הרב ראובן מרגליות

ביוגרפיה למדנית וצמיחה רוחנית בגליציה

הרב ראובן מרגליות מייצג דמות ייחודית ובלתי שגרתית בנוף הלמדני והמחקרי של היהדות במאה העשרים. הוא נולד בלבוב שבגליציה בז' בכסלו תר"ן (30 בנובמבר 1889) ונפטר בתל אביב בז' באלול תשל"א (28 באוגוסט 1971), ושם נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.^{[1, 2]} באותה עת, בגליציה של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, לא היו קיימות ישיבות ממוסדות במתכונת הליטאית הרגילה, ולימוד התורה התנהל בבתי כנסת ובחבורות לומדים מקומיות.^[2] על רקע זה, צמח הרב מרגליות כאוטודידקט מובהק, אשר קנה את ידיעותיו התורניות העצומות בכוחות עצמו.^[2] הוא בא בקשרי מכתבים ענפים עם גדולי תלמידי החכמים של הדור, ובהם משה זאב מזוזה ומאיר אריק, ששימשו לו כרבותיו המובהקים.^{[1, 2]}

למדנותו של הרב מרגליות התאפיינה במסירות נפש עילאית ובדבקות מוחלטת בלימוד בתנאי דוחק קשים. בהקדמה לספרו ההלכתי "נפש חיה" על שולחן ערוך אורח חיים, שחלקו נכתב בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, תיאר הרב את חיי הצער והמחסור שבהם היה נתון, כשהוא מקיים בגופו את מאמר חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה".^[2] החיבור בין למדנות עצמית מקיפה לבין קשיי הקיום גיבש בו גישה בלתי מתפשרת כלפי חקר המקורות התורניים, גישה המשלבת בקיאות פנומנלית ("סיני") עם זיכרון צילומי יוצא דופן וכושר ניתוח חד ומקורי.^[3]

לאחר עלייתו לארץ ישראל בטבת תרצ"ה (1934), השתלב הרב מרגליות בציבור הדתי-לאומי והיה מזוהה עם הציונות הדתית.^[1] פועלו המחקרי והתורני זיכה אותו בהערכה ציבורית וממלכתית רבה, שביטויה המובהק היה קבלת פרס ישראל, פרס הרב קוק לספרות תורנית (פעמיים), וכן אות "מפתח העיר" של תל אביב.^[1] מתלמידיו הבולטים שהמשיכו את דרכו המחקרית והציבורית ניתן למנות את יצחק רפאל (שעמד בראש מוסד הרב קוק), ראובן אליצור, ושילה רפאל.^{[1, 2]}

המתודולוגיה המחקרית: שילוב בין בקיאות פנומנלית לביקורת פנימית

שיטת מחקרו של הרב ראובן מרגליות מבוססת על עקרון יסוד אידאולוגי ומתודולוגי: חקירה מדעית ופילולוגית קפדנית, הניזונה ומסתמכת אך ורק על מקורות הקודש הפנימיים של המסורת היהודית, ללא הישענות על מקורות היסטוריים חיצוניים.^[2] בספרו הראשון, "תולדות אדם" על המהרש"א, שנדפס בשנת תרע"ב (1912) בהיותו בן 23 בלבד, הדגים הרב מרגליות כיצד ניתן לשחזר ביוגרפיה היסטורית מדויקת ולמפות שיטות לימוד מורכבות על ידי איסוף קפדני ושיטתי של רסיסי מידע המפוזרים לאורך חיבוריו התורניים של נשוא המחקר.^[2]

ניתוח מעמיק של שיטתו חושף כי היא נשענת על שלוש רגליים מרכזיות:

בקיאות קונקורדנציונית וזיכרון פנומנלי

הרב מרגליות החזיק ביכולת קישור בלתי רגילה בין ענפי ספרות שונים (תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשי הלכה ואגדה, ספרי קבלה ופסקי הלכה).^{[2, 3]} דוגמה מובהקת לכך היא מפעל חייו "ניצוצי זוהר", שבו רשם הערות והפניות למקבילות בין ספר הזוהר לספרות חז"ל.^[2] מפעל זה מוערך בלמעלה משישים אלף מראי מקומות והצילומים המקבילים שביניהם, עובדה הממחישה את ראייתו המערכתית הרחבה.^[2] בדומה לכך, חיבורו "ניצוצי אור" מהווה ספר המשך לספרו "מרגליות הים", וכולל הערות על הש"ס (בסדרים מועד, נשים, נזיקין וקדשים) המבוססות על שליטה חסרת تقدיר בדברי הראשונים והאחרונים.^[4]

