רבי יוסף אבן טבול

פועלו, משנתו התורנית ומורשתו הקבלית של הרב יוסף אבן טבול

מבוא: המאבק על הגמוניית המסירה הלוריאנית

תורת הקבלה שנוסדה בצפת במאה ה-16 על ידי רבי יצחק לוריא אשכנזי (האר"י הקדוש) שינתה ללא היכר את המחשבה היהודית והקוסמולוגית.^[1] היסטוריונים ומקובלים כאחד נטו לעיתים לזהות את קבלת האר"י באופן כמעט בלעדי עם מפעלו של תלמידו המרכזי, רבי חיים ויטאל.^{[2, 3]} עם זאת, עיון קפדני בהיסטוריוגרפיה של חבורת צפת חושף כי השנים שלאחר פטירת האר"י בשנת 1572 אופיינו במאבקי סמכות עזים על הזכות הבלעדית להורות ולכתוב את תורתו.^{[2, 3]}

במוקד מאבקים אלו עמד רבי יוסף אבן טבול, המכונה "המערבי" או "המוגרבי".^[2] אבן טבול, לצד מקובלים בולטים אחרים כגון רבי ישראל סרוג, סירב להכפיף את עצמו למרותו הטוטאלית של רבי חיים ויטאל.^[3] ויטאל דרש מונופול מוחלט על עריכת הכתבים והוראתם, ואילו אבן טבול בחר להמשיך ללמד באופן עצמאי ולהפיץ את תורת האר"י בכתב ובעל פה.^[3] ערוץ מסירה עצמאי זה הניח את התשתית לקבלת האר"י האלטרנטיבית, שהתאפיינה בגישה תיאולוגית נועזת ובלתי מצונזרת, ושנפוצה בעיקר בקהילות צפון אפריקה ואיטליה.^{[2, 3, 4]}

ביוגרפיה ומסלול נדודים גיאוגרפי

תולדות חייו של רבי יוסף אבן טבול משקפות את נתיבי המעבר התרבותיים והגיאוגרפיים שקישרו בין קהילות צפון אפריקה, המרכז הרוחני בארץ ישראל, וקהילת מצרים במאה ה-16 ותחילת המאה ה-17.

מוצאו הצפון-אפריקאי ותקופת צפת

רבי יוסף אבן טבול נולד בסביבות שנת 1545 באזור המגרב שבצפון אפריקה, כאשר הערכות חוקרים רבות מצביעות על אזור דרעא שבמרוקו כמקום מוצאו המשוער.^[2] רקע זה הקנה לו את כינויו המקובל במקורות כ"רבי יוסף המערבי".^{[2, 5]} באמצע המאה ה-16 עלה לארץ ישראל והצטרף לחבורת המקובלים הסגורה בצפת, שם הפך לאחד מבחירי תלמידיו של האר"י.^{[1, 2]}

לאחר פטירתו של האר"י בשנת 1572, בעוד שחלק מהחברים נפוצו לכל עבר או קיבלו את הנהגתו של רבי חיים ויטאל, בחר אבן טבול להישאר בצפת.^{[2, 3]} הוא הקים בה בית מדרש עצמאי לקבלה והעמיד תלמידים בולטים, ובהם רבי שמשון בק ורבי ישראל בנימין.^[2] פעילות זו נמשכה מספר עשורים, תוך שמירה על מעמד תורני עצמאי לחלוטין מזה של ויטאל, שעבר באותה תקופה לירושלים ולדמשק.^{[2, 3]}

תקופת מצרים ומסורות הקבורה

בין השנים 1602–1608 עקר אבן טבול למצרים והתיישב באלכסנדריה.^[2] העתקת מושבו למצרים אפשרה לו להפיץ את תורת האר"י במרכז היהודי התוסס של קהיר ואלכסנדריה, שם עמד בקשרים עם חכמי המקום.^[2] הוא נפטר באלכסנדריה בקיץ של שנת 1616, בהיותו כבן 71 שנים.^[2]

לצד התיעוד ההיסטורי על פטירתו וקבורתו במצרים, נשתמרה בקרב יהודי תוניסיה מסורת עממית חזקה לפיה קברו של רבי יוסף המערבי שוכן בסמוך לכפר אל-תמאמה במחוז גאבס שבדרום-מזרח תוניסיה.^[2] מסורת זו מעידה על הזיקה הרוחנית העמוקה שחשו יהודי צפון אפריקה כלפי דמותו של אבן טבול, ועל הניסיון לנכס את זכרו למרחב הגיאוגרפי שממנו צמח.

