האדר״ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים)

פועלו, משנתו התורנית והנהגתו של הגאון האדר"ת: רבה של פוניבז', מיר וירושלים

ביוגרפיה ותחנות חיים: מסלול צמיחתו של ענק הלכתי

הגאון הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים, המוכר בכינויו הספרותי והציבורי האדר"ת, נולד בו' בסיוון ה'תר"ג (4 ביוני 1843) בעיירה פיקליין (פיקעלין) שבמחוז קובנה בליטא, שהייתה באותה עת תחת שליטת האימפריה הרוסית.^[1] הוא נולד לאביו, הגאון הרב בנימין רבינוביץ', מחבר החיבור היסודי "משנת רבי בנימין", שכיהן כרב המקומי.^[2] לידתו התרחשה במקביל ללידת אחיו התאום, הרב צבי יהודה, ומכאן נגזר כינוי השושלת המשפחתי "תאומים".^[2] שני האחים התגלו מגיל צעיר ביותר כעילויי תורה יוצאי דופן; כבר בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה חיברו השניים במשותף ספר למדני מקיף על כללי התלמוד בשם "שבת אחים".^{[2, 3]} בגיל שש-עשרה בלבד העיד האדר"ת על עצמו כי השלים את לימוס ושינונם של כל מסכתות התלמוד הבבלי במהירות עצומה, וכי זכרונו קלט את הפרטים והכללים כולם לפרטי פרטים.^{[2, 3]}

בשנת תרכ"א (1861) נישא האדר"ת לבתו של הגביר ר' אריה לייב חזן מפוניבז', ועבר להתגורר בבית חותנו שם שקד על תלמודו בהתמדה עילאית בבית המדרש המקומי המכונה "הקלויז".^[2] במהלך אותן שנים לקה במחלת עיניים קשה וכואבת אשר מנעה ממנו את היכולת לקרוא וללמוד באופן סדיר, ובעקבותיה נאלץ לעבור לזמן מה לבית אביו, שכיהן באותה עת כרבה של העיירה ווילקומיר.^[2] רגישותו המוסרית של האדר"ת באה לידי ביטוי כבר בצעירותו, כאשר סירב להצעות רבנות רבות שהופנו אליו, ובראשן ההצעה לכהן כרב בעיר הולדתו פיקליין; הסירוב נבע מכך שרבה הקודם של העיר, שלקה בשיתוק קשה, היה עדיין בחיים, והאדר"ת חשש כי קבלת המשרה תפגע ברגשותיו ובמעמדו הציבורי של הרב הישיש.^[2]

בשנת תרל"ב (1872), בהיותו בן עשרים ותשע בלבד, מונה האדר"ת לכהן כרבה של פוניבז' – מהקהילות החשובות והגדולות בליטא – במקומו של הרב הלל מיליקובסקי, תלמידו המובהק של רבי ישראל מסלנט.^{[1, 3]} האדר"ת הנהיג את קהילת פוניבז' במשך שמונה-עשרה שנים.^{[1, 2, 3]} תקופה זו אופיינה בפעילות חסד ענפה ויוצאת דופן; הוא דאג לצורכי העניים והנזקקים ואף נסע בעצמו לגייס תרומות עבורם.^{[1, 2]} עם זאת, משכורתו הרבנית הרשמית הייתה זעומה ומצומצמת, ומשפחתו חייתה בתנאי עוני מחפירים.^{[1, 2, 4]} בשל העוני והמחסור באמצעים רפואיים אלמנטריים, חווה האדר"ת טרגדיות משפחתיות קשות מנשוא, כאשר שבעה עד תשעה מתוך שנים-עשר ילדיו נפטרו ממחלות שונות בעודם צעירים.^{[2, 4]}

