הרב אברהם יהושע השל

המהפכה התאולוגית והאקטיביזם הנבואי של אברהם יהושע השל: פנומנולוגיה של קדושה וצדק

המחשבה היהודית במאה העשרים עמדה בפני משבר קיומי ואינטלקטואלי חסר תקדים, שנדחק בין חורבנה הפיזי של יהדות אירופה לבין הדומיננטיות של הרציונליזם המודרני שאיים לרוקן את החיים הדתיים מתוכנם הרוחני.^{[1, 2]} בתוך מרחב סוער זה, דמותו של אברהם יהושע השל (1907–1972) בולטת כגשר ייחודי ומרהיב, המחבר בין עמקי המיסטיקה החסידית והקבלית לבין הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והפנומנולוגיה המערבית.^{[3, 4, 5]} השל, שנולד בוורשה למשפחת אדמו"רים מפוארת והתחנך באוניברסיטאות ברלין, יצר סינתזה מחשבתית שביקשה להשיב ליהדות המודרנית את ה"פאתוס" האלוהי ואת ה"פלא הרדיקלי", תוך הפיכת התאולוגיה למנדט מחייב לפעולה חברתית ופוליטית חסרת פשרות.^{[6, 7, 8, 9]} פועלו ומשנתו התורנית אינם רק מחקר אקדמי קר בהיסטוריה של הרעיונות, אלא ניסיון נועז להנכיח את אלוהים בתוך ההיסטוריה האנושית השבורה, דרך שילוב של תובנה מיסטית, ניתוח פנומנולוגי של התודעה הנבואית ואקטיביזם חברתי המושרש בעמקי המסורת.^{[10, 11, 12, 13]}

הרקע הביוגרפי והשורשים החסידיים כבסיס להגות

הבנת משנתו של השל מחייבת התבוננות מעמיקה בנקודת המוצא הביוגרפית והתרבותית שלו, המהווה את התשתית לכל כתיבתו המאוחרת. השל נולד ב-11 בינואר 1907 בוורשה, פולין, כבן למשפחת אדמו"רים בעלת שושלת יוחסין מפוארת המגיעה עד לבעל שם טוב.^{[3, 9]} הוא נקרא על שם סב-סבו, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, הידוע בכינויו ה"אוהב ישראל".^[3] סביבת ילדותו הייתה רוויה ברוחניות חסידית אינטנסיבית, שראתה בכל רגע ורגע הזדמנות למפגש עם השכינה ולגילוי ניצוצות הקדושה במציאות היומיומית.^{[12, 14]} מורשת זו העניקה לו את הבסיס למה שכינה לימים "תאולוגיית עומק" – ההכרה שהאמונה אינה סט של דוגמות מופשטות או חוקים יבשים, אלא מצב קיומי של פליאה, רטט ומחויבות טוטאלית.^{[7, 10, 15]}

בשנות העשרים המאוחרות עשה השל צעד יוצא דופן כאשר עבר לברלין ללימודים אוניברסיטאיים, צעד ששיקף את המתח המובנה בנשמתו בין עולם הקדושה הישן לבין עולם המדע וההשכלה.^{[3, 9, 16]} שם נחשף לשיטות המחקר המודרניות ולמד אצל גדולי החוקרים של התקופה, בהם חנוך אלבק, יוליוס גוטמן וליאו בק ב-Hochschule für die Wissenschaft des Judentums.^{[3, 4]} עם זאת, השל חש אכזבה עמוקה מהקרירות האקדמית ומהניתוק שבין המחקר ההיסטורי לבין חיוניות החיים הדתיים, תחושה שליוותה אותו לאורך כל הקריירה המקצועית שלו והניעה אותו לבקר את האקדמיה על אדישותה לענייני הרוח.^{[1, 12, 17]} עבודת הדוקטורט שלו על הנביאים, שהתפרסמה מאוחר יותר כאחד מספריו המשפיעים ביותר, הייתה ניסיון להשתמש בכלים פנומנולוגיים כדי לחשוף את הליבה החיה של החוויה הנבואית – הפאתוס האלוהי והסימפתיה האנושית.^{[7, 12, 18, 19]}