השוואה סינופטית של ערוצי המסירה של קבלת האר"י

המפה התיאולוגית והטקסטואלית של קבלת האר"י עוצבה במידה רבה על ידי שלושה ערוצי מסירה מקבילים שנוהלו על ידי תלמידיו הבולטים, כפי שמוצג להלן:

משנתו ההגותית: המודל הקתרטי של הצמצום

תרומתו המחשבתית החשובה ביותר של רבי יוסף אבן טבול מצויה בפרשנותו לייחודיותה של קוסמולוגיית הצמצום הלוריאנית.^[2] בעוד שבכתבי רבי חיים ויטאל מוצג הצמצום בעיקרו כהסבר טלאולוגי – קרי, אקטים שנועדו מלכתחילה לאפשר את בריאת העולם כדי להטיב לברואים ולתת שכר לצדיקים – אצל אבן טבול מנוסח הסבר עמוק ונועז בהרבה, המכונה במחקר "ההסבר הקתרטי".^[2]

לפי משנתו של אבן טבול, קודם בריאת העולמות היו כוחות הדין (הגבורות והצמצום) מעורבים בתוך אור האינסוף, שהיה כולו רחמים פשוטים.^[2] כדי לאפשר את גילוי הרחמים המוחלטים ואת בריאת העולמות המזוככים, נדרש אלוהים לבצע פעולה של קתרזיס (היטהרות וזיכוך עצמי).^[2] באמצעות פעולת הצמצום, הופרשו שורשי הדין הקשים מתוך האור האלוהי ורוכזו בנקודה אחת, שהיא החלל הפנוי.^[2]

ריכוז זה של כוחות הדין המופרשים יצר את התשתית לקיומו של הרע המטאפיזי בעולם.^[2] תפקיד הבריאה והאדם, לפי מודל זה, הוא לפעול לתיקון קוסמי מתמשך, שמטרתו למתק את אותם דינים קשים ולהשיבם למקורם בצורה מזוככת, בבחינת "אור היוצא מן הרע".^[2]

חוקרי קבלה בולטים, ובראשם גרשם שלום וישעיה תשבי, הדגישו את חשיבותם העצומה של כתבי אבן טבול כמשמרים גרסה מקורית ובלתי מצונזרת של תורת האר"י.^[2] לפי תפיסתם, רבי חיים ויטאל ביקש לטשטש ולהסוות את התורה הקתרטית הנועזת הזו בחיבוריו מפני שחשש מהשלכותיה התיאולוגיות, שכן היא מניחה ששורש הדין והרע קדמו לצמצום בתוך האלוהות עצמה.^[2]

לעומת זאת, חוקרים מאוחרים יותר, כגון משה אידל, יהודה ליבס ורונית מרוז, הציעו לקרוא את ההבדלים לא כמעשה צנזורה מכוון, אלא כביטוי לאופייה הדינמי והמרובד של תורת האר"י.^[2] לדידם, האר"י עצמו מסר שמועות וגרסאות שונות לתלמידיו בתקופות שונות, והכתבים השונים משקפים שלבים שונים בהתפתחות הגותו בעל פה.^[2]

מפעלו הספרותי ומסורת כתבי היד

היקף כתיבתו של רבי יוסף אבן טבול מלמד על רוחב יריעה תורני יוצא דופן. הוא הותיר אחריו שורה של חיבורים יסודיים שעיצבו את ארון הספרים הקבלי, אף שלעיתים סבלו מבעיות ייחוס קשות בשל הדומיננטיות של אסכולת ויטאל.^{[2, 5]}

