רבי שמעון לביא

ביוגרפיה וציוני דרך: מגירוש ספרד ועד ההתיישבות בטריפולי

רבי שמעון אבן לביא (רש"ל) נמנה עם המרתקות והמשפיעות בדמויות ההגותיות של יהדות צפון אפריקה במאה ה-16.^{[1, 2]} הוא נולד בקסטיליה שבספרד, ככל הנראה בשנת 1480 (הר"ם) או 1485 (הרמ"ה), ובכך נחשב לאחרון המקובלים שנולדו על אדמת ספרד ערב הגירוש הגדול.^[3] שנות ילדותו המוקדמות עמדו בסימן הטראומה הלאומית של גירוש ספרד בשנת 1492, אשר אילץ את משפחתו להגר לעיר פאס שבמרוקו.^{[1, 3]} בפאס חווה רש"ל צמיחה רוחנית ואינטלקטואלית יוצאת דופן; הוא רכש השכלה תורנית מקיפה הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר, לצד הכשרה רחבה במדעים, באסטרונומיה (בה הוגדר כ"תוכניי") וברפואה, מקצוע שבו הוסמך ואשר שימש לו ככלי מרכזי בפעילותו הציבורית המאוחרת.^{[3, 4, 5]}

המחקר ההיסטורי והתיעוד הקהילתי מציגים שתי גרסאות שונות בנוגע לנסיבות הגעתו של רש"ל לטריפולי שבלוב ולתארוך המדויק של מסע זה:

על אף השוני הכרונולוגי בין המקורות, קיימת הסכמה היסטורית רחבה לגבי הגורם המכריע שהביא להחלטתו לסיים את מסעו בטריפולי ולבטל את שאיפת חייו לעלות לארץ ישראל.^{[4, 5]} במחצית המאה ה-16 הייתה הקהילה היהודית בטריפולי נתונה בשפל רוחני ותרבותי עמוק, תוצאה של רדיפות קשות, גזירות שמד וכיבושים תכופים מצד הספרדים ואבירי מסדר מלטה, אשר הביאו להחלת חוקי האינקוויזיציה באזור.^{[1, 3, 5]}

ההיסטוריוגרפיה הקהילתית, כפי שהיא מתועדת בספרו של רבי אברהם כלפון "מעשה צדיקים", מתארת את רש"ל כמי שנחרד לגלות את ממדי הבורות של יהודי המקום.^[5] במפגשיו הראשונים נוכח לדעת כי בלילות שבת התפללו רוב בני הקהילה את תפילת העמידה בנוסח של חול, וכי הקהילה חסרה כל מנהיגות הלכתית או תלמידי חכמים.^[5] מתוך ראייה עמוקה של אחריות לאומית, החליט רש"ל להקריב את כמיהתו האישית לארץ ישראל, באומרו: "טוב לי לשבת פה וללמד אותם תורה ומצוות מלכת לארץ ישראל".^[5] הוא השתקע בעיר, נשא בה אישה, והקדיש את 39 השנים הבאות של חייו לשיקום הרוחני של הקהילה.^{[4, 5]}

המפנה הרוחני בטריפולי: שיקום הלכתי, חינוכי וציבורי

רבי שמעון לביא נחשב למחיה הרוחני של יהדות לוב ולמי שעיצב מחדש את זהותה הדתית והמשפטית.^{[3, 5]} פעילותו הקיפה את כלל תחומי החיים הקהילתיים, תוך הטמעת מנהגי ספרד העשירים בקרב הקהילה המקומית.^{[3, 5]}

ראשית, חולל רש"ל מהפכה במערך החינוך וההוראה.^[4] הוא הקים בתי מדרש שהכשירו דורות חדשים של דיינים, תלמידי חכמים, משוררים ופייטנים, ובכך יצר תשתית אנושית לקיומה של קהילה לומדת ועצמאית.^{[3, 4, 5]}

שנית, ארגן מחדש את המערכת המשפטית על ידי כינון בתי דין רבניים מסודרים.^[5] בתי דין אלו הנהיגו סדר חברתי ופסקו על פי חוקי התורה בכל דיני הממונות – לרבות סכסוכי שכנים, חלות, צוואות, מתנות, משא ומתן, מכירת קרקעות ושטרות – לצד פיקוח הדוק על ענייני איסור והתר, קידושין וגיטין.^[5]

על מנת לגשר על פערי הידע של המון העם, הנהיג רש"ל תקנות ליטורגיות מעשיות בבתי הכנסת.^[5] הבולטת שבהן הייתה התקנה להתפלל תפילת ערבית בקול רם, מנהג ייחודי שנועד לאפשר לעמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה לצאת ידי חובת התפילה באמצעות שמיעת השליח ציבור.^[5]

