הרב מרדכי עטיה

מנהיגות, הגות ומקובלות במאה העשרים: משנתו התורנית ופועלו הציבורי של הרב מרדכי עטיה

תהליכי התמורה שעברו על העם היהודי במהלך המאה העשרים – החל מהתפרקות האימפריות הישנות, דרך מאורעות השואה האיומים ועד להקמתה של מדינת ישראל – מצאו ביטוי עמוק וייחודי בדמותו של הרב מרדכי עטיה. כחוליה בשרשרת הזהב של חכמי ארם-צובא (חלב), הצליח הרב עטיה לשלב בין עולם הקבלה הספרדי השורשי לבין מעורבות ציבורית אקטיבית, תוך שהוא מנסח תפיסה תאולוגית המעניקה פשר למאורעות הזמן מתוך אספקלריה של תורת הסוד והגאולה. פועלו הרב-ממדי, שהשתרע על פני שלוש יבשות – אסיה, אמריקה ואירופה (במובנה התרבותי) – הפך אותו לאחד המנהיגים הרוחניים המשמעותיים ביותר של יהדות ספרד במאה האחרונה, דמות שגישרה בין דבקות בסידור הרש"ש לבין ציונות דתית לוהטת ומעשית.

פרק א: השורשים החלבביים והעיצוב הרוחני בירושלים

רבי מרדכי בן ישועה עטיה נולד בכ"ח בחשוון ה'תרנ"ו (7 בנובמבר 1895) בעיר חלב שבסוריה.^[1] חלב, המכונה "ארם צובא", הייתה לאורך מאות שנים מרכז תורני ורוחני מהמעלה הראשונה, שנודע במסורת ה"פזמונים" העשירה שלו, בשיטת הלימוד המעמיקה ובקהילה יהודית מלוכדת ושמרנית. הולדתו בתוך סביבה זו הטמיעה בו את יסודות המנהיגות הקהילתית ואת המחויבות הבלתי מתפשרת להלכה ולמסורת אבות. עם זאת, עוד בילדותו, עקרה משפחתו לירושלים, צעד שחשף אותו לאווירת הלימוד של "היישוב הישן" הספרדי בעיר הקודש.

ימיו בירושלים של ראשית המאה העשרים לא היו סוגים בשושנים. הקהילה היהודית בירושלים חוותה באותה עת עוני מחפיר ודלות קשה, והרב עטיה גדל בתוך מציאות כלכלית מאתגרת שעיצבה את רגישותו החברתית.^[1] מלחמת העולם הראשונה, שהביאה עמה גזירות של גיוס כפוי לצבא העות'מאני ורעב כבד בירושלים, אילצה אותו לברוח חזרה לעיר הולדתו, חלב. שם, בשנת ה'תר"ף (1920), נישא לרעייתו אלגרה (שמחה).^[1] שהותו המחודשת בחלב אפשרה לו להעמיק את ידיעותיו בתורה ולחזק את קשריו עם חכמי הקהילה, בטרם ייצא לשליחותו ההיסטורית מעבר לים.

כרונולוגיה של תקופת הצמיחה והנדודים

פרק ב: המנהיגות במקסיקו – מאבק בניכור ושימור הזהות

בשנת תרפ"ב (1922) הגיע הרב מרדכי עטיה למקסיקו סיטי, שם החל להנהיג את הקהילה הגדולה של יוצאי חלב.^{[1, 2]} הגעתו למקסיקו לא הייתה רק עניין של הגירה כלכלית, אלא שליחות רוחנית ממדרגה ראשונה. הקהילה היהודית במקסיקו באותה עת הייתה שרויה במצב של ניכור תרבותי עמוק והתבוללות גוברת, כתוצאה מהמפגש עם החברה החילונית והמרחק מהמרכזים הרוחניים המסורתיים.^[3]

הרב עטיה זיהה כי כדי לשמר את הזהות היהודית במרחב הדובר ספרדית, אין די בשימור המקיים. הוא פעל בנחישות להקמת תשתיות רוחניות: ייסד שיעורי תורה לבעלי בתים ולצעירים, הקים מוסדות חסד ותלמודי תורה, והיה הכוח המניע מאחורי בניית בית הכנסת המונומנטלי "רודפי צדק" ומקווה הטהרה בעיר.^{[1, 2]} פעילותו זו לא הייתה טכנית בלבד; הרב עטיה "העצים" את בני הקהילה, העניק להם גאווה יהודית וחיבר אותם חזרה לשורשיהם.^[3] הוא לא ראה את מקסיקו כתחנה סופית, אלא כזירה שבה יש לחזק את עם ישראל לקראת שיבתו לארצו.

מנהיגותו התאפיינה בשילוב של רגישות אנושית ותקיפות דתית. הוא הבין שבעולם של התבוללות, על הרב להיות דמות פלאית המשפיעה לא רק בבית המדרש אלא גם ברחוב היהודי.^[3] השפעתו הייתה כה גדולה, עד כי נטען שעלה לארץ עוד לפני קום המדינה יחד עם חלקים נרחבים מהקהילה שהושפעו מחזונו הציוני.^[3]

פרק ג: הציונות הקבלית והפולמוס על העלייה

בניגוד לרבים מחכמי המזרח שנטו לציונות מתוך רגש דתי מסורתי פשוט, הרב מרדכי עטיה פיתח משנה ציונית סדורה המבוססת על מקורות הקבלה והגות הדורות. הוא לא הסתפק בהטפה לעלייה, אלא נתן משמעות תאולוגית עמוקה לשואה ולהקמת המדינה כחלק מתהליך הגאולה.^[1]

תפיסתו הועלתה על הכתב בחיבורו המכונן "סוד השבועה", שיצא לאור בירושלים בשנת תשכ"ה (1964).^[4] בספר זה עוסק הרב עטיה בפירוט בסוגיית "שלוש השבועות" המוזכרות במסכת כתובות, ששימשו כטיעון מרכזי בחוגים חרדיים אנטי-ציוניים נגד העלייה המאורגנת לארץ ישראל. הרב עטיה ביקש להוכיח כי "עליתנו לארץ היא מצוה גדולה וקדושה", וכי השבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל – שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות – אינן תקפות במציאות ההיסטורית החדשה.^[4] הוא השתמש בפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה" כדי להראות שהנסיבות השתנו וכי הקדוש ברוך הוא קורא לעמו לשוב הביתה.^[4]

ניתוח השוואתי: "סוד השבועה" מול גישות אחרות