בשנת תרמ"ו (1886) נישאה בתו של האדר"ת, אלטה בת-שבע, לרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה).^[1] העוני הכבד מנע מהאדר"ת לעמוד בהתחייבויות הנדוניה שלו, והוא נאלץ לוותר על מיטתו האישית לטובת הזוג הצעיר.^[2] שלוש שנים לאחר מכן נפטרה אלטה בת-שבע בדמי ימיה.^[1] מתוך רצון עז לשמר את הקשר התורני והמשפחתי הייחודי שנוצר עם הראי"ה קוק, הציע לו האדר"ת לשאת את אחייניתו היתומה, רייזא רבקה (בתו של אחיו התאום, הרב צבי יהודה), אותה גידל האדר"ת בביתו כבת.^{[1, 2]} הראי"ה קוק קיבל את ההצעה, ובכך נשמר הקשר המשפחתי ההדוק.^{[1, 2]}

בשנת תרנ"ג (1893) נעתר האדר"ת לבקשתם של בני קהילת מיר לשמש כרבם.^{[1, 2]} המעבר למיר, שהייתה קהילה קטנה וענייה יותר מפוניבז', נבע בעיקר משאיפתו לכהן בעיר שבה פועלת ישיבת מיר המפורסמת ושבה השפעות תנועת ההשכלה היו פחות נפוצות.^[2] כאשר גילו פרנסי פוניבז' על כוונתו לעזוב, הם הציעו להכפיל את משכורתו, ורבנים בולטים (ביניהם בעל ה"שדי חמד") פסקו לו כי מותר לו הלכתית לחזור בו מהתחייבותו למיר.^[2] האדר"ת נטה להישאר בפוניבז' בשל קשיי משפחתו, אולם החלטתו הסופית לעבור התגבשה כאשר נודע לו על בעל מלאכה מקומי שביטל חוזה עם פועלו בטיעון חברתי והרסני: "אם לרב מותר לבטל התחייבות, גם לי מותר".^[2] הבנתו של האדר"ת כי דוגמתו האישית של המנהיג עומדת מעל לכל היתר הלכתי פורמלי, הובילה אותו לעמוד בדיבורו ולעבור למיר כדי למנוע חילול השם ורפיון מוסרי בקרב הציבור.^{[2, 4]}

בשנת תרס"א (1901), בעקבות המלצתו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי והזמנתו של רבה הישיש של ירושלים, הרב שמואל סלנט, עלה האדר"ת לארץ ישראל כדי לשמש כעוזרו וכממלא מקומו העתידי בהנהגת העדה האשכנזית בירושלים.^{[2, 3]} על אף בלבול כרונולוגי מסוים המצוי בחלק מן המקורות המאוחרים המציינים את שנת עלייתו כתרס"ו (1906), הרי שהעלייה התרחשה בפועל בכ"ו באדר תרס"א (1901), והאדר"ת כיהן בירושלים עד להסתלקותו בשנת תרס"ה.^{[1, 2, 3]} עם הגעתו לירושלים, המתין לו הרב שמואל סלנט הישיש סמוך לבית החולים שערי צדק והכריז על העברת כתר הרבנות אליו.^{[2, 3]} מתוך ענווה מופלגת, סירב האדר"ת לשבת על כיסאו הרשמי של הרב סלנט והתעקש לשבת אך ורק לצדו.^{[2, 3]}

פועלו הציבורי ותיקוני הדת בירושלים

הגעתו של האדר"ת לירושלים הפיחה רוח חיים חדשה במוסדות הציבוריים והדתיים של היישוב הישן.^{[2, 5]} חצר היישוב הישן בעיר העתיקה הייתה מוקד לחיים יהודיים מסורתיים ופשוטים, רוויים קשיי פרנסה ומתיחויות פנימיות.^[5] האדר"ת זיהה מיד עם בואו את הצורך בחיזוק התשתיות ההלכתיות והחברתיות של העיר, ונקט בשורה של צעדים מעשיים ומתקנים:

תיקון העירוב העירוני היווה את אחת מיוזמותיו המרכזיות והמורכבות ביותר של האדר"ת בירושלים.^{[1, 2]} הוא יזם והקים עירוב הלכתי מקיף שחיבר את העיר העתיקה עם השכונות החדשות שהחלו להתפתח מחוץ לחומות.^{[1, 2]} בשל התנגדויות הלכתיות ופוליטיות עקרוניות מצד גורמים קנאיים מסוימים בעיר, בחר האדר"ת לממן את הוצאות הקמת העירוב ואחזקתו בסתר מכספו הפרטי הדל, על מנת למנוע מחלוקות מיותרות ולאפשר לתושבי העיר לטלטל בשבת ללא חשש.^{[1, 2]}

רפורמת המידות והמשקולות הייתה צעד ציבורי-כלכלי בעל משמעות מוסרית עמוקה.^[2] כחלק ממאבקו בשחיתות מסחרית ובמטרה להגן על הצרכנים העניים ביותר בשווקי ירושלים, הורה האדר"ת להחליף את משקולות העץ והאבן הבלתי-מדויקות שהיו נפוצות בקרב הסוחרים, במשקולות תקניות ומדויקות העשויות מברזל ומנחושת.^[2] רפורמה זו שיקפה את תפיסתו לפיה תפקידו של הרב אינו מצטמצם לדלתות בית המדרש, אלא מחייב מעורבות פעילה בתיקון עיוותים חברתיים וכלכליים בשוק החופשי.^[2]

במקביל, פעל האדר"ת לחיזוק חומות הכשרות והשבת בעיר; הוא מינה שוחטים חדשים ויראי שמים, פיקח באופן הדוק על סגירת החנויות לקראת כניסת השבת והסדיר את רמת הכשרות במאפיות המקומיות.^[2] כמו כן, מתוך הבנה שיש צורך באחידות ובבהירות הלכתית לגבי זמני היום בארץ ישראל, הורה לחוקר והרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי לסדר ולפרסם לוח זמני יום מעודכן ומדויק לפי אופק ירושלים, דבר שהפך לנדבך יסודי בהלכות התלויות בזמן בארץ ישראל כולה.^[2]

האדר"ת השקיע מאמצים כבירים בהשכנת שלום וביצירת סולידריות חברתית בין הפלגים והעדות השונות בירושלים, ובמיוחד בין קהילות החסידים והפרושים (מתנגדים) ששררה ביניהן מתיחות היסטורית עמוקה.^[2] במקביל, נדרש להשיב על שאלות הלכתיות סבוכות שהגיעו מהמושבות החדשות החקלאיות בארץ ישראל, ועסק רבות במצוות התלויות בארץ מתוך ראייה ממלכתית ואחראית של בניין היישוב בארץ.^[2] היבט רוחני עמוק וטראגי באישיותו היה הקשר הבלתי אמצעי לחורבן המקדש; דירתו בירושלים מוקמה ישירות מול הר הבית, והאדר"ת התבטא בכאב כי מגוריו מול מקום המקדש קיצרו את שנות חייו, שכן בכל פעם שהביט מחלונו וראה את חורבן הבית ואת השממה הרוחנית השוררת בו, נתקף בצער נפשי עמוק שפגע בבריאותו הרופפת באופן בלתי הפיך.^[1]

משנתו התורנית וחיבוריו: שילוב של בקיאות, עיון ושיטה

האדר"ת היה כותב פורה בצורה יוצאת דופן; הוא חיבר למעלה ממאה ועשרים חיבורים המקיפים את כל ענפי התורה: מקרא, הלכה, תלמוד, תפילה, פרשנות הרמב"ם, ואוטוביוגרפיה רוחנית.^{[2, 6]} יצירתו התורנית מתאפיינת בבקיאות פנומנלית לצד חריפות והעמקה שנועדו בעיקר למדנים מופלגים.^[4] אהבתו לכתבי היד שלו הייתה עצומה; הוא אף דן בשאלה הלכתית עקרונית ומחרידה: במקרה של שריפה בבית, האם על האדם להציל תחילה ספר תורה כשר או שמא את חידושי התורה האישיים שלו שנכתבו בכתב יד, מתוך הבנה שהאחרונים מייצגים את עמלו הרוחני הייחודי של הלומד שעשוי לרדת לטמיון לנצח.^[4]