דרושי חפצי בה

זהו החיבור הקבלי המרכזי והידוע ביותר של אבן טבול, המציג באופן מובנה ובהיר את שלבי הצמצום והאצילות.^{[2, 5]} הדרשה "חפצי בה" יצאה לאור לראשונה בדפוס בירושלים בשנת תרפ"א (1921) בתוך הספר "שמחת כהן" מאת רבי מסעוד הכהן חדאד.^[5] בשל חסך ביבליוגרפי באותה עת, יוחסה הדרשה בספר זה בטעות לרבי חיים ויטאל, ורק מחקר כתבי היד המודרני החזיר את עטרת המחבר האמיתי לראשו של אבן טבול.^[5]

חיבורים קבליים נוספים

• "דרושי הכוונות": קובץ שיטתי העוסק בכוונות התפילה והמצוות על פי דרכו של האר"י, אשר הוצא לאור והוער על ידי המקובל והביבליוגרף יוסף אביב"י.^[2]
• "דרוש התנינים": חיבור המנתח את סוד בריאת התנינים הגדולים וקטרג הירח.^[2] החיבור, הקיים הן בנוסח ארוך והן בנוסח קצר, נערך ויצא לאור על ידי הרב משה הלל.^[2]
• "פירוש האדרא רבא": פירוש מעמיק לאחד החלקים הסתומים והחשובים ביותר בספר הזוהר, המהווה את הבסיס למודל הפרצופים הלוריאני, אשר נערך על ידי ישראל וינשטוק.^[2]
• אגרות תשובה בחכמת הקבלה: סדרת תשובות קבליות שכתב אבן טבול כמענה ישיר לשאלותיו הנוקבות של רבי אברהם מונסון, מגדולי חכמי מצרים ודיין בקושטא, אשר פנה במקביל אליו ואל רבי חיים ויטאל לצורך בירור סוגיות סבוכות בתורת האר"י.^{[2, 6]}

מסורת כתבי היד בצפון אפריקה: מקרה הבוחן של כתב היד התוניסאי

עדות פיזית והיסטורית מרתקת להפצת תורתו של אבן טבול מצויה בכתב יד ייחודי של "ספר הדרושים" שנכתב בתוניס במאה ה-18.^[5] כתב יד זה, שמידותיו הן 17X25 סנטימטרים, משקף את האופן שבו שומרו והועתקו כתביו בקהילות המגרב.^[5]

ההעתקה כוללת שילוב של "ספר הדרושים" לאבן טבול לצד ציטוטים נבחרים מספר "עץ חיים" לרח"ו, ובסופה מובא סיכום קפדני של חיבורי רבי ישראל סרוג.^[5] עירוב זה של שלוש האסכולות הלוריאניות תחת קורת גג טקסטואלית אחת מלמד כי עבור מקובלי צפון אפריקה לא נתפסו הערוצים השונים כסותרים זה את זה, אלא כחלקים משלימים של תורה קוסמית אחת גדולה.^[5]

כתב היד מאופיין גם בפרטים ביבליוגרפיים ופיזיים ייחודיים: בשל טעות סופר במספור הדפים הושמט דף יח מן המניין, מבלי לפגוע ברצף הטקסט.^[5] בשולי הגיליון מופיעות הגהות רבות, כאשר ההגהה האחרונה מסתיימת בחתימתו ובשאיפתו הרוחנית של המגיה והמעתיק: "שאזכה לחזור ולעלות אל עה"ק טבריה תובב"א אהרן מאיר מויאל ס"ט".^[5]

כמו כן, בשולי כתב היד נרשם סיפור אישי מרתק מאת הכותב, המתאר כיצד ניצל באורח נס ממעשה כישוף שהוטל עליו.^[5] פרט זה שופך אור על עולמם הרוחני והקיומי של מעתיקי הכתבים בצפון אפריקה, שחיו במרחב שבו הגבולות בין עיון קבלי עיוני למעשה המגי היו נזילים ביותר.