תמציתיות מתודולוגית קיצונית

אחד המאפיינים הבולטים של כתיבתו הוא הקיצור המופלג. הרב מרגליות נטה להציג את ממצאיו בדרך של ציונים ביבליוגרפיים דחוסים, תוך הותרת מלאכת הפענוח וההרחבה ללומד.^[5] תכונה זו צוינה על ידי מנהיגים ולמדנים בני דורו; כך, למשל, הרבי מליובאוויטש, שרחש הערכה עצומה לפועלו של הרב מרגליות והחזיק את כל ספריו בספרייתו הפרטית, התבטא באחת מאיגרותיו כי אף שגדול התועלת העולה מ"ניצוציו" וחיבוריו, יש להצר על כך שהוא קיצר בכל מקום, ואפילו במקום שבו היה ראוי להאריך בביאור הדברים.^[5] קיצור זה נבע ככל הנראה מתוך הנחת מוצא של המחבר כי הקורא שולט במקורות ברמה הבסיסית, ומתוך רצון לדחוס כמות מקסימלית של ידע ביבליוגרפי במינימום נפח מודפס.

חקירה פנומנולוגית של מסורת הלשון והטקסט

הרב מרגליות לא ראה בנוסח המסורתי טקסט קפוא אלא מרחב חי שיש לחקור את חוקיותו הפנימית. ספריו כגון "לחקר שמות וכינויים בתלמוד" ו"שם עולם" (העוסק בחשיבות ובמנגנונים של אמירת דבר בשם אומרו) מוכיחים כי הוא חקר את הכללים התחביריים, השמות המוסווים והכנויים התלמודיים מתוך מטרה ליישב קשיים טקסטואליים והלכתיים שנגרמו בשל אי-הבנה של מוסכמות הכתיבה הקדומות.^{[1, 4]}

פועלו המקצועי כספרן, מוציא לאור וביבליוגרף

קשר הדוק התקיים בין אופיו הלמדני של הרב מרגליות לבין פועלו המקצועי כספרן וכמנהל מוסדות ספר עבריים. עוד בתקופת מגוריו בלבוב, התפרנס הרב מרגליות מחנות ספרים פרטית שהייתה בבעלותו.^[2] חנות זו לא הייתה מקום מסחר גרידא, אלא שימשה צומת ביבליוגרפי שבו נפגשו תלמידי חכמים, חוקרים ואספנים. שם רכש הרב את קשרו הראשוני עם עולם הדפוס, חקר כתבי היד והקטלוג המדעי, והיה קשור הדוק למחקר ספרים ולספריית הקהילה הגדולה שהייתה בלבוב.^[2]

פועלו הביבליוגרפי הגיע לביטוי מוסדר עם ייסודו ועריכתו של כתב העת "המודיע" – ירחון לביבליוגרפיה, ביקורת ספרים וענייני ספרים.^[1] ירחון זה יצא לאור בשתי תקופות: גיליונות א'-י"ד נדפסו בלבוב בשנים תרצ"ב-תרצ"ד (1932–1934), וגיליונות א'-ז' נדפסו בתל אביב לאחר עלייתו, בשנים תרצ"ה-תרצ"ח (1935–1938).^[1] כתב עת זה שימש פלטפורמה ייחודית לפרסום מחקרים קצרים, סקירות על ספרים נדירים ודיונים בנוסחאות טקסטואליות.

לאחר עלייתו לארץ ישראל, מונה הרב מרגליות למנהל ספריית הרמב"ם בתל אביב, תפקיד שבו החזיק במשך עשרות שנים.^{[1, 2]} תחת הנהגתו, עוצבה הספרייה לא כארכיון ספרים פסיבי, אלא כמרכז תוסס של מחקר תורני ולמדנות עילית.^[2] אישיותו הדומיננטית כמנהל וכספרן השפיעה באופן מובהק על אופי הספרייה, דבר שעורר פולמוס מקצועי בקרב קהילת הספרנים בארץ ישראל.^[2]