בין חיבוריו האישיים בולטים החיבורים "סדר אליהו" ו"נפש דוד".^{[2, 7]} החיבור "סדר אליהו" הוא יומן אוטוביוגרפי אישי שנכתב בכתב ידו המקורי של האדר"ת בירושלים בין השנים תרס"ב-תרס"ד (1902-1904).^[3] חיבור ייחודי זה מעלה על הכתב את קורות חייו ותולדות משפחתו, ורווי בהנהגות יומיומיות, בסיפורים אישיים ובשאיפה מתמדת להתעלות הנפש ולשלמות מוסרית.^[3] הספר נדפס לראשונה בשנת תשמ"ד, ומהדורה נוספת שלו יצאה לאור בשנת תש"ע.^[1] המהדורה המודפסת משנת תש"ע הייתה מצונזרת בחלקה; העורכים השמיטו מספר קטעים שלא יועדו לעין זר אלא רק עבור צאצאיו של האדר"ת, וסימנו השמטות אלו בשלושה קווים.^[3] כתב היד המקורי, המורכב מ-103 עמודים בגודל של 21x17 ס"מ, מכיל את הטקסט המלא ללא השמטות אלו.^[3] לחיבור חשיבות אידיאית מיוחדת, שכן הוא ממשיך את מסורת ההנהגה והמנהגים של הגאון מווילנא (הגר"א).^[3]

ספר הזיכרונות וההנהגות הנוסף שלו, "נפש דוד", אשר יצא לאור על ידי הרב משה צבי נריה, מציג ניתוח מוסרי ומחשבתי עמוק של נפש האדם.^{[1, 2]} האדר"ת מסביר בחיבור זה כי מבנהו הרוחני של האדם מחולק לשלוש דרגות: נפש, רוח ונשמה.^[8] הדרגה הנמוכה ביותר היא ה"נפש", שבה שוכנים היצרים והתאוות לעניינים הגופניים והחומריים, כפי שרואים בתקופת הילדות והנעורים השואפת לסיפוק מיידי של התאוות.^[8] הדרגה האמצעית היא ה"רוח", שבה תלויים רגשות הכבוד, הקנאה והגאווה, המושפעים מהבלי העולם הזה, כפי שנאמר במשלי "ורוח נכאה תייבש גרם".^[8] הבנת המבנה הנפשי הזה שימשה את האדר"ת בגיבוש הדרכותיו המוסריות לצאצאיו.^[2]

חיבור תורני מרתק נוסף הוא "שמע אליהו", המהווה יומן תורני ומתעד משא ומתן הלכתי עם גדולי ישראל שפגש האדר"ת במהלך חייו.^[2] לאחרונה הגיעו לספרייה הלאומית צילומים של כתבי היד המקוריים שלו, ובתוכם היומן "שמע אליהו".^[9] בעמוד רע"ט של כתב היד נחשף קטע היסטורי מרתק המעיד על חריפות הדיונים התורניים בדורו; האדר"ת מתבטא שם בחריפות כנגד פגיעה בכבודו של בעל ה"חתם סופר", וכותב כי הגאון ר' יוסף ראזין (הרוגאצ'ובר) מדינבורג אמר שדברי ה"חתם סופר" הם "דברי שטות".^[9] חשיפת קטע זה, שבחלק מהמהדורות המודפסות הושמט והוחלף בכמה נקודות כדי להגן על כבודם של הרבנים, מלמדת על הרגישות ההיסטורית הגבוהה ועל המתיחויות הלמדניות ששררו בין ענקי הדור.^[9]

שיטת הלימוד של האדר"ת שילבה מהירות תפיסה פנומנלית יחד עם העמקה מתודית וסלידה מוחלטת מהפלפול המלאכותי והעקר שהיה נפוץ בישיבות מסוימות בדורו.^{[4, 10]} הוא חתר להבנת עקרונות היסוד של הסוגיה התלמודית והפסיקה ההלכתית, תוך נאמנות מוחלטת לשיטת הגר"א מווילנא המבוססת על בקיאות רחבה והשוואת מקורות.^{[3, 10]} ענוותנותו המופלגת של האדר"ת מנעה ממנו להחזיק טובה לעצמו; הוא נהג לכבד כל אדם, הפגין עין טובה וחקר תמיד את היתרונות הרוחניים של הסובבים אותו.^[11]

