש האדם - יער המוסר של נובהרדוק."

פתאום, מתוך מעמקי היער, נשמעו קולות אנושיים מוזרים. אלו לא היו קולות של שירה או של ויכוח מסודר. היו אלו קולות של בכי תמרורים, צעקות של כאב ותפילה רוטטת שפלחה את הדממה הקפואה של הלילה. שאלתי הביט מבעד לענפים וראה נערים צעירים, לבושים בבגדים בלויים, קרועים ומטלאים בכוונה תחילה, כשהם מתבודדים בין העצים, כל אחד בפינתו, וקוראים בהתרגשות עצומה מתוך ספרים קטנים.

"מה הם עושים שם?" שאל שאלתי בפליאה. "למה הם לבושים כמו עניים מרושלים ולמה הם צועקים בחושך?"

"הם נלחמים באויב הגדול והמתוחכם ביותר של האדם," הסביר המגיד. "הם נלחמים בגאווה, בשקר וברצון למצוא חן בעיני החברה. הנערים האלה הם תלמידיו של הגאון הסגפן, רבי יוסף יוזל הורוביץ, המכונה 'הסבא מנובהרדוק'."

המגיד הוביל את שאלתי אל בניין העץ הפשוט שביער. שם, בחדר צר ודל, ישב אדם בעל מבט חריף כפלדה ומלא עוצמה פנימית בלי שמץ של פחד.

"הסבא מנובהרדוק היה אדם שהחליט לשבור את כל מוסכמות העולם," ספר המגיד. "הוא עצמו הסתגר בבקתה נעולה ביער למשך כשנה ותשעה חודשים, בלי לתת לאיש להיכנס, כדי ללמוד תורה ומוסר מתוך התנתקות מוחלטת מהגשמיות. רק לאחר שרבו, הסבא מקלם, הוכיח אותו שאסור לו להסתתר בשעת משבר רוחני אלא עליו לצאת ולהציל את הנוער, הוא חזר אל הציבור והקים רשת ענקית של ישיבות."

"ומדוע הם לבושים בבגדים משופשפים ובלויים?" התעקש שאלתי.

"מפני שהסבא לימד שהדאגה למראה החיצוני, לכבוד ולעושר היא מלכודת של הנפש המשעבדת את נשמת האדם. בנובהרדוק, כדי להיות חופשי באמת לעבוד את הבורא, עליך להיות אדיש לגמרי למה שהאנשים ברחוב חושבים עליך. הם קראו לזה 'השתוות' - מצב שבו השבח הכי גדול והלעג הכי מעליב נשמעים לך בדיוק אותו הדבר."

החידה של בית המרקחת ושבירת הבושה

שאלתי גירד בראשו המתולתל. "אבל מגיד, איך אפשר להיות אדיש לעלבונות? אם מישהו בכיתה צוחק עלי, זה כואב לי מאוד בלב!"

"נכון מאוד," חייך המגיד ברחמנות. "בשביל זה הקים הסבא מערכת אימונים מיוחדת שנקראת 'פעולות שבירת המידות'. עצום את עיניך ודמיין את התרחיש הבא:

אתה נכנס בשערי בית מרקחת גדול, נקי ומהודר בלב העיר ורשה. המקום מלא באנשים עשירים, לבושי חליפות מהודרות וכובעים גבוהים, הממתינים בשקט ובנימוס לתרופות היקרות שלהם.

אתה פוסע קדימה בבגדיך הפשוטים, ניגש אל הרוקח המכובד שעומד מאחורי דלפק הזכוכית, וקורא בקול רם לעיני כולם: 'סליחה אדוני הרוקח, האם אתה מוכר כאן מסמרי ברזל לבניין?'

שאלתי פקח את עיניו בתדהמה ופרץ בצחוק מובך: "מה?! מסמרי ברזל בבית מרקחת? הרי כולם יביטו בי כאילו השתגעתי! הרוקח יכעס, והאנשים המהודרים ילעגו לי ויקראו לי שוטה!"

"בדיוק כך!" קרא המגיד בהתלהבות. "וזהו סוד הפעולה! התלמיד הנובהרדוקאי עומד שם, מקשיב ללעג ולצחוק של הסביבה, ובמקום להיבהל או לבכות, הוא מחייך בליבו ואומר לעצמו: 'הנה, הגאווה שלי רצתה כבוד, אבל אני השפלתי אותה והשתחררתי מכבליה!'

