רבי שלמה אבן גבירול

רקע ביוגרפי, חברתי ותרבותי

רבי שלמה בן יהודה אבן גבירול, המוכר בראשי התיבות רשב"ג ובכינויו הלטיני אביסברון (Avicebron), נחשב לאחד היוצרים וההוגים המבריקים והמשפיעים ביותר בתולדות יהדות ספרד בתור הזהב.^{[1, 2, 3]} הוא נולד בעיר מלאגה שבח'ליפות קורדובה בין השנים 1021 ל-1022 לסה"נ, ונפטר בולנסיה או בטולדו שבספרד.^[3] שנת פטירתו המדויקת נותרה שנויה במחלוקת עזה במחקר ההיסטורי, כאשר מקורות שונים מציגים תמונה סותרת שלפיה הוא נפטר בדמי ימיו לפני גיל שלושים (סביב שנת 1050 לסה"נ), או לחלופין שרד עד שנת 1058 או 1070 לסה"נ.^{[2, 3]}

אף שאבן גבירול נהנה לאורך חייו מרווחה חומרית יציבה ולא נאלץ לעסוק בעמל כפיים כדי לכלכל את עצמו, נסיבות חייו האישיות היו רוויות סבל, בדידות וחולי.^[3] כבר משנות נעוריו לקה במחלה קשה ומתמשכת, המזוהה במחקר המודרני כשחפת העור (Lupus Vulgaris), אשר הסבה לו כאבים פיזיים עזים והותירה אותו מתוסכל וממורמר.^[3] בשיריו תיאר עצמו כנמוך קומה, מכוער וחסר אהבה, ומזגו האישי תואר על ידי בני דורו כסוער ובלתי מתפשר.^[3] משה אבן עזרא כתב על אודותיו כי מזגו הכעסני של אבן גבירול שלט בשכלו, וכי הוא התקשה לרסן את ה"שד" הפנימי שבו, דבר שהקל עליו ללעוג לנכבדי דורו ולתקוף אותם בסרקזם ובחריצות לשון.^[3] בשל כך, הוא נתפס לעיתים כחריג מבחינה חברתית, ואילו במסורות פולקלוריסטיות מאוחרות יותר אף יוחסה לו יצירת גולם בדמות אישה ששימש אותו לצרכי הבית.^[3]

חייו הספרותיים והאינטלקטואליים של אבן גבירול נשענו במידה רבה על מערכות יחסים מורכבות עם פטרונים עשירים שכלכלו את פועלו.^[3] הבולט והחשוב שבמשענות אלו היה יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, נדיב יהודי רב-השפעה, איש מדע והגות ששימש במשרה רשמית בכירה בחצר המלוכה המוסלמית בספרד.^[4] אבן גבירול כינה את יקותיאל בשיריו בתארים המפליגים "נגיד" ו"נשיא", ומהקינות והשירים שהקדיש לו עולה כי יקותיאל היה שותף מלא לעולם ההגות הפילוסופי ואף חיבר שירה בעצמו.^[4] הוצאתו להורג של יקותיאל באביב 1039 לסה"נ בעקבות תהפוכות פוליטיות זעזעה את עולמו הצר של אבן גבירול והותירה אותו ללא פטרונו המרכזי.^[4] את אבלו העמוק הנציח בקינתו המפורסמת "רְאֵה שֶמֶש", שבה השווה את שקיעת השמש המכסה את רוחות השמים בארגמן ובחשכת הלילה לשמים הלובשים שק אבל על מותו הטראגי של פטרונו.^{[4, 5]}

היצירה הפילוסופית המטאפיזית: ספר מקור חיים

הגותו הפילוסופית השיטתית של אבן גבירול מצאה את ביטויה המלא בחיבורו "מקור חיים" (בלטינית: Fons Vitae).^{[3, 6]} שם הספר נגזר במקורו מן הפסוק בספר תהלים: ”כִּֽי־עִ֭מְּךָ מְק֣וֹר חַיִּ֑ים בְּ֝אוֹרְךָ֗ נִרְאֶה־אֽוֹר“.^[6] החיבור מציג תפיסה מטאפיזית נאופלטונית מורכבת החוקרת את מבנה היקום ואת דרגות המציאות השונות.^[6] ייחודו הבולט של "מקור חיים" בנוף המחשבה היהודית של ימי הביניים טמון באופיו הפילוסופי הטהור והמופשט; זהו הספר הפילוסופי היחיד מאת הוגה יהודי בתקופה זו שאינו מסתמך כלל על פסוקי המקרא או על מקורות חז"ל, והסמכות ההגותית היחידה המוזכרת בו בשמה היא הפילוסוף היווני אפלטון.^[6]