המפגש עם הראי"ה קוק וספר "אדר היקר"

הקשר ההדוק והמשפחתי בין האדר"ת לחתנו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הפך לאחד המפגשים הרוחניים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של המחשבה היהודית בעת החדשה.^{[1, 2, 12]} הראי"ה קוק ראה בחותנו דמות מופת המגלמת את השלמות הדתית השואפת לחבר בין "התורה הרוחנית" (עולם האמונה, הקבלה והמחשבה) לבין "התורה המעשית" (עולם ההלכה, הכללים והפרטים המעשיים).^[13] לשיטתו של הראי"ה, שתי התורות הללו היו מאוחדות לחלוטין בתקופת הנביאים והתנאים, ומהלכו של התלמוד הירושלמי משקף איחוד הרמוני זה.^[13] דמותו של האדר"ת, שחי כולו בתוך עולם ההלכה המעשי ועם זאת היה ספוג באהבה אלוהית טבעית, ביראת שמים ובענווה עמוקה, סימלה עבור הראי"ה את האפשרות הממשית להחייתו של איחוד זה בדור הנוכחי.^[11]

לקראת תום שנת האבל על האדר"ת, בתחילת שנת תרס"ו (1906), פרסם הראי"ה קוק את החיבור המונומנטלי "אדר היקר" לזכרו של חותנו.^{[12, 14, 15]} שם הספר נגזר מראשי התיבות של שמו של המנוח – אליהו דוד רבינוביץ' – ומקורו בפסוק מספר זכריה: "השליכהו אל היוצר אדר היקר אשר יקרתי מעליהם".^[14] אף על פי שהספר משרטט בהרחבה קווים לדמותו של האדר"ת ומשלב קטעים אוטוביוגרפיים מכתביו, רובו מוקדש לבירור שאלות מחשבתיות, אמוניות ותיאולוגיות עמוקות של מחברו.^{[12, 14]} הראי"ה קוק השתמש בדמותו ובהנהגותיו של חותנו כבסיס לפיתוח משנתו האמונית המקורית, כפי שמפורט במבנה הפרקים של הספר.^[12]

אף שהספר עוסק בעיקרו בענייני אמונה ומחשבה, הראי"ה קוק משלב בו מספר דיונים הלכתיים עקרוניים.^[12] דיון בולט במיוחד נוגע למקור החיוב לקיים מנהגים בישראל.^[12] אף על פי שהתלמוד במסכת פסחים מסתמך על הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" כמקור לחובה לקיים מנהגים, הראי"ה קוק מציג עמדה לפיה אין כל חיוב פורמלי מן התורה, מהנביאים או מדברי חכמים לקיים מנהגים אלו.^[12] לשיטתו, מקור תוקפו האמיתי והעמוק של המנהג נובע מ"אהבת האומה" המשותפת ומחיוניותו של כנסת ישראל לשמור על זהותה וסולידריותה לאורך הדורות.^[12]

בשנת תשכ"ז (1967) הוציא לאור בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה), מהדורה חדשה של הספר "אדר היקר" בכרך אחד יחד עם החיבור "עקבי הצאן" (הכולל את המאמרים הנודעים "מאמר הדור", "הפחד" ו"הענג והשמחה").^{[12, 14]} למהדורה זו צירף הרצי"ה עשרים מכתבים הלכתיים ואישיים יקרי ערך שכתב האדר"ת, המאירים את עומק קשריו עם גדולי דורו.^[12] מהדורה נוספת של הספר, הכוללת ביאור מפורט מאת הרב שלמה אבינר, יצאה לאור בשנת תשע"ג (2013), עובדה המעידה על חיוניותה המתמשכת של משנת האדר"ת וזכרו בקרב לומדי התורה וההגות בארץ ישראל.^[14]