בשנת 1947 חיבר אברהם יערי, מבכירי הספרנים והחוקרים של הספרייה הלאומית בירושלים, דו"ח מקיף על מערכת הספריות הציבוריות בתל אביב.^[2] בדו"ח זה מתח יערי ביקורת על ספריית הרמב"ם תחת ניהולו של הרב מרגליות, בטענה שהספרייה מתמקדת יתר על המידה בצרכיהם של "ספרנים למדנים" ושל חוקרים תורניים מובהקים, בעוד שהיא מזניחה את הנגשת הספרות העממית, ובפרט הספרות החסידית, שיכלה למשוך קהל קוראים רחב ומגוון יותר.^[2] ביקורת זו חושפת את תפיסת עולמו של הרב מרגליות: עבורו, הספרן היהודי אינו פקיד טכני האחראי על סידור מדפים, אלא תלמיד חכם האמון על הדרכה ביבליוגרפית עמוקה של החוקרים והלומדים. הרב מרגליות ראה בספרייה כלי עזר ישיר לייצור תורני חדש, מעין "בית מדרש ביבליוגרפי", ואת עצמו ראה כמי שאמור לספק את התשתית הטקסטואלית הטהורה ביותר לשם כך.^[2] הערכה זו לאופיו הלמדני הדהדה גם בדברים שכתבו עליו לאחר פטירתו הביוגרף ג' קריסל בשנתון "שנה בשנה" (תשל"ו) וידידו הקרוב יצחק רפאל בספר הזיכרון שהוציא לזכרו.^[2]

הפולמוס המדעי-קבלי עם גרשם שלום

ההבדל התהומי בין גישת המחקר של הרב מרגליות לבין גישת המחקר האקדמית של "מדעי היהדות" בא לידי ביטוי חריף בפולמוס הגדול שניהל עם אבי חקר הקבלה באקדמיה, פרופסור גרשם שלום.^[2] הפולמוס נסב סביב שאלת שבתאותו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ והאוטנטיות של הקמיעות שכתב.^{[2, 6]}

פרופ' שלום ביקש להוכיח כי רבי יהונתן אייבשיץ היה שבתאי נסתר.^[6] הראיה המרכזית שלו נשענה על קיומו של ספר קבלי בשם "דרוש תנינים" בתוך קמיעותיו של אייבשיץ.^[6] שלום טען בנחרצות כי אין בכל ספרות הקבלה ספר בשם "דרוש תנינים" מלבד ספרו של נתן העזתי, שהיה מנביאי השבתאות הבולטים ביותר.^[6] לטענת שלום, הספר היה מונח לפניו בתצלום של כתב יד, ובלתי אפשרי היה לטעון כי אופיו השבתאי המובהק נעלם מעיניו של רבי יהונתן אייבשיץ.^[6] מכאן הסיק שלום כי השימוש בקמיעות הכוללים חיבור זה מהווה ראיה ניצחת לשבתאותו של אייבשיץ.^[6]

הרב מרגליות יצא חוצץ נגד תזה זו בחיבור תורני חריף.^[2] הוא הוכיח, מתוך בקיאותו העצומה בכתבי יד ובספרות הקבלה האורתודוקסית, כי המונח "דרוש תנינים" או מקורות דומים קיימים במסורת הקבלית הלגיטימית, ואינם קשורים בהכרח לנתן העזתי או לשבתאות. גרשם שלום הגיב בחריפות רבה למאמרו של הרב מרגליות, ובחר לכנות אותו בשם הממעיט "מר ראובן מרגליות" במקום "הרב", בניסיון להפקיע את סמכותו התורנית.^[2] עם זאת, בנקודה ספציפית זו של הוויכוח ההיסטורי, התברר כי הצדק היה עם הרב מרגליות, ולימים נאלץ פרופ' שלום להודות בטעותו באופן רשמי.^[2]

ויכוח זה חורג מגבולותיה של מחלוקת מקומית על קמיעות, ומגלם בתוכו התנגשות בין שתי השקפות עולם אפיסטמולוגיות ^[2]:

• הגישה האקדמית (גרשם שלום): גישה המבקשת לעיתים קרובות לחשוף "זרמים תת-קרקעיים", כתות חריגות וגורמים שוליים בהיסטוריה היהודית, ולהציבם במרכז הבנת התפתחות המחשבה היהודית, תוך מתן לגיטימציה היסטורית לזרמים שנדחו על ידי הממסד הרבני.^[2]
• הגישה הרבנית-מסורתית (הרב ראובן מרגליות): גישה המבקשת לשמר את רצף המסורת האורתודוקסית ולהגן על שמם הטוב של גדולי ישראל.^[2] גישה זו מוכיחה כי הכלים של בקיאות מוחלטת במקורות הקודש והיכרות בלתי אמצעית עם עולמם של חכמי הדורות מהווים כלי הגנה מדעיים עדיפים על פני השערות היסטוריוגרפיות חיצוניות, העלולות ליפול במלכודת של אנכרוניזם ושל חוסר הבנה פנימית של הטקסט.^[2]