"ויש כאן סוד עמוק עוד יותר," הוסיף המגיד. "מי שירא את הקדוש ברוך הוא באמת — כבר אינו ירא מבני אדם. הבושה מפני הצוחקים נעשית קטנה פתאום, כשאדם זוכר לפני מי הוא עומד. זו הייתה מטרת האימונים המוזרים של נובהרדוק: לא הבושה עצמה, אלא להחליף את יראת האנשים ביראת שמים."

כשאדם שובר את פחד הבושה החברתית, הוא נעשה גיבור רוח ששום דבר בעולם לא יכול לעצור אותו מלעשות את האמת! הסבא מנובהרדוק אמר כי השכל הטבעי שלנו מלא בתירוצים וב'נגיעות אישיות', והדרך היחידה לזכך אותו היא לעשות פעולות פיזיות וקיצוניות של הכנעה."

שאלתי לחש מתוך התפעלות: "והם לא פחדו משום דבר?"

"לא משום דבר שבעולם," הנהן המגיד. "הם היו מהלכים ביער האפור ושרים יחד את השיר הנודע שחיבר הסבא עצמו על פי אמרתו של רבי נחמן מברסלב:

'כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל!' "

השער אל 'דעת משה' והכשרת הכלים

שאלתי התבונן בנערים הקופאים ביער, וענן קטן של עצב כסה את פניו.

"מגיד," אמר בלחש, "עבודת המוסר הזאת נשמעת לי קשה ומכאיבה מדי. אם כל הזמן נשבור את עצמנו, נלבש בלויים ונחיה בחושך, אנו עלולים להיהפך לשברים כמו כד החרס העתיק שנשבר בביתך! האם אין דרך ללמוד תורה ומוסר מתוך שמחה, מתוך אהבה ובניית הכוחות שלנו?"

המגיד הביט בשאלתי בעיניים בוהקות, כמי שממתין לשאלה זו בדיוק.

"בוא, פסע איתי הפעם דרך שער ה-מ׳ אל החלק השני של המנהרה," קרא המגיד והניף את שרביט עץ הזית שלו.

היער הליטאי האפור נעלם במשב רוח, ובמקומו נגלה היכל מלא באור חם, ריח של תה מתוק ושקיקה עצומה של חיים. הם נחתו ברחובות ורשה היהודית של שנת תרפ״ג (1923). הם עמדו בפתח ישיבת 'דעת משה' שהקים הרבי מפיאסצ׳נה - רבי קלונימוס קלמיש שפירא.

שאלתי ראה את הרבי - אדם לבוש גלימה מהודרת, זקנו מסודר, ועיניו מפיקות טוב לב, חמלה והבנה עמוקה לנפש הנער. הרבי ישב בין תלמידיו הצעירים, לא כמעניש קשה אלא כאב אהוב ומדריך רך.

"ראה את הספר הזה," הושיט המגיד לשאלתי ספר קטן ומיוחד שנקרא 'חובת התלמידים'. "הרבי מפיאסצ׳נה חולל מהפכה עצומה בדרכי החינוך. הוא טען כי אי אפשר לחנך ילדים מתוך כפיה, פחד, שבירה או אימונים קשים של השפלה. הוא הסביר כי הילד אינו 'מבוגר קטן' שצריך לשבור את כוחותיו, אלא הוא אילן רך שצריך להשקות ולטפח באהבה כדי שיצמיח את פירותיו הנפלאים!"

"ואיך הרבי לימד אותם לעבוד את ה׳?" שאל שאלתי בשמחה פנימית מתפרצת.

"הוא לימד אותם להשתמש בכוח הכי חזק והכי מתוק שיש לילדים - כוח הדמיון והנשמה!" ענה המגיד. "הרבי מפיאסצ׳נה היה מבקש מתלמידיו לעצום את עיניהם, להשקיט את מחשבותיהם, ולדמיין ברוחם כיצד הם עומדים בבית המקדש, או כיצד נשמתם עולה לשמים ומתחבקת באהבה עם ה׳. הוא קרא לזה 'הכשרת הכלים' - בניית הרגש, הניגון והשמחה ככלי קיבול לאור האלוהי."

המגיד הצביע על קבוצת ילדים שישבו בחבורה ושוחחו בפשטות ובכובד ראש על קשייהם, כשמדי פעם הם משלבים ידיים ושרים ניגון חסידי עמוק ומעורר כסופים.