תאולוגיית עומק והפלא הרדיקלי כקטגוריות של הכרה

אחד המושגים המרכזיים והמזוהים ביותר עם משנתו של השל הוא ה"פלא הרדיקלי" (Radical Amazement). השל טען כי ראשיתה של הדת – ושל המחשבה האנושית האותנטית בכלל – אינה בשאלה הלוגית האם אלוהים קיים, אלא ביכולת היסודית של האדם לחוש פליאה והשתאות לנוכח המציאות.^{[7, 10, 23]} עבורו, העולם אינו רק אוסף של אובייקטים לשימוש תועלתני, אלא עדות חיה לאינסופיות ולנשגב. הפלא הרדיקלי הוא מצב קדם-מושגי שבו האדם ניצב מול ה"בלתי ניתן לתיאור" (Ineffable), והוא זה המאפשר את המעבר מהתבוננות אדישה למחויבות דתית.^{[2, 10, 24]}

השל מבחין בין "תאולוגיה" ל"תאולוגיית עומק" (Depth Theology). בעוד שתאולוגיה קלאסית עוסקת בניסוח אמונות, דוגמות ושיטות מחשבתיות סדורות, תאולוגיית עומק עוסקת בתשתית הקיומית של האמונה – בתהליכים הנפשיים והרוחניים שקורים בתוך האדם לפני שהוא מתחיל לנסח טענות על אלוהים.^{[7, 10, 15]} הוא ביקר את הנטייה המודרנית להפוך את הדת למוסד קפוא או למערכת של טקסים חסרי נשמה, מה שכינה "ביהביוריזם דתי", וטען כי האמונות הדתיות צריכות להיות "חלונות" לנשגב ולא "מסכים" המסתירים אותו.^{[10, 12, 24]}

הניתוח של השל מצביע על כך שהאדם המודרני סובל מ"קהות חושים רוחנית". המדע והטכנולוגיה, למרות הישגיהם הכבירים בכיבוש המרחב, הפכו את העולם למקום מובן מאליו ונטול קדושה, ובכך כלאו את האדם בתוך עצמו.^{[1, 5]} השל טען כי "הפלא הוא מודעות לכך ששום דבר אינו מובן מאליו", וחוויה זו אינה רק אסתטית אלא מוסרית במהותה; כשהאדם מוצף בפלא, הוא מבין שהוא אינו בעל הבית על העולם, אלא אורח בתוכו, ושמשהו נדרש ממנו בתמורה למתנת החיים.^{[2, 7, 10]} תחושת ה"חוב" הזו (indebtedness) היא הבסיס למצווה ולחובה המוסרית כלפי הזולת.^[7]

פנומנולוגיה של הנבואה ותורת הפאתוס האלוהי

פסגת מחקרו ההיסטורי-פילוסופי של השל היא עבודתו על הנביאים, המהווה את המפתח להבנת תפיסת האלוהות שלו. בניגוד לחוקרי מקרא רבים שראו בנביאים דמויות אקסטטיות או פרימיטיביות, השל ראה בהם את הדגם העילאי של האישיות הדתית, המאופיינת ברגישות קיצונית לסבל האנושי ולרצון האלוהי.^{[12, 25, 26]} המושג המרכזי שהוא פיתח בהקשר זה הוא ה"פאתוס האלוהי" (Divine Pathos).^{[7, 10, 18, 19]}

השל טוען כי אלוהי המקרא אינו ה"מניע הבלתי מונע" של הפילוסופיה האריסטוטלית – ישות אדישה, מופשטת ובלתי משתנה, המנותקת מרגשות אנושיים.^{[7, 19, 27]} להיפך, אלוהי המקרא הוא ה"מניע המונע ביותר" (The Most Moved Mover); הוא אלוהים שמעורב עמוקות בהיסטוריה, שאיכפת לו מגורלם של יתומים ואלמנות, שמגיב בחרון אף לעוולות ובחמלה לסבל.^{[7, 19, 26, 28]} הפאתוס אינו תיאור מטפיזי של עצמות האלוהים, אלא תיאור של היחס האלוהי לעולם – אלוהים כמהות המופנית אל האדם וזקוקה לו.^{[10, 18, 19, 27]}

