רבי דוד גנז

פועלו ומשנתו התורנית והמדעית של רבי דוד גנז: היסטוריוגרפיה, אסטרונומיה ומפגש התרבויות בפראג של תקופת הרנסנס

מבוא: דמותו של איש האשכולות בצומת העת החדשה

רבי דוד בן שלמה גנז (1541–1613), המוכר בכינויו "הצמח דוד" על שם חיבורו המפורסם ביותר, ניצב כאחת הדמויות המרתקות והמשמעותיות ביותר במחשבת ישראל בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה. הוא היה אדם שחי ופעל בתוך "הסערה המושלמת" של המאה ה-16 – תקופה שבה אירופה טולטלה על ידי הרפורמציה הפרוטסטנטית, המצאת הדפוס, גילוי יבשות חדשות, והמהפכה המדעית שערערה את יסודות הקוסמולוגיה האריסטוטלית.^{[1, 2, 3]} פועלו של גנז אינו מצטמצם לתחום אחד; הוא היה היסטוריון, אסטרונום, מתמטיקאי, גאוגרף ותלמיד חכם מובהק, שהצליח לגשר על הפער בין הישיבות המחמירות של אשכנז ופולין לבין מצפי הכוכבים והחצרות הקיסריות של מרכז אירופה.^{[4, 5, 6]}

חשיבותו של גנז טמונה לא רק בידע שהפגין, אלא בעיקר בתעוזה האינטלקטואלית להכניס את "החכמות החיצוניות" אל תוך היכלי התורה, תוך יצירת הצדקה תיאולוגית רחבה לעיסוק בהן. הוא פעל בסביבה שבה לימוד המדעים נחשב לעיתים קרובות כביטול תורה או כסכנה אמונית, אך בעידודם של רבותיו המובהקים, הרמ"א והמהר"ל מפראג, הפך גנז למתווך התרבותי הראשון של המודרנה עבור יהדות אשכנז.^{[7, 8, 9]} הדו-קיום בנפשו בין הלוח העברי לבין התצפיות של טיכו ברהה, בין "סדר עולם" לבין כרוניקות נוצריות, הפך אותו לחלוץ של השכלה מוקדמת, דורות לפני תנועת ההשכלה הממוסדת.^{[2, 10]}

תולדות חייו: מסלול הכשרתו של חכם רנסנס יהודי

דוד בן שלמה גנז נולד בשנת ה'ש"א (1541) בעיר ליפשטדט שבמדינת נורדריין-וסטפאליה, גרמניה.^{[2, 6]} משפחתו השתייכה לשכבה הכלכלית של מלווי הכספים, מה שאיפשר לו ככל הנראה גישה למשאבים ולחינוך רחב כבר מצעירותו.^{[2, 11]} אביו, שלמה בן זליגמן, דאג להעניק לו חינוך תורני מסורתי במרכזי התורה הגדולים של גרמניה באותה עת.

תחנות הלימוד בגרמניה ובפולין

ראשית דרכו התורנית של גנז עברה דרך ישיבתו של רבי ראובן פולדא בבון ורבי אליעזר טריוש בפרנקפורט דמיין.^{[11, 12]} דמויות אלו העניקו לו את התשתית הלמדנית האשכנזית המוצקה, אך התפנית המכרעת אירעה כאשר עקר לקרקוב שבפולין, כדי ללמוד בישיבתו של רבי משה איסרליש (הרמ"א).^{[2, 4, 11]}

הרמ"א היה דמות ייחודית בנוף התורני של פולין; הוא לא הסתפק בהלכה ובפלפול, אלא שילב בכתביו (כמו "תורת העולה") פילוסופיה, אסטרונומיה וקוסמוגרפיה.^{[7, 9]} הרמ"א ראה במדעים כלי להבנת מעשה בראשית וקיומם של חוקי טבע אלוקיים. השפעתו על גנז הייתה אדירה; גנז העיד על הרמ"א כי הוא זה ש"גידלו ורוממו" והכניסו בסוד החכמות הללו.^{[8, 13]} תחת חסותו של הרמ"א, נחשף גנז לתרגום העברי של אוקלידס על ידי משה אבן תיבון בבית חותנו הראשון, והחל לפתח את תשוקתו למתמטיקה ולגיאומטריה.^{[11, 12]}