בשל אופיו הניטרלי והיעדרם של סממנים דתיים מסורתיים, זכה הספר ליחס צונן ולהתעלמות כמעט מוחלטת בקרב קהילות ישראל והעולם המוסלמי.^[6] למעט אזכורים ספוראדיים וקיצור עברי שהכין לו הפילוסוף שם טוב בן יוסף אבן פלקירה במאה ה-13, הספר כמעט ולא נלמד בקרב יהודים.^{[6, 8]} מאידך, בעולם הנוצרי חולל הספר תהודה תאולוגית עצומה.^[6] הוא תורגם מערבית לספרדית על ידי יוחנן מסביליה בהוראתו של ההגמון ריימונד מטולדו, ומספרדית ללטינית על ידי דומיניקוס גונדיסלינוס.^{[6, 8]} מלומדי הסכולסטיקה הנוצרית, שסברו כי מחבר הספר ("אביסברון") הוא פילוסוף נוצרי או ערבי-מוסלמי, אימצו את עקרונותיו ונעזרו בהם כדי לבסס את תפיסותיהם הדתיות.^{[6, 8]}

זהותו היהודית של המחבר נותרה עלומה לחלוטין במערב במשך מאות שנים, עד שבמחצית המאה ה-19 הוכיח החוקר שלמה מונק כי "אביסברון" אינו אלא רבי שלמה אבן גבירול, תגלית שעוררה סנסציה רבה בעולם המחקר ההיסטורי.^{[6, 8]} בשנת 1926 יצא הספר לראשונה בתרגום עברי של יעקב בלובשטיין ובעריכת אברהם צפרוני, וזכה למהדורה נוספת בשנת 1950 בסיוע מוסד הרב קוק.^[6] יש לציין כי הספר נבדל לחלוטין מחיבורים הלכתיים ותאולוגיים מאוחרים יותר שנשאו את השם "מקור חיים", כגון אלו של שמואל אבן צרצה, יאיר חיים בכרך, יעקב לורברבוים או חיים דוד הלוי.^[9]

שילוב המדע והאמונה ביצירה הפיוטית "כתר מלכות"

אם בספר "מקור חיים" בחר אבן גבירול לנתק את הגותו מהמקורות היהודיים, הרי שביצירתו הפיוטית-פילוסופית המונומנטלית "כתר מלכות" הוא ביצע מיזוג מושלם ומרהיב בין המדע הקוסמולוגי לבין האמונה הדתית העמוקה.^[10] היצירה, הנחשבת בעיני חוקרי ספרות לפסגת שירת הקודש העברית שלאחר התקופה המקראית, משמשת עד היום כחלק מסדר התפילה של יום הכיפורים בקהילות ספרד ותימן.^{[10, 11]}

השיר בנוי על פני שלושה חלקים מרכזיים המתווים דרך רוחנית מורכבת ^[2]:

תיאור האלוקות ואחדותה

החלק הראשון מוקדש כולו לתיאור מהות האל, תאריו ואחדותו המוחלטת, תוך שימוש נרחב בדימויים ובפסוקים מספר תהלים.^{[10, 12]} אבן גבירול מדגיש את מושג האחדות שאינו משתנה או נפגם על ידי ריבוי ושינוי ("אתה אחד").^{[10, 12]} הוא מציג את תודעת הפליאה של האדם לנוכח הבריאה כולה, כשהוא מסתמך על הפסוק "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד".^[10]

המודל הקוסמולוגי וגלגלי השמים

החלק השני מציג תיאור מדעי, אסטרונומי ואסטרולוגי מפורט של היקום על פי המדע המדיני של תקופתו.^[2] אבן גבירול מתאר את גלגלי הכוכבים, את גלגלי כוכבי הלכת ואת מערכות היחסים המורכבות בין השמש ("המאור הגדול") לירח ("המאור הקטן").^[2] תיאור זה אינו קוסמולוגיה קרה אלא כלי שנועד להעצים את תפיסת גדלות הבורא באמצעות חקירת חוקי הטבע המופלאים.

שפלות האדם והחטא

בחלק השלישי עובר המשורר מתיאור המקרוקוסמוס העצום אל המיקרוקוסמוס – האדם הגשמי והקטן.^[10] הוא מציג וידוי דתי עמוק המעמיד את אפסות האדם, חולשותיו הפיזיות ונטייתו הטבעית לחטא אל מול מידת החסד והרחמים של האל.^[10] מידת החסד היא המאפשרת לאדם קיום במציאות שכן לו היה האל נוהג עמו במידת הדין בלבד, לא היה לו שריד ופליט.^[10]