לצד תפקידיו הרוחניים, מילא רש"ל תפקיד פוליטי וציבורי רם מעלה.^[5] השכלתו הרפואית הרחבה אפשרה לו לשמש כרופאו האישי של יחיה פאשא, מושל טריפולי מטעם האימפריה העות'מאנית.^{[2, 5]} מעמד זה העניק לרש"ל הערכה עצומה מצד שרי הממשלה והמנהיגות המוסלמית, והוא ניצל השפעה זו כדי להגן על זכויותיהם של יהודי המקום ולמנוע פגיעות בקהילה.^{[4, 5]} בשל מפעל חיים זה, הושווה רש"ל בעיני בני דורו והדורות הבאים ל"רבן יוחנן בן זכאי בדור החורבן", כמי שהציל קהילה שלמה מכיליון רוחני ותרבותי.^[5]

משנתו הקבלית והגותו המדעית: ספר "כתם פז"

יצירתו ההגותית המרכזית של רבי שמעון לביא היא ספר "כתם פז" – פירוש רחב היקף ושיטתי לספר הזוהר על ספר בראשית, אשר נכתב בין השנים 1561 ל-1571 בטריפולי.^{[3, 6]}

┌──────────────────────────────────────┐

│ משנתו ההגותית של רש"ל │

└──────────────────┬───────────────────┘

│

┌──────────────────────────┼──────────────────────────┐

▼ ▼ ▼

┌──────────────────┐ ┌──────────────────┐ ┌──────────────────┐

• │ אוטונומיה מצפת │ │ קנוניזציה │ │ סינתזה הגותית │
• │אימוץ קבלת גירונה │ │ השוואת הזוהר │ │ שילוב פילוסופיה │
• │ופרובאנס המוקדמת │ │ למקרא ולתלמוד │ │ ומדע בפרשנות │

└──────────────────┘ └──────────────────┘ └──────────────────┘

קנוניזציה מחדש של ארון הספרים היהודי

ב"כתם פז" מציג רש"ל תפיסה פדגוגית והרמנוטית מהפכנית הנוגעת להיררכיה הלימודית.^[3] הוא העניק לספר הזוהר, לתלמוד ולמקרא מעמד קאנוני שווה, ואף הרחיק לכת וקבע בחיבורו כי ידיעת תורת הסוד והזוהר צריכה להקדים את לימוד התלמוד.^{[3, 6]} תפיסה זו נועדה לספק להמון העם ולמשכילים כאחד נקודת אחיזה רוחנית המבוססת על פנימיות התורה, כחלק מתהליך שיקום הזהות הלאומית לאחר המשבר הפיזי והרוחני של הגירוש.^[3]

עצמאות הגותית ושילוב פילוסופי-מדעת

ייחודיותו ההיסטורית של "כתם פז" במחקר הקבלה נובעת מכך שהוא מייצג הגות עצמאית לחלוטין, אשר נכתבה בסמוך לגירוש ספרד ללא השפעת בתי המדרש הקבליים של צפת (אסכולת הרמ"ק והאר"י), שהפכו ברבות השנים לפרשנות המקובלת של הזוהר.^{[3, 6]} רש"ל פיתח ושימר את קבלת גירונה ופרובאנס הקדומה, תוך שילוב נועז של טרמינולוגיה פילוסופית רציונליסטית בהשפעת הרמב"ם וספרו "מורה הנבוכים".^{[3, 6]} הוא הציע פרשנות מטאפורית למשלים המצויים בזוהר, וראה בלימודו כלי מתוחכם למדיטציה על האלוהות.^[6]

לצד זאת, ניכרת בכתביו השפעת מורו עלום השם מפאס, שככל הנראה חיבר את "ביאור המילים הזרות שבספר הזוהר" – חיבור לקסיקלי חלוצי שרש"ל עשה בו שימוש ואף פיתח אותו.^{[3, 5]} שיטת כתיבתו של רש"ל אופיינה בטכניקה מיסטית של "מניע קולמוסי", המוגדרת ככתיבה אינטואיטיבית המונעת על ידי השראה רוחנית עליונה.^[3]

ממד נוסף באישיותו המיסטית של רש"ל משתקף בבקיאותו ובאמונתו בתורת הגלגולים והתיקון.^[5] עדות חיה לכך מצויה בתיעוד ההיסטורי המספר על מפגשו עם אדם בעל שיעור קומה, אשר סירב בתחילה להגיע אליו בשל גאווה עצמית.^[5] רש"ל חלץ את תפיליו, הלך אליו בעצמו והפציר בו לגלות לו מהו תיקונו הרוחני, תוך שהוא מביט בפניו ומזהה אותו כגלגולו של "דניאל איש חמודות".^[5]