"הרבי הקים קבוצות מיוחדות שנקראו 'בני מחשבה טובה'. הם למדו לשמור על יושרה רגשית וכנות פנימית, ולגלות את כוח ההתחברות והחברות כמנוף הגדול ביותר לעלייה רוחנית, ללא כל כפיה או צער."

הניגון של הגטו והאש הקדושה

לפתע, האור החם של ישיבת 'דעת משה' בורשה החל לדעוך. צללים כבדים, קרים ואפורים עלו על הכתלים. קול פסיעות מגפי ברזל כבדות ונביחות כלבים נשמעו מבחוץ. היכל הישיבה המפואר נעלם, ובמקומו מצאו עצמם שאלתי והמגיד בתוך מרתף חשוך, צר וקר, מוקף בחומות לבנים גבוהות ותיל דוקרני.

הם הגיעו אל המשבר הנורא מכל - גטו ורשה בשנת תש״א (1941).

שאלתי רעד מפחד ומקור. בחוץ מלכו הרעב, החושך והיאוש המוחלט. אך שם, בתוך המרתף הקטן והסודי, ישב הרבי מפיאסצ׳נה בראש שולחן עץ מאלתר - ה'טיש' החסידי שלו. מסביב לו ישבו ילדים ומבוגרים, פניהם כחושות מרעב, אך עיניהם היו נשואות אל פני הרבי בכיסופים רוטטים.

על השולחן לא היו מטעמים ולא כוסות יין יקרים. הייתה שם רק פרוסת לחם יבשה, דקה וקטנה מאוד. הרבי, בעדינות אין קץ, בצע את פרוסת הלחם וחלק אותה באהבה לילדים הצעירים.

אז, הניף הרבי את ידו והחל לשיר בלחש ניגון של דבקות, שפרץ את חומות הגטו העבות ועלה ישירות אל כיסא הכבוד. הקולות של הניגון מלאו את החדר, ושאלתי הרגיש כיצד חמימות מתוקה ומנחמת עוטפת את ליבו המפחד.

"הקשב היטב, שאלתי," לחש המגיד, דמעה נוצצת בזקנו הלבן. "כאן נמצאת הגבורה האמיתית. הרבי כותב כאן, בתוך מעמקי המשבר והסתרת הפנים העמוקה, את דרשותיו הקדושות שנקראו לימים 'אש קודש'. הוא מלמד את שומעיו כי לאויב יש כוח לכלוא את הגוף, להרעיב ולהכאיב, אבל אין לו שום כוח לקחת מן היהודי את חירות הבחירה הפנימית - הבחירה להמשיך ולעשות חסד, לאהוב, ולהחזיק באמונה גם בתוך האפלה!"

"המילים שלו הן כמו להבה שלא נכבית לעולם," אמר שאלתי, עיניו ממוקדות בפני הרבי הקדוש.

"נכון מאוד," אמר המגיד ברטיטה. "זוהי האש הקדושה שבלב. הרבי עצמו הטמין את כתבי היד של דרשותיו בתוך כדי חלב ממתכת, וקבר אותם באדמת הגטו מתוך ביטחון מוחלט כי האמת והחכמה שלהם ישרדו ויאירו לדורות הבאים. והן אכן שרדו ונתגלו בנס לאחר המלחמה! "

שאלתי הביט בנערים של נובהרדוק שביער הליטאי, ובילדים המפחדים שבגטו הרוקדים מתוך נשמתם לאור נר חם. הוא הבין כי שני הכוחות הללו - החישול, שבירת הגאווה והעמידות של נובהרדוק, יחד עם האהבה, הניגון, החמלה ואש הקודש של פיאסצ׳נה - הם שני קווים משלימים הבונים יחד את קומת האדם השלם ומצילים אותו בשעת סערת החיים.

"ושניהם רצו בעצם אותו דבר," אמר המגיד בשקט. "לִדְבֹּק בקדוש ברוך הוא. הסבא מנובהרדוק שבר כל מה שמפריד בין האדם לבוראו, והרבי מפיאסצ׳נה הצית בלב הילדים אש של אהבה וגעגוע אליו. גם בתוך החושך של הגטו, החכמה לא נשארה בספרים — היא נשארה בלב שדבק בה׳."

"בוא, שאלתי," קרא המגיד ברוך, "הלילה מסתיים, ושער ה-מ׳ האחרון ממתין לנו במסע שלנו."