בעוד שהפילוסופיה הנאופלטונית הרדיקלית גרסה כי העולם נאצל מהאל באופן הכרחי ומכני ללא רצון חופשי, אבן גבירול דוחה גישה זו ומציג ב"כתר מלכות" תפיסה מקורית המבוססת על תורת הרצון האלוהי.^[10] הוא מכנה את הרצון בשם "חפץ מזמן" המקשר ומאפשר את מעבר היש מן האין.^[10] שיא הדבקות הדתית מושג בשורות המפורסמות המבטאות את הכיסופים הבלתי מתפשרים לאל: ”לכן אם תקטלני - לך איחל / ואם תבקש לעוני / אברח ממך אליך / ואתכסה מחמתך בצלך“.^{[2, 10]}

"כתר מלכות" הותיר השפעה היסטורית עצומה על התפתחות השירה והמחשבה היהודית, והיווה השראה ישירה לבקשותיו של בחיי אבן פקודה, לפיוטיו של יהודה הלוי ("אברך את ה'" והווידוי "רבונו של עולם"), לתפילותיו של הרדב"ז ולקצידה של משה אבן עזרא.^[2]

פיתוח השירה הדתית והחילונית

פועלו הספרותי של אבן גבירול חרג מעבר לגבולות השירה הליטורגית המטאפיזית והקיף קורפוס עשיר של שירת חול ושירת קודש.^{[13, 14]} לצד פיוטים מוכרים כמו "אז בהר מור", "אלהים אלי אתה" ו"כל ברואי מעלה ומטה", חיבר אבן גבירול שירי חול נועזים המבטאים את תהפוכות נפשו, געגועיו לחוכמה ויחסיו המורכבים עם סביבתו.^[15] שירת החול שלו, אשר פורסמה במהדורה מדעית מקיפה על פי כתב יד שוקן 37 בעריכת חיים בראדי וחיים שירמן, חושפת מנעד רחב של נושאים – החל מקינות אבל עמוקות ועד לשירי יין הומוריסטיים כגון "ככלות ייני".^{[13, 15]}

ספרות המוסר והנהגת הנפש

נדבך מהותי נוסף בפועלו התורני וההגותי של אבן גבירול משתקף בספרות המוסר המעשית שלו, אשר נועדה להעניק לאדם כלים להנהגת הנפש ולתיקון מידותיה.

ספר תיקון מידות הנפש

הספר נכתב במקור בערבית בעיר סרגוסה בשנת 1045 לסה"נ, ותורגם לעברית לראשונה בשנת 1550.^{[16, 17]} הספר מציע ניתוח פסיכולוגי-פיזיולוגי מקורי המקשר באופן ישיר בין עשרים תכונות נפש שונות לבין חמשת החושים הגופניים של האדם.^{[16, 17]} הנחת היסוד של החיבור היא כי תיקון המידות אינו מנותק מן החוויה הגופנית החושית, וכי לכל חוש פיזי קיימת זיקה ישירה למידות נפשיות ספציפיות (טובות ורעות כאחד).^[16]

אבן גבירול מבאר באריכות את עשרים המידות הללו בעשרים שערים מיוחדים, ומדריך את הקורא כיצד לעשות שימוש מושכל בחושיו על מנת לעדן את נפשו ולהגיע לאיזון מוסרי ורוחני.^[16]

ספר מבחר הפנינים

חיבור מוסרי נוסף המיוחס לאבן גבירול הוא "מבחר הפנינים", המהווה לקט של פתגמים קצרים ואמרות חכמה מעשיות המסודרות לפי שערים ומידות.^{[3, 19]} הספר תורגם ועובד לעברית בצורת שירה חרוזה על ידי רבי יוסף קמחי תחת הכותרת "שקל הקודש".^{[20, 21, 22]} בין שערי הספר נמנים שער החכמה, שער הענווה, שער הפרישות, שער הביטחון, ושער השתיקה.^[21] אמרותיו של אבן גבירול בספר זה מדגישות את ערך החכמה, השתיקה בזמנה ("סודך – אסירך: אם תגלהו – תהיה אסירו") והצורך ביישום מעשי של הידע הנרכש.^[20]

השפעה היסטורית והקשרים תאולוגיים במחשבת ימי הביניים

הגותו הפילוסופית והתורנית של אבן גבירול הותירה את חותמה על כמה מן הצמתים האינטלקטואליים החשובים ביותר בימי הביניים, הן בקרב ההוגים היהודים והן בקרב הפילוסופים של הסכולסטיקה הנוצרית.