תולדות הספר והדפסתו

השם "כתם פז" ניתן לחיבור על ידי החיד"א, שזיהה את הזיקה הגימטרית המדויקת שבין כותרת הספר לשמו של המחבר, לצד היות המילה פ"ז ראשי תיבות של "פירוש זוהר".^{[3, 5]} הקשר זה מיוצג במשוואה הבאה:

גימטריית "כתם פז"≡גימטריית "שמעון לביא"

החיבור נשמר בכתב יד במשך למעלה ממאתיים שנה בתוניס אצל ישועה טנג'י, ונדפס לראשונה בליוורנו בשנת 1795 (התקנ"ה) בשני כרכים בדפוס אליעזר סעדון, ביוזמת הגביר ישועה הכהן טנוג'י ובעריכת רבי יצחק כלפון.^{[3, 5]} כיום, נחשב הספר לנכס צאן ברזל בעולם הקבלה; מקובלים מודרניים עושים בו שימוש רב, והוא מהווה מקור מרכזי בפירוש "מתוק מדבש" של רבי דניאל פריש.^[3] הוצאות מודרניות של הספר נערכו על ידי הרב מנחם מקובר, הרב טל חיימוביץ' והרב רונן זר, בסיוע עמותת "אור שלום" של יוצאי לוב.^[7]

הפיוט "בר יוחאי": ארכיטקטורה ספירטית וקשרים תלמודיים

רבי שמעון לביא הוא מחברו של הפיוט המונומנטלי "בר יוחאי" ואף של הלחן המקורי שלו.^{[1, 8, 9]} הפיוט הפך לאחד מהטקסטים הליטורגיים המקודשים והנפוצים ביותר בכל קהילות ישראל, והוא נלמד ומושר בכל שבת, חג ומועד, ובייחוד בל"ג בעומר על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון.^{[9, 10]}

הפיוט מצטיין במבנה אקרוסטיכון ייחודי המנציח את שם המחבר "שמעון לביא".^[9] החל מהבית השני, מיד לאחר פתיחת השורה במילים "בר יוחאי", מופיעה אות משמו של רש"ל לפי הסדר הכרונולוגי של שמו.^[9]

מבחינה הגותית, הפיוט בנוי כסינתזה מרהיבה הממפה את סיפור חייו ההיסטורי והתלמודי של רשב"י אל תוך המבנה התיאוסופי של עשר הספירות הקבליות, בסדר עולה מספירת המלכות התחתונה ועד לספירת הכתר העליונה ^{[9, 11, 12]}:

• מלכות (הבית הראשון - "נמשחת אשריך"): מייצגת את קבלת השפע הרוחני העליון המוגדר כ"שמן ששון".^{[11, 12]}
• יסוד (הבית השני - "שמן משחת קודש"): מזהה את רשב"י עם מידת הצדיק המשפיע קדושה לעולם.^{[11, 13]}
• הוד (הבית השלישי - "מושב טוב ישבת"): מקשר הלכה למעשה את מעשה הבריחה וההסתתרות במערה במשך 12 שנים מפני גזירות הרומאים, שבהן קנה את הודו והדרו המיסטי.^{[9, 11, 14]}
• נצח (הבית הרביעי - "עצי שיטים עומדים"): מתאר את תלמידיו של רשב"י הניצבים כ"עצי שיטים" ולומדים את תורת הנצח ואור היקוד של הנסתר.^{[9, 11, 14]}
• תפארת (הבית החמישי - "ולשדה תפוחים עלית"): עלייתו של רשב"י למדרגת "חקל תפוחין קדישין", שבה התאחד עם התפארת המאזנת, עד שנאמר עליו "נעשה אדם נאמר בעבורך".^{[11, 14]}
• גבורה (הבית השישי - "נאזרת בגבורה"): משקף את מאבקו ההרואי וחסר הפשרות של רשב"י בשלטון הרומי, את שתיקתו הפולמוסית ואת יציאתו למלחמה רוחנית ("אש דת") נגד הצוררים.^{[9, 11, 14]}

חסד (הבית השביעי - "למקום אבני שיש הגעת"): הגעתו של רשב"י למקור המים הלבנים הטהורים של החסד, המיוצגים על ידי אבני שיש טהור ופני אריה.^{[11, 14]}

בינה (הבית השמיני - "בקודש הקודשים קו ירוק"): קשירת קשרי השפע של ספירת הבינה, המיוצגת על ידי שער הנון ("סוד חמישים") והיובל הגדול.^{[11, 14]}