משנתו הקבלית והערכותיו של הרבי מליובאוויטש

עבודתו של הרב מרגליות בתחום הקבלה וספר הזוהר זכתה לתהודה עצומה גם בקרב מנהיגיה הרוחניים של יהדות התפוצות, ובראשם מנהיג חסידות חב"ד, הרבי מליובאוויטש. הרבי החזיק בספרייתו הפרטית את מהדורותיו של הרב מרגליות לספר הזוהר, תיקוני הזוהר, זוהר חדש וספר הבהיר עם הערותיו "ניצוצי אור" (הוצאה ראשונה), כמו גם את החיבורים "שערי זוהר" והחוברת "הרמב"ם וספר הזוהר".^[5] במכתב משנת תשט"ו (1955) למהדיר של ספר חסידים, ציין הרבי הערות מפורטות על מהדורתו של מרגליות, כגון הדיון בסימן תקמ"ט בעניין המעבר בין נוכח לנסתר בנוסח הברכות.^[5] הרבי התבטא על מפעלו הקבלי של מרגליות במילים חמות: "דבר גדול עשה ועושה בניצוציו והערותיו על הזוהר, תיקוני זוהר, הבהיר וזוהר חדש – חכמה יש כאן ומלאכה יש כאן".^[5]

מלבד ההערות לקבלה, הרבי מליובאוויטש התייחס שוב ושוב לחיבורו המחקר של מרגליות "שם עולם".^[5] בשיחת שבת פרשת שמות תשל"ו (1976), הזכיר הרבי את הספר בהקשר לכללי פסיקת ההלכה ונוסחאות הש"ס.^[5] הדיון נסב סביב דברי הרדב"ז, לפיהם כאשר מובאת בש"ס מחלוקת בין שני חכמים בשם "חד אמר... וחד אמר...", יש חשיבות לזיהוי המדויק של אומר השמועה.^[5] הרבי הפנה לספרו של מרגליות "שם עולם" (פתיחה, פרק ח'), שם נידון העניין בארוכה.^[5] כמו כן, דן הרבי בקביעתו של מרגליות ב"שם עולם" (אות ג', לח) לפיה רב נקט בכל מקום את פשוטו של מקרא ושמואל הוא זה שדרש את הפסוקים, והציע להלן פתרון חלופי המיישב את קושיית מרגליות בדרכים פנימיות של לימוד השמועות.^[5]

ניתוח שיטתי של חיבוריו המרכזיים

מפעלו הספרותי של הרב ראובן מרגליות חובק עשרות כרכים המהווים נכסי צאן ברזל הן בלימוד הישיבתי הקלאסי והן במחקר הביבליוגרפי התורני.^{[2, 3]} חלק גדול מחיבורים אלו יצא לאור והודפס שוב ושוב על ידי מוסד הרב קוק בירושלים.^{[1, 4, 7]}

מרגליות הים על מסכת סנהדרין

חיבור זה, שנדפס לראשונה בירושלים בשנת תשי"ח (1958) בשני כרכים, נחשב ליצירת מופת פרשנית ולספר יסוד בלימוד מסכת סנהדרין.^{[7, 8]} הספר נדפס לקראת מחזור לימוד מסכת זו במסגרת הדף היומי, וזכה לפופולריות עצומה שהובילה להדפסות חוזרות ונשנות לאורך השנים (בשנים תשל"ז, תשנ"ה, תשנ"ו, תשס"ה ותש"ף).^[7] הספר מציג ליקוט שיטתי ומקיף של עשרות דיונים הלכתיים ורעיוניים על סדר דפי המסכת, תוך שילוב הפניות מדויקות לספרות הראשונים והאחרונים וחידושים מקוריים פרי עטו של המחבר.^{[7, 8]} כהמשך ישיר למפעל זה, חיבר הרב את הספר "ניצוצי אור" על מסכתות נוספות בסדרי מועד, נשים, נזיקין וקדשים, המציג הערות קצרות ומבריקות על הגמרא ודברי מפרשיה.^[4]