היחסים עם רבי אברהם אבן עזרא ופרשני המקרא

רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), מגדולי מפרשי המקרא המצטיין בנטייתו לפשט ולחקר לשוני מדויק, הושפע עמוקות ממשנתו של אבן גבירול.^{[23, 24]} אבן עזרא היה מקורב בדעותיו לעקרונות הפילוסופיה האפלטונית והנאופלטונית שהציג אבן גבירול, והחזיק בעמדות דומות ביחס לטבע האלוהות ולסדר השתלשלות העולם.^[24] השפעה זו ניכרת היטב בתורת הנפש של ראב"ע, המחלקת את נפש האדם לשלושה חלקים (רוח, נפש ונשמה), מודל היונק ישירות מן המטאפיזיקה של אבן גבירול.^[24] בנוסף, פיוטי המצוות של אבן גבירול ("האזהרות") זכו להתייחסות מיוחדת ולפירושים מצד הוגים בולטים, כגון רבי משה אבן תבון במאה ה-13.^[25] אבן גבירול תפס מקום של כבוד בשורה הראשונה של הפילוסופים היהודים בימי הביניים, לצד רס"ג, רבנו בחיי, אברהם בר חייא, יוסף אבן צדיק ויהודה הלוי.^[26]

השפעה על הסכולסטיקה הנוצרית ופילוסופיית המערב

בעוד שהגותו של אבן גבירול נדחקה לשוליים בעולם היהודי, השפעתו של "אביסברון" על המחשבה הנוצרית הייתה מהפכנית ושימשה מוקד לדיונים תאולוגיים סוערים ^{[6, 8]}:

• וילהם מאוברן (William of Auvergne): בישוף פריז הנודע (פעל במחצית הראשונה של המאה ה-13), היה מן ההוגים הנוצרים הראשונים במערב הלטיני שהתמודדו עם הגותם של פילוסופים יוונים, מוסלמים ויהודים.^{[27, 28, 29]} אף שהיה שותף לאווירה האנטישמית של התקופה (ואף היה אחראי לשריפת התלמוד בפריז ביוני 1242), וילהם שילב מושגים רבים מ"מקור חיים" בשיטתו התאולוגית.^{[27, 29]} הוא נעזר בטיעוניו של אביסברון כדי להוכיח את אמיתות הנצרות, התנגד לדטרמיניזם של אבן סינא, ואימץ את התפיסה שהנפש היא "צורה" אינדיבידואלית נצחית.^{[6, 28]}
• ג'ון דנס סקוטוס (John Duns Scotus): מגדולי הפילוסופים של הסכולסטיקה הגבוהה ומראשי המסדר הפרנציסקני.^[8] דנס סקוטוס, שלא היה מודע כלל לזהותו היהודית של אביסברון, ראה בו סמכות פילוסופית עליונה ואימץ את רעיון ההיפרמורפיזם האוניברסלי שלו.^[8] השפעה זו חרגה מעבר לשאלת החומר והצורה והולידה את עקרון "ההבחנה הצורנית" (Formal Distinction) ואת התאולוגיה הוולונטריסטית של דנס סקוטוס, המעמידה את הרצון האלוהי החופשי מעל לתבונה ההכרחית.^{[8, 30]}

ניתן להשוות את תפקידו ההיסטורי של אבן גבירול לזה של פילון האלכסנדרוני; שניהם היו הוגים יהודים שנדחקו לשוליים על ידי בני עמם אך השפיעו השפעה מכרעת על התאולוגיה הנוצרית.^[3] שניהם שימשו כמתווכים תרבותיים ייחודיים – פילון גישר בין הפילוסופיה ההלניסטית למזרח, ואילו אבן גבירול גישר בין המחשבה הערבית-ניאופלטונית לעולם המערבי הלטיני.^[3]

סיכום ומסקנות

רבי שלמה אבן גבירול מייצג דמות יוצאת דופן של הרמוניה קוסמית ודתית בתקופת ימי הביניים.^{[1, 3]} דרכו המטאפיזית והתורנית מדגימה כיצד חקירת חוקי הטבע, האסטרונומיה והפילוסופיה אינה סותרת את הדבקות הדתית, אלא משמשת לה כבסיס הכרחי.^{[2, 10]} באמצעות התבוננות קוסמולוגית שיטתית בגלגלי השמים, כפי שפורטה ב"כתר מלכות", ביקש אבן גבירול לרומם את תודעת האדם ולהכינה לקראת חוויית המפגש וההתבטלות בפני הרצון האלוהי העליון.^{[2, 10]}

תורת המוסר המעשית שלו, שקשרה בין החושים הגופניים למידות הנפש, השלימה את הראייה הכוללת הזו והציעה הדרכה יומיומית לזיכוך האדם.^{[16, 17]} אף שחלקים ניכרים מכתביו הפילוסופיים נשמרו והשפיעו בעיקר בעולם הנוצרי, שילוב דמותו כפילוסוף נאופלטוני מעמיק לצד היותו משורר התפילה של הקהילה היהודית מבטיח את מעמדו ההיסטורי כאחד המנסחים הבולטים של השאיפה האנושית לדבקות במקור החיים.^{[6, 10, 11]}