היחסים עם רבי חיים ויטאל והפולמוס על הנהגת המקובלים

מערכת היחסים המורכבת בין רבי יוסף אבן טבול לרבי חיים ויטאל מעסיקה רבות את חוקרי הקבלה, והפרשנות לגביה נעה על פני שלוש גישות היסטוריוגרפיות שונות המציגות דינמיקות חברתיות ודתיות מגוונות ^[2]:

• גישת המתח והתחרות ההדדית: גרשם שלום מצביע על מתח יצירתי קשה ותחרות הדוחפת את שני האישים לקצה.^[2] דחייתו של אבן טבול את שטר ההתקשרות של ויטאל, ופעילותו העצמאית בצפת בעוד ויטאל מנסה לבסס את בלעדיותו, מעידות על מאבק כוחות אמיתי על הנהגת תלמידי האר"י ועיצוב זיכרון תורתו.^{[2, 3]}
• גישת היחסים הנינוחים והקולגיאליים: יוסף אביב"י מציע קריאה מתונה יותר של היחסים.^[2] הוא מדגיש כי לצד ההבדלים התיאורטיים, השניים פעלו זה לצד זה בהרמוניה יחסית.^[2] עדות בולטת לכך היא כתיבתן המשותפת והמקבילה של אגרות התשובה לרבי אברהם מונסון, המראה כי בפני פניות מן הגולה ידעו השניים להציג חזית למדנית מתואמת ומכבדת.^[2]
• גישת ההשלמה והידידות הנפשית: מסורת משפחתית ייחודית שעברה מדור לדור אצל משפחת אשכנזי-טבול, ונמסרה על ידי המקובל וההוגה הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), טוענת כי למרות חילוקי הדעות התיאולוגיים הנוקבים בתחילת הדרך, השלימו השניים בסופו של דבר והפכו לידידים קרובים.^[2]

מניטו עצמו חונך על ברכי מסורת זקנו, רבי יוסף אבן טבול, אשר נמסרה לו באלג'יריה על ידי סבו המקובל והדיין רבי חיים טבול, ואביו רבי דוד אשכנזי, שהיה הרב הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה.^[7] מסורת משפחתית זו מציעה נרטיב של השלמה ופיוס, שבו המחלוקת בין שתי השיטות נתפסת לא כקרע אישי אלא כמחלוקת לשם שמים המאחדת את שני קצוות הקשת של עולם האצילות האלוהי.

מורשתו של אבן טבול בראי הדורות

פועלו ומשנתו התורנית של רבי יוסף אבן טבול מלמדים כי הגותו לא נותרה סגורה בין כותלי בית המדרש בצפת, אלא שלחה שורשים עמוקים שהשפיעו על התפתחות הקבלה בדורות הבאים. קיומו של ערוץ מסירה אלטרנטיבי זה מנע את הפיכתה של הקבלה הלוריאנית למערכת מונוליטית מונחית-ויטאל, ואפשר את שימורה של תפיסה קוסמולוגית מיתית, דינמית ורדיקלית יותר.^{[2, 3]}

העברת כתביו לצפון אפריקה ושימורם בקרב משפחות מקובלים יצרו נתיב מסורת חי ותוסס, שהגיע עד לפתחה של המחשבה היהודית המודרנית במאה העשרים.^{[2, 7]} המודל הקתרטי שפיתח אבן טבול מציע כלי מחשבתי חיוני להתמודדות עם שאלת קיומו של הרע בעולם, תוך הפיכת הרע לחלק מתהליך התיקון והזיכוך הכללי.^[2] בזכות היצמדותם של מעתיקים ומגיהים למשנתו לאורך הדורות, נשמרה קבלת האר"י במלוא פניה המורכבות, כעדות חיה לרב-קוליות הרוחנית שאפיינה את תור הזהב של צפת.^{[2, 5]}