ספר חסידים עם פירוש מקור חסד

אחת התרומות החשובות ביותר של הרב מרגליות למחקר חסידות אשכנז היא מהדורתו המוערת ל"ספר חסידים" לרבינו יהודה החסיד.^{[9, 10]} המהדורה כוללת את פירוש "ברית עולם" של החיד"א, הערות מאת הרב דוד שפרבר, ומפעל הביאורים של מרגליות עצמו הנקרא "מקור חסד".^{[9, 10]} פירוש זה מציג מקורות, ציונים וביאורים היסטוריים ורעיוניים, ומלווה גם במהדורה מוערת לצוואת רבי יהודה החסיד ולתולדותיו.^[1] מהדורת היסוד התבססה בחלקה על נוסח ספר חסידים שנדפס בשנת תרפ"ד (1924), ושולבה באופן קבוע במהדורות מוסד הרב קוק החל משנת תשי"ז (1957) ואילך.^[1] הוצאת הספר עוררה עניין רב בקרב למדנים וחוקרים, וזכתה לסקירות אוהדות בעיתונות היומית של אותה תקופה, ובהן מאמריהם של מ' אונגרפלד בבטאון "הצופה" (1957), אלתר מאיר בבטאון "שערים" (1957), ושמעון פדרבוש בבטאון "היום" (1925, על המהדורות המוקדמות).^[1]

מחקרים בתולדות ההלכה והמסורה

הרב מרגליות העמיד שורה של ספרי מחקר פורצי דרך שעסקו בהתפתחות הטקסט התורני והתורה שבעל פה.^[1] הבולטים שבהם כוללים את:

• יסוד המשנה ועריכתה: סקירה כללית ומתוכננת על השתלשלות התורה שבעל פה מימי אנשי כנסת הגדולה ועד חתימת המשנה.^[1] הספר נדפס תחילה כמאמר בקובץ "קוי אור" (לבוב תרפ"ג ותרצ"ג) ויצא לאור כספר עצמאי במוסד הרב קוק בשנים תשט"ז ותש"ן.^[1]
• המקרא והמסורה: קובץ מחקרים ייחודי העוסק בחוקי המסורה, חילופי נוסחאות וכללי הכתיב המקראי (נדפס בשנים תשכ"ד, תשכ"ה ותשמ"ט).^[1]
• לחקר שמות וכינויים בתלמוד: חיבור שהחל כנספח קצר למבוא התלמוד של מהר"ץ חיות (לבוב תרפ"ח) והורחב לספר מונוגרפי שלם המהווה כלי עזר פילולוגי ראשון במעלה לזיהוי חכמי התלמוד והבנת הכינויים המופיעים בש"ס (מוסד הרב קוק תש"ך ותשמ"ט).^[1]
• מלאכי עליון: אנציקלופדיה מחקרית מקיפה וראשונה מסוגה המרכזת את כל ענייני המלאכים, שמותיהם ותפקידיהם בספרות התלמוד, המדרש והקבלה (מוסד הרב קוק תש"ה, תשכ"ד ותשמ"ח).^[1]
• מקור הברכה: בירור מקיף של מצוות שמברכין על עשייתן ומטבע ברכותיהן, שנדפס בלבוב בשנת תרצ"ד (1934).^[1]

סיכום ומסקנות

הניתוח המקיף של פועלו ומשנתו של הרב ראובן מרגליות מעלה כי הוא היווה גשר יוצא דופן בין עולם הלמדנות המסורתי לבין עולם המחקר הביבליוגרפי המודרני.^[2] הגדרתו כ"סיני" אינה מתייחסת רק לזיכרונו הפנומנלי, אלא ליכולתו להשתמש בבקיאות זו ככלי מדעי ושיטתי למיפוי, לקטלוג ולחשיפת המבנה הפנימי של ארון הספרים היהודי.^{[2, 3]}

הרב מרגליות הוכיח במחקריו כי ההסתמכות המוחלטת על מקורות הקודש אינה מגבילה את היכולת המדעית, אלא להפך – היכרות אינטימית ועמוקה עם שפת המקורות פותחת פתח לפתרון שאלות היסטוריות וטקסטואליות מורכבות, שאסכולות מחקר חיצוניות נכשלו בהן, כפי שהוכח באופן מובהק בפולמוס הגדול שלו עם גרשם שלום.^[2] מפעלו הספרותי העצום, לצד עריכת ירחון "המודיע" וניהולה הלמדני של ספריית הרמב"ם, הותירו חותם בל ימחה על אופן לימוד התורה בדורות האחרונים, והציבו סטנדרט חדש של שילוב בין אמונה ומחויבות הלכתית לבין דיוק ביבליוגרפי קפדני.^{[1, 2]}