ההתבססות בפראג והקשר עם המהר"ל

בסביבות שנת 1564 עבר גנז לפראג, עיר שהייתה עתידה להפוך למרכז האינטלקטואלי של האימפריה הרומית הקדושה תחת רודולף השני.^{[11, 14]} בפראג נקשר גנז בייחוד לשתי דמויות מרכזיות: רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל) ואחיו רבי סיני.^{[2, 4]} המהר"ל, למרות יחסו המורכב והביקורתי לעיתים כלפי הפילוסופיה היוונית, עודד את העיסוק במדעים כאמצעי להכרת המציאות, אך הקפיד להפריד בין "חכמת התורה" האלוקית לבין "חכמת הטבע" האנושית והניסיונית.^[7]

החיבור בין הלמדנות של קרקוב לבין האווירה המדעית של פראג יצר אצל גנז טיפוס חדש של למדן: אדם שרואה בבית המדרש ובמצפה הכוכבים שני מקומות שבהם מתגלה האמת האלוקית, כל אחד בדרכו. גנז התחתן פעמיים; חותנו השני היה הרופא שמואל רופא, שהתפרסם בטיפולי הכספית שלו למחלת הסיפיליס, מה שמעיד על הסביבה המדעית-רפואית שבה חי גנז.^[12]

"צמח דוד": פריצת הדרך ההיסטוריוגרפית

בשנת ה'שנ"ב (1592) הוציא גנז לאור את חיבורו המונומנטלי "צמח דוד".^{[5, 15]} הספר הוא כרוניקה היסטורית המחולקת לשני חלקים נפרדים, חלוקה שמשקפת הבחנה עמוקה בין ההיסטוריה המקודשת של עם ישראל לבין ההיסטוריה הכללית של אומות העולם.^{[2, 10]}

החלק הראשון: שלשלת הקבלה והזיכרון היהודי

החלק הראשון מוקדש לתולדות ישראל מבריאת העולם ועד לימיו של המחבר.^[2] גנז אינו מבקש לכתוב היסטוריה ביקורתית במובן המודרני, אלא לשמר את "שלשלת הקבלה".^[12] הוא מסתמך על מקורות יהודיים קלאסיים כמו התנ"ך, התלמוד, סדר עולם, וחיבורים מימי הביניים כמו "ספר יוחסין" של אברהם זכות ו"ספר הקבלה" של הראב"ד הראשון.^{[5, 12]}

עם זאת, גנז מציג חידוש באופן שבו הוא עורך את המידע; הוא משתמש בפורמט של כרונולוגיה שנתית (Annals), המסדרת את האירועים לפי סדר כרונולוגי קשיח, מה שמקל על הקורא לעקוב אחר רצף הדורות.^{[2, 10]} הוא מבחין בין המקורות המסורתיים לבין הגישה ה"לא מסורתית" של עזריה מן האדומים (בעל "מאור עיניים"), ומסתייג ממנה כדי לשמור על מעמדו בתוך המחנה הרבני השמרני.^[12]

החלק השני: "דברי ימי העמים" והצדקת הלימוד החילוני

החלק השני של "צמח דוד" הוא זה שהקנה לגנז את פרסומו כהיסטוריון פורץ דרך.^{[10, 15]} זהו הניסיון הרציני הראשון של יהודי אשכנזי להקיף את ההיסטוריה העולמית מנקודת מבט רחבה, תוך שימוש במקורות נוצריים מובהקים.^{[2, 10]} גנז מצטט מחברים כמו סיריאקוס שפנגנברג, לאורנטיוס פאוסטוס, ויוהנס מולר (רגיאומונטנוס - אם כי כנראה מדובר בטעות בזיהוי והוא התכוון לעוזרו של ברהה).^{[11, 12, 16]}