חכמה (הבית התשיעי - "יו"ד חכמה קדומה"): השקפה אל תוך עמקי ראשית התרומה של ה-ל"ב נתיבות המאפיינות את החכמה האלוהית.^{[11, 14]}

כתר (הבית העשירי - "אור מופלא רום מעלה"): ההגעה לפסגת הכתר, האור המופלא והאין-סוף הנסתר מעין כל חי ("תעלומה ואין קורא לה").^{[11, 14]}

הליטורגיה והתפוצה של "בר יוחאי" בתפוצות ישראל

פיוטו של רבי שמעון לביא זכה למעמד חסר תקדים בארון הליטורגי היהודי, כאשר קהילות רבות הטמיעו אותו באופן קבוע בסדרי התפילה והמנהגים שלהן, כל אחת לפי דרכה הייחודית ^[9]:

מבחינה מוזיקלית, זכה הפיוט למגוון עצום של מסורות מוזיקליות.^[9] הלחן המזרחי הנפוץ ביותר מקורו באזור סוריה הגדולה, והוא משולב בסדר שירת הבקשות של קהילות חלב וירושלים, המבוסס על מקאם צבא (אם כי רבעי הטונים הושמטו בגרסה האשכנזית העממית).^[9]

במקביל, התפתחו לחנים חסידיים עשירים ומורכבים, בהם לחני חסידות רופשיץ-דז'יקוב, לחן השמחה של חסידות קרלין, לחני חסידות בויאן וויז'ניץ, וכן הלחן המונומנטלי של חסידות באבוב שהולחן על ידי רבי בן ציון הלברשטאם מקראקא בשנת 1920 (תר"ף).^[9] בשנים האחרונות נפוץ מאוד גם לחן קצבי מודרני מבית היוצר של הזמר משה לוי.^{[9, 10]}

יצירות נוספות ומורשתו לדורות

רבי שמעון לביא הותיר חותם בל יימחה גם באמצעות חיבורים נוספים שנועדו להסדיר את חיי הדת והמנהג הקהילתיים.^[5]

הוא חיבר ותיקן את "סדר תיקוני כלה לליל שבועות" כמנהג יהודי טריפולי, אשר נדפס לראשונה בוונציה בשנת 1680 (הת"מ).^[5] התיקון בנוי במבנה קבלי מובהק ומחולק לשבעה סדרים שונים, המקבילים לשבע הספירות התחתונות – מחסד ועד מלכות – במטרה לחבר את קדושת החג עם תהליך ההשפעה האלוהית.^[5]

מורשתו של רש"ל נותרה נדבך יסודי בזהותה של יהדות לוב לאורך הדורות ^[5]:

• המשכיות רוחנית ומשפחתית: בנו, רבי יוסף לביא, המשיך לפעול כדיין ומנהיג בטריפולי עד פטירתו בשנת 1626 (השפ"ו).^[5] נכדו, רבי שמעון לביא, המשיך בדרכו והדפיס לראשונה בוונציה בשנת הת"ח את מחזור התפילות הנודע "שפתי רננות", שהפך לסידור התפילה הקנוני של יהודי לוב.^[5] צאצאים מאוחרים יותר הנהיגו את הקהילה, ובהם רבי יהודה לביא והקונסול שאול לביא, אשר פעל בנחישות והביא לסיומה המוצלח של עלילת דם קשה שהתרחשה בלוב.^[5]
• הנצחת שמו בקרב בני הקהילה: כאות הוקרה והערצה למפעל חייו, נהגו רוב יהודי טריפולי לקרוא לבניהם בשם "לביא" לזכרו, מסורת שהשתמרה לאורך דורות.^[15]
• העלייה לרגל לקברו: קברו בטריפולי ("אלד'הרה") הפך למוקד עלייה לרגל עבור יהודים ומוסלמים כאחד.^{[3, 5]} בעתות בצורת, עצירת גשמים או גזירות ציבוריות, נהגו בני הקהילה לעלות בהמוניהם לקרוא תהילים ולהתפלל על קברו, והמסורת הקהילתית מספרת על ישועות וגשמי ברכה שירדו מיד לאחר התפילות במקום.^[5]

רבי שמעון לביא מייצג באישיותו את דגם המנהיג המשלב השכלה מדעית, פילוסופית ורפואית רחבה יחד עם עומק הלכתי ומיסטי בלתי מתפשר.^{[5, 6]} בחירתו לוותר על שאיפתו לעלות לארץ ישראל לטובת בנייתה מחדש של יהדות לוב הפכה אותו לאביה הרוחני של הקהילה ולמי שעיצב את דמותה לדורות.^{[4, 5]}