הנביא, לפי השל, הוא אדם שחי ב"סימפתיה" עם הפאתוס האלוהי. הוא אינו רק שליח המעביר אינפורמציה, אלא אדם שנשמתו מהדהדת את רגשותיו של אלוהים.^{[7, 18, 19]} כאשר הנביא רואה עוול חברתי, הוא אינו רואה רק הפרה של חוק מוסרי אנושי, אלא פגיעה חיה באלוהים עצמו. תובנה זו מובילה לקביעה הרדיקלית של השל כי "אלוהים זקוק לאדם" (God is in need of man) לצורך השלמת מעשה בראשית.^{[7, 10, 14, 23, 27]} האדם אינו רק צלם אלוהים, אלא שותף פעיל ודאגה מתמדת של הבורא.^{[7, 18]}

ארכיטקטורה של זמן: השבת כארמון רוחני

ספרו של השל "השבת" (The Sabbath), שפורסם ב-1951, נחשב לאחת היצירות המשפיעות והנקראות ביותר ביהדות המודרנית, והוא מהווה מופת של כתיבה תאולוגית-פיוטית.^{[5, 29, 30]} בספר זה מפתח השל את הרעיון שהיהדות היא ביסודה "דת של זמן" ולא דת של מקום או מרחב.^{[5, 29, 30, 31]} השל טוען כי הציביליזציה הטכנית המודרנית מושקעת כולה בכיבוש המרחב – בבניית מכונות, בצבירת נכסים ובשליטה בחומר. השבת היא הניסיון היהודי לבנות "ארכיטקטורה של קדושה" שאינה עשויה מאבן או מלט, אלא מדקות ושעות.^{[29, 30, 31, 32]}

עבור השל, השבת אינה רק יום של מנוחה פסיבית מעבודה, אלא "ארמון בזמן" (A Palace in Time) שאנו בונים בכל שבוע מחדש.^{[30, 31, 32, 33]} זהו יום של התנתקות מהעריצות של החומר ומהמרוץ אחר הישגיות ורווח.^{[30, 33, 34]} ביום זה, האדם אינו "משתמש" בעולם, אלא "נוכח" מולו; הוא אינו מנסה לשנות את המציאות אלא לחגוג את עצם קיומה.^{[5, 30, 34]} השבת היא מעין "מעין עולם הבא", רגע של גאולה ממשית בתוך ההיסטוריה, שבו הנשמה יכולה להשתחרר מבדידותה ולהתחבר מחדש למקור האלוהי.^{[31, 32, 34]}

השל מדגיש כי הקדושה הראשונה המוזכרת במקרא אינה מיוחסת לחפץ או למקום (כמו הר סיני או המשכן), אלא לזמן ("ויקדש אותו" – את היום השביעי).^{[30, 31]} תובנה זו מהווה ביקורת חריפה על הנטייה האנושית להעריץ את המוחשי והחומרי.^{[5, 31]} השבת מלמדת אותנו שקדושת החיים חשובה יותר מקדושת הדברים, ושכיבוש העצמי חשוב יותר מכיבוש המרחב.^{[30, 33]} כפי שצוין בניתוחים מאוחרים של ספרו, השבת של השל אינה רק חובה הלכתית, אלא "משמעת רוחנית" המאפשרת לאדם המודרני לשרוד את השחיקה של החיים התעשייתיים.^{[31, 34]}

תורה מן השמים: הדיאלקטיקה של המחשבה הרבנית

ביצירתו המונומנטלית בעברית, "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", מציע השל ניתוח פנומנולוגי והיסטורי מקיף של תולדות המחשבה הדתית של חז"ל, תוך שהוא חורג מהגישות המחקריות המקובלות של זמנו.^{[27, 35, 36]} הוא מזהה שני זרמים תאולוגיים מרכזיים, שאותם הוא מייחס לבתי המדרש של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ורואה בהם אבות-טיפוס של כל המחשבה היהודית לאורך הדורות.^{[36, 37, 38]}

רבי ישמעאל מייצג את הגישה ה"ריאליסטית" והאנושית: "דיברה תורה כלשון בני אדם".^{[11, 37]} לפי גישה זו, ההתגלות היא אירוע היסטורי שהותאם למגבלות התודעה האנושית, והחוק מיועד בראש ובראשונה לתיקון החברה והאדם בעולם הזה.^{[11, 37, 38]} לעומתו, רבי עקיבא מייצג את הגישה ה"מיסטית" והטרנסצנדנטית: כל אות וכל תג בתורה הם בעלי משמעות קוסמית אינסופית, והמצוות הן כלים להשפעה ישירה על העולמות העליונים ועל הדינמיקה האלוהית.^{[5, 11, 37, 38]}

השל טוען כי היהדות החיונית והאותנטית אינה בוחרת באחד הקטבים, אלא מתקיימת בתוך המתח הדיאלקטי שביניהם.^{[5, 11]} הוא מראה כיצד הדינמיקה הזו של "קרוב ורחוק", "אדם ואלוהים", נמשכת דרך תקופת הגאונים, ימי הביניים ועד לחסידות והקבלה.^{[27, 35]} עבור השל, ההבנה שרבי עקיבא ורבי ישמעאל הם "עמודי התווך" של הבניין התאולוגי היהודי מאפשרת לראות בפלורליזם רעיוני ערך דתי עליון ולא תקלה היסטורית.^{[38, 39]}

יחסו להלכה: בין ביהביוריזם דתי לכוונה שבלב

עמדתו של השל כלפי ההלכה הייתה מורכבת ועוררה פולמוסים רבים בקרב בני דורו. הוא ביקר בחריפות את מה שכינה "פנהלכיזם" – התפיסה המצמצמת את היהדות כולה למערכת של חוקים ודקדוקי מעשים, תוך הזנחת הצד הרעיוני והחוויתי (האגדה).^{[5, 11, 40]} עבור השל, הלכה ללא אגדה היא כמו גוף ללא נשמה, והוא הזהיר שהקפדה יתרה על פרטי החול עלולה להפוך את הדת לנטל טכני המדכא את הרוח.^{[13, 17, 40]} מאידך, הוא ביקר את הליברליזם שזנח את המצווה וטען כי האדם אינו יכול להגיע לאמונה רק דרך מחשבה מופשטת; נדרשת "קפיצה של מעשה" (Leap of Action).^{[10, 13]}

השל ראה במצווה "תפילה בצורה של מעשה" ודרך שבה האדם מעניק ביטוי פיזי לרצונו של אלוהים.^{[10, 13]} הוא הדגיש את חשיבות ה"כוונה" (Kavanah) והזהיר מפני הפיכת הריטואל ל"ביהביוריזם דתי" חסר נשמה.^{[12, 24]} הוא טען שהמשבר הדתי של דורו אינו נובע מאתגרי המדע, אלא מכך שהמסר הדתי הפך ל"תפל" ונטול חיוניות.^[12] לפי השל, תפקידו של היהודי הוא "לגאול את המצוות" מהשגרה ולהפוך כל מעשה למפגש חי עם הבורא.^{[13, 40]}

ביקורתו על האורתודוקסיה התמקדה לעיתים בנטייה ל"דבקות בחוק במקום דבקות באלוהים".^{[12, 41]} הוא טען כי ישנם רגעים שבהם הנאמנות המוחלטת לפרוצדורה המשפטית עלולה לגרום ל"צער לאלוהים", במיוחד כשהיא באה על חשבון החמלה והיושרה המוסרית.^[41] תובנה זו הייתה מרכזית עבור תלמידיו בתנועה הקונסרבטיבית, שביקשו לפתח גישה הלכתית המשלבת בין נאמנות למסורת לבין רגישות מוסרית והיסטורית.^{[39, 42, 43]}

אקטיביזם כעבודת קודש: "הרגליים שהתפללו"

עבור השל, התאולוגיה לא הייתה יכולה להישאר כלואה בין דפי הספרים; היא דרשה התממשות במרחב החברתי והפוליטי. הוא ראה בנביאי ישראל דגם לאקטיביזם שאינו נובע מאידיאולוגיה פוליטית חילונית, אלא מחובה דתית עמוקה הנובעת מהשותפות עם הפאתוס האלוהי.^{[6, 17, 23, 25]} מעורבותו הדרמטית בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב, ובמיוחד הקשר הקרוב עם ד"ר מרטין לותר קינג הבן, הפכו אותו לסמל של "חסידות אקטיביסטית".^{[9, 21, 44]}

השל טען כי "בתוך חברה חופשית, חלק אשמים אך כולם אחראים" (some are guilty, but all are responsible) – משפט שהפך לאחד המוטו המזוהים ביותר עמו.^{[2, 12, 23]} הוא ראה בגזענות "עבודה זרה" וחילול השם במובן העמוק ביותר, שכן היא מבזה את צלם האלוהים שבאדם.^{[2, 21, 45]} במצעד מסלמה למונטגומרי ב-1965, כשצעד לצד קינג, ביטא השל את תחושתו המפורסמת: "הרגשתי כאילו הרגליים שלי מתפללות".^{[9, 20, 40]} בכך הוא הגדיר מחדש את מושג התפילה כפעולה גופנית ופוליטית המבקשת להביא צדק לעולם.

בנוסף למאבק בגזענות, השל היה מהקולות הדתיים הבולטים שיצאו נגד מלחמת וייטנאם, בטענה ש"לדבר על אלוהים ולהישאר שותק על וייטנאם זה חילול השם".^{[8, 9, 23]} הוא גם פעל ללא לאות למען יהדות ברית המועצות, תוך שהוא דוחק במנהיגות היהודית ובחברו אלי ויזל להשמיע את קולם של "יהודי הדממה".^{[12, 44]} מעורבותו של השל בכל אלה לא הייתה הסחת דעת מעבודתו התורנית, אלא המימוש העילאי שלה – "התפרצות הנבואה אל תוך ההיסטוריה".^{[23, 25]}

אף דת אינה אי: המפנה ביחסים הבין-דתיים

השל היה חלוץ ופורץ דרך בתחום הדיאלוג הבין-דתי, גישה שנבעה מהכרה עמוקה בכך שהמשבר הרוחני של המודרנה מאיים על כלל האנושות.^{[23, 46]} בהרצאתו המפורסמת ב-Union Theological Seminary ב-1965, שכותרתה "אף דת אינה אי", הוא טען כי בעולם שבו הניהיליזם והאדישות גוברים, על הדתות השונות למצוא שפה משותפת של קדושה וצדק.^{[23, 46]} הוא הדגיש כי "האמת הדתית אינה זורחת בוואקום" וכי יוקרתה של כל דת קשורה ביוקרתן של שאר הדתות.^[46]

תרומתו המשמעותית ביותר בהקשר זה הייתה השפעתו המכרעת על ניסוח מסמך "נוסטרה אטאטה" (Nostra Aetate) של הכנסייה הקתולית.^{[23, 46]} השל פגש את האפיפיור פאולוס השישי ואת הקרדינל ביאה, ודחף לשינוי רדיקלי בליטורגיה ובתאולוגיה הקתולית כלפי היהודים.^{[46, 47]} בזכות התערבותו האישית, הושמטו קטעים שקראו להמרת דתם של היהודים והוכרה האחריות המשותפת של בני כל הדתות לגורל האנושות.^{[5, 23, 46, 47]}

השל האמין שגיוון דתי הוא חלק מהתוכנית האלוהית ב"עידן זה" (this aeon), וכי אין לאף דת מונופול על הקדושה או על האמת המוחלטת.^{[5, 23, 46]} פתיחותו זו לא נבעה מרלטיביזם, אלא מ"תאולוגיית עומק" המכירה בכך שהאל גדול יותר מכל דוגמה אנושית.^[46] הוא פיתח ידידויות עמוקות עם תאולוגים פרוטסטנטים וקתולים, כמו תומאס מרטון וריינהולד ניבור, שראו בו את אחד הקולות הדתיים האותנטיים והחשובים ביותר של המאה העשרים.^{[23, 46, 48]}