גנז חש צורך עז להצדיק את העיסוק בנושא "חולי" זה בפני קוראיו. בהקדמה לחלק השני הוא מציג מספר נימוקים מרכזיים ^[11]:

• למידה מוסרית: דברי ימי המלכים והקיסרים מלאים בדוגמאות של מוסר השכל, ענווה והשגחה אלוקית, שגם יהודים יכולים וצריכים ללמוד מהן.^[12]
• שיפור היחסים עם הגויים: ידיעת ההיסטוריה הכללית מאפשרת ליהודי לשוחח עם שכניו הנוצרים בדרכי נועם ובכבוד, ולהראות להם כי היהודים אינם עם בור וסכל.^{[3, 13]}
• היתר הלכתי לקריאה בשבת: גנז מבסס את ההיתר לקרוא בספרו בשבת על פסיקת הרמ"א באורח חיים סימן ש"ז, המתירה קריאת ספרי דברי הימים שיש בהם לימוד ומוסר.^{[5, 11]}
• חיזוק האמונה: ראיית התהפוכות ההיסטוריות מחזקת את הידיעה כי "לב מלכים ביד ה'" וכי לכל אירוע יש תכלית בתוכנית האלוקית.^[12]

הפופולריות של "צמח דוד" הייתה כה גדולה עד שהוא הפך לספר ההיסטוריה הסטנדרטי בבתים יהודיים באשכנז עד המאה ה-19.^{[2, 12]} מהדורת פרנקפורט (1692) הוסיפה חלק שלישי המשלים את קורות המאה ה-17, כולל תיאור פיוטי של פרעות פטמילך בפרנקפורט.^{[11, 12]}

אסטרונומיה ומדע: גנז במצפה הכוכבים הקיסרי

תרומתו של רבי דוד גנז למדע האסטרונומיה היא ייחודית במינה. הוא לא היה רק תיאורטיקן שלמד מספרים, אלא איש מדע מעשי שהשתלב בקהילה המדעית הבינלאומית של פראג.^{[2, 4]}

המפגש עם טיכו ברהה ויוהאנס קפלר

בסוף המאה ה-16, פראג הייתה בירת האסטרונומיה העולמית. גנז זכה להזמנה נדירה מטיכו ברהה, האסטרונום הדני הדגול, לבקר במצפה הכוכבים שלו ובטירתו של הקיסר רודולף השני בבנאטקי.^{[4, 13, 16]} גנז שהה שם שלושה ימים רצופים, השתתף בתצפיות ותיאר בהתרגשות את המכשירים המשוכללים שראה, שהיו גדולים ומדויקים יותר מכל מה שתואר בספרים הישנים.^{[2, 11]}

בסביבה זו הוא פגש את יוהאנס קפלר, ששימש אז כעוזרו של ברהה.^{[4, 14, 17]} ברהה אף הטיל על גנז משימה מדעית-תרגומית חשובה: תרגום "לוחות אלפונסו" (Alfonsine Tables) מעברית לגרמנית.^{[5, 11]} לוחות אלו היו חיוניים לחישובי מיקומי הכוכבים, ותרגומם על ידי גנז מראה כי ברהה הכיר במומחיותו ובנגישותו למסורת המדעית היהודית-ספרדית העתיקה.^[5]

"נחמד ונעים": ההתמודדות עם קופרניקוס

ספרו האסטרונומי העיקרי של גנז הוא "נחמד ונעים" (נכתב סביב 1612, פורסם ב-1743 בייזניץ).^{[6, 11, 13]} בספר זה, המחולק ל-12 פרקים ו-305 פסקאות, גנז פורש את כל הידע האסטרונומי והגאוגרפי של זמנו.^[11]

הסוגיה המרתקת ביותר בספר היא יחסו של גנז למודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. גנז היה היהודי הראשון להזכיר את קופרניקוס בשמו ולתאר את שיטתו המציבה את השמש במרכז.^{[4, 7, 13]} הוא מבטא הערכה עצומה לחדותו השכלית של קופרניקוס ("חכם מופלא שאין כמותו"), אך בסופו של דבר דוחה את המודל שלו לטובת המודל של טיכו ברהה.^{[2, 13]}

הסיבות לדחיית קופרניקוס אצל גנז הן שילוב של מדע ותיאולוגיה:

• השיטה של ברהה: ברהה הציע מודל ביניים (כדור הארץ במרכז, השמש סביבו, ושאר כוכבי הלכת סביב השמש), שאיפשר לשמור על המרכזיות הפיזית של כדור הארץ תוך הסבר מדויק של התצפיות החדשות.^{[13, 16]}
• ייחוס עתיק: גנז טען כי המודל ההליוצנטרי אינו חדש אלא מקורו בפיתגורס ובבית מדרשו עוד לפני אלפיים שנה.^{[2, 11, 13]}
• פשט המקראות: גנז, כחכם תורני, העדיף מודל שאינו סותר באופן חזיתי את תיאורי המקרא (כמו "והארץ לעולם עומדת"), כל עוד המדע אינו מוכיח אחרת באופן מוחלט.^{[5, 12]}

גנז לא היסס למתוח ביקורת גם על דמויות מקראיות בעניינים מדעיים. הוא טען כי הנביא דניאל טעה בחישוביו האסטרונומיים, או לפחות שהבנתו את המספרים הייתה מוגבלת לכלים של זמנו.^{[2, 11]} תעוזה זו מראה על גישה רציונליסטית עמוקה: המדע והתצפית הם כלים אוטונומיים לגילוי האמת בעולם הזה.^[9]

גאוגרפיה, קוסמוגרפיה וה"עולם החדש"

תחום נוסף שבו גנז גילה בקיאות רבה היה הגאוגרפיה. בספרו "גבולות הארץ" (שנחשב לזהה ל"צורת הארץ" שפורסם בקושטא תחת השם "דוד אבזי" – רמז לשם משפחתו גנז שפירושו אווז), הוא עוסק במבנה כדור הארץ.^{[2, 11]}

הוכחת כדוריות הארץ והזקנה של המדע היהודי

גנז היה מהראשונים ביהדות אשכנז שתיארו בפירוט את גילוי אמריקה ("העולם החדש") ואת העובדה שכדור הארץ הוא ספירה מושלמת.^[5] הוא משתמש בטיעון אפולוגטי מעניין: המדע המודרני רק מאשר את מה שחכמי ישראל ידעו מאז ומתמיד.^[12] הוא מצטט את הפסקה המפורסמת מהזוהר (חלק ג, דף י') המתארת את העולם ככדור שחלקו מואר וחלקו חשוך, כהוכחה לעליונות הידע הסודי של התורה על פני המדע של אומות העולם.^{[5, 18]}

לפי גנז, היהודים הם אלו שלימדו את המצרים את חכמת הכוכבים (בימי אברהם ויעקב), והמצרים העבירו אותה ליוונים.^{[2, 12]} לכן, העיסוק במדע אינו אימוץ של תרבות זרה, אלא "השבת אבדה" של חכמה יהודית מקורית שנשתכחה בגלות.^{[2, 13]}

הפילוסופיה של המדע והאיריניזם

אחד ההיבטים המרתקים ביותר בפועלו של גנז הוא מה שמכונה במחקר "איריניזם" (Irenism) – השאיפה לשלום ופיוס דרך ידע משותף.^[3] גנז האמין כי המדעים המדויקים, ובמיוחד האסטרונומיה, הם תחומים "נייטרליים מבחינה תיאולוגית".^[3] הוא ראה בהם גשר שדרכו יכולים יהודים ונוצרים להיפגש ולכבד זה את זה על בסיס הערכה שכלית משותפת, מעבר למחלוקות הדתיות המדממות של תקופתו.^{[3, 13]}

בין רשות הרבים לרשות היחיד

גנז פעל לפי האסטרטגיה של המהר"ל והרמ"א, שביקשו להפריד בין "פיזיקה" ל"מטאפיזיקה".^{[7, 9, 19]} על ידי הגדרת המדע כעוסק בחוקי הטבע בלבד, הוא הצליח להוריד את רמת החיכוך בין המדע לבין האמונה.^[7] המדע אינו מנסה להסביר את "מהות" האל או את טעם המצוות, אלא רק את אופן פעולת המנגנון היקומי.^{[7, 13]}