תשוקה לאמת: הקוצקר וקירקגור כצוואה רוחנית

ספרו האחרון של השל, "תשוקה לאמת" (A Passion for Truth), שהושלם שבועות ספורים לפני מותו ב-1972, מהווה מעין סיכום קיומי של המתחים שליוו את חייו.^{[15, 16, 49]} בספר זה עורך השל השוואה מרתקת בין שתי דמויות ייחודיות: רבי מנחם מנדל מקוצק, האדמו"ר החסידי המורד, לבין סרן קירקגור, הפילוסוף הדני האקזיסטנציאליסט.^{[15, 49, 50]} שני אלה ייצגו עבורו את המאבק הבלתי מתפשר על האמת הפנימית ועל היושרה הדתית מול זיופי הממסד והחברה.^{[15, 16, 49]}

השל ראה בקוצקר את הניגוד המשלים לבעל שם טוב; בעוד שהבעש"ט הדגיש את האהבה, השמחה והאופטימיות, הקוצקר דרש אמת נוקבת, חשד בכוונות נסתרות ובז לכל צורה של הרגל ושאננות דתית.^{[15, 49, 51, 52]} קירקגור, בדומה לקוצקר, יצא נגד הכנסייה הממוסדת שאיבדה את להט האמונה והפכה לטקס חברתי ריק.^{[15, 16, 49]} השל מראה כיצד שניהם בחלו ב"בינוניות דתית" ודרשו מהאדם לעמוד מול אלוהים ביושרה מוחלטת ובבדידות קיומית.^{[15, 49]}

הספר משקף את העובדה שהשל עצמו לא היה רק איש של פלא ושמחה, אלא גם אדם שחי במתח מתמיד עם העולם ועם עוולותיו.^[16] הוא הזדהה עם הקביעה ש"קונפורמיות היא דפורמיות" וראה בחיפוש אחר האמת (Emet) את המשימה העליונה של האדם.^{[15, 49]} בפרקי הספר האחרונים הוא דן בשאלה האם האמת בכלל ניתנת להשגה עלי אדמות, ומגיע למסקנה שהתשוקה עצמה לאמת היא העדות החזקה ביותר לקיומו של האל בתוך האדם.^{[15, 49]}

פולמוס וביקורת: השל מול האורתודוקסיה והרציונליזם

על אף השפעתו העצומה, משנתו של השל לא התקבלה ללא התנגדות. בעולם האורתודוקסי, דמויות כמו הרב יוסף דוב סולובייצ'יק והרב אליעזר ברקוביץ' הציגו חלופות תאולוגיות ומתודולוגיות שונות בתכלית.^{[40, 53]} סולובייצ'יק, "איש ההלכה", ראה בחוק האובייקטיבי ובמבנה הלוגי של התורה את נקודת המוצא היחידה, בעוד שהשל העניק משקל מכריע לאגדה, לחוויה הסובייקטיבית ול"פאתוס".^{[40, 54]} סולובייצ'יק הסתייג מהשימוש של השל בקטגוריות רגשיות לתיאור האלוהות, וחשש שגישה כזו עלולה להוביל לאנתרופומורפיזם מסוכן.^[40]

אליעזר ברקוביץ' ביקר את השל על מה שנתפס בעיניו כטשטוש הגבולות בין אלוהים הטרנסצנדנטי לאדם הסופי.^{[40, 54]} ברקוביץ' טען כי תפיסת ה"פאתוס" של השל פוגעת בריבונות ובאינסופיות של אלוהים.^{[54, 55]} מן הצד האקדמי, היו שביקרו את השל על כך שספריו נראים יותר כמו "פואמות בפרוזה" או דרשות חסידיות מאשר מחקרים פילוסופיים שיטתיים.^[56] חוקרים מסוימים ב-JTS אף הסתייגו מהפופולריות של השל בקרב הקהל הרחב ומהעדפתו את הרוחניות על פני ניתוח טקסטואלי יבש.^{[5, 17]}