עם זאת, גנז לא ויתר על השאיפה להנגיש את הידע הזה לכלל הציבור היהודי. הוא כתב ביידיש ובעברית פשוטה, לא עבור ה"חכמים" בלבד אלא עבור ה"בעלי בתים" והצעירים, כדי להפוך את הקהילה היהודית למשכילה ומודרנית יותר.^{[8, 12, 13]}

סמליות וחותם אישי: המגן דוד והאווז

רבי דוד גנז הותיר חותם ויזואלי יוצא דופן על מצבתו בבית הקברות היהודי העתיק בפראג.^{[2, 5, 11]} על המצבה חקוקים שני סמלים: מגן דוד ודמות של אווז.^{[2, 5]}

המגן דוד כסמל ליקום

גנז הוא אחד האחראים המרכזיים לפופולריזציה של המגן דוד כסמל יהודי.^[5] עבורו, הסמל לא היה רק סמל לאומי של יהודי פראג, אלא ביטוי לשלמות המתמטית והקוסמית של הבריאה.^{[1, 5]} המשולשים המשולבים סימלו את האיזון בין כוחות הטבע ואת הרמוניה של גלגלי השמים, נושא שעסק בו רבות בספרו "מגן דוד" (שהוא קיצור של "נחמד ונעים").^{[2, 11]}

האווז: זהות ושפה

דמות האווז על המצבה היא "רמז" לשם משפחתו; "גנז" בגרמנית וביידיש פירושו אווז (Gans/Gandz), ובחלק מהספרים הוא חתם בשם "דוד אבזי".^{[2, 11]} השילוב בין הסמל המתמטי-דתי (מגן דוד) לבין הסמל האישי-לשוני (אווז) משקף את הווייתו: אדם המחובר לשורשיו היהודיים, לשפתו הגרמנית, ולחוקי הטבע האוניברסליים.

סיכום ומורשת: רבי דוד גנז כמבשר המודרנה

רבי דוד גנז נפטר ביום כ"ה באוגוסט 1613 (י' באלול ה'שע"ג) בפראג.^{[2, 11]} הוא לא היה רב קהילה במובן הקלאסי ולא חיבר ספרי שו"ת או פלפול, אך השפעתו על התרבות היהודית הייתה מרחיקת לכת.^{[1, 15]} הוא היה "הצופה הסקרן" של המאה ה-16, אדם שתפס את רגע השינוי וניסה להעביר אותו לשפה היהודית.^[1]

מורשתו של גנז מתבטאת במספר מישורים:

• היסטוריוגרפיה: הוא העניק ליהדות אשכנז את המודעות ההיסטורית הראשונה שלה, ולימד אותה שעם ישראל אינו חי בבידוד אלא כחלק בלתי נפרד מהדרמה של האנושות כולה.^{[5, 10, 15]}
• מדע ואמונה: הוא הראה דגם של אינטגרציה שבה המדע אינו נתפס כאויב של האמונה, אלא כעדות לגדולת הבורא.^{[3, 9, 12]}
• פתיחות תרבותית: הקשרים שקשר עם ברהה וקפלר היו תקדים למעורבות יהודית בשיח האינטלקטואלי האירופי, מבלי לוותר על קלה כבחמורה בהלכה.^{[3, 4, 16]}

במובנים רבים, רבי דוד גנז הקדים את זמנו. ספריו המשיכו להיות מודפסים ונקראים לאורך כל תקופת האחרונים, והיוו השראה למשכילים המתונים שביקשו לשלב תורה עם "דרך ארץ" ומדע.^{[2, 12]} הוא נותר עד היום דגם של חכם יהודי שעין אחת שלו מופנית אל דפי הגמרא והעין השנייה אל הטלסקופ, כשהוא מוצא בשניהם את חתימת ידו של ה'.^{[1, 5]}