עם זאת, תומכיו של השל טענו כי דווקא היכולת שלו לחרוג מהגבולות הצרים של האקדמיה היא זו שאפשרה לו להציל את היהדות המודרנית מהתאבנות.^{[3, 10, 12]} הם ראו בו דמות שמחזירה לאדם את "הנשמה" לאחר חורבן אירופה, ומזכירה לו כי האמונה אינה רק ידיעה אלא "היענות לקריאה".^[12] הפולמוסים סביב דמותו רק חיזקו את מעמדו כהוגה שהצליח לגעת בעצבים החשופים ביותר של הקיום היהודי והאנושי במאה העשרים.^{[40, 52]}

מורשת והשפעה: ניאו-חסידות והתחדשות יהודית

מורשתו של השל ממשיכה לעצב את פניה של היהדות המודרנית, במיוחד בצפון אמריקה אך גם בישראל ובעולם כולו. הוא נחשב לאחד מאבות התנועה ה"ניאו-חסידית", שביקשה לתרגם את עומקיה של החסידות המזרח-אירופאית לשפה פסיכולוגית ותאולוגית רלוונטית עבור יהודים מודרניים.^{[57, 58, 59]} דמויות מרכזיות בתנועות ההתחדשות היהודית, כגון ארתור גרין וזלמן שחטר-שלומי, רואות בהשל את מקור ההשראה העיקרי שלהן לשילוב בין מסורת, מיסטיקה ואחריות חברתית.^{[57, 58, 59]}

בתוך התנועה הקונסרבטיבית, השל נותר דמות מופת שלימדה כיצד ניתן לשלב נאמנות להלכה עם פתיחות מחשבתית ורגישות מוסרית קיצונית.^{[22, 36, 43]} עבודתו על "תורה מן השמים" משמשת עד היום כבסיס לפיתוח תאולוגיה יהודית פלורליסטית שאינה מוותרת על המקורות.^{[38, 39, 43]} גם בעולם הנוצרי, ספריו נלמדים בסימינרים ובאוניברסיטאות כדגם לדיאלוג אותנטי המכבד את הייחוד של כל מסורת תוך מציאת המכנה המשותף האנושי.^{[19, 23, 46]}

חשיבותו של השל כיום נובעת לא רק מכתביו, אלא גם מהמודל שהוא הציב כ"אינטלקטואל נבואי" – אדם שאינו מסתגר במגדל השן אלא יוצא אל הרחוב כדי לממש את הערכים שבהם הוא מאמין.^{[6, 9, 25, 26]} כפי שצוין בטקסים לזכרו, השל לימד אותנו שההפך מטוב אינו רע, אלא אדישות.^[28] מילותיו ממשיכות להדהד כקריאת השכמה לאנושות בחיפושיה אחר משמעות בעולם של משברים ואי-ודאות.^{[2, 6, 10, 23]}

סיכום ומסקנות

אברהם יהושע השל היה דמות חד-פעמית בהיסטוריה של המחשבה היהודית, אדם שחי בו-זמנית בעומקי העבר ובחזית העתיד.^{[3, 5, 8]} פועלו ומשנתו התורנית מציעים פתרון הוליסטי למשבר הזהות המודרני, דרך שילוב של שלוש הדרכים להכרת אלוהים: הפלא לנוכח הבריאה, הסימפתיה לנוכח הפאתוס הנבואי והדבקות בחיים של קדושה ומצוות.^{[7, 10, 24]}

המסקנה העולה מכלל כתביו היא שהדת אינה מערכת של תשובה סופית, אלא האמנות של שאילת השאלות הנכונות.^{[10, 12]} השל לימד כי אלוהים אינו "אובייקט" שאנו מדברים עליו, אלא ה"סובייקט" שמדבר אלינו, ושגדולתו של האדם נמדדת ביכולתו להקשיב לקריאה האלוהית ולהשיב עליה ב"הנני".^{[2, 7]} בעולם המאויים על ידי ניכור וטכנולוגיה, קריאתו של השל ל"פלא רדיקלי" ול"ארכיטקטורה של זמן" נותרת צו חיוני לכל מי שמבקש לחיות חיים של משמעות, צדק וקדושה.^{[10, 23, 30, 32]} פועלו נשאר כעדות לכך שהרוח האנושית, כשהיא מחוברת למקורותיה, יכולה להיות כוח משנה מציאות המביא מעט אור אל תוך אפלת ההיסטוריה.^{[8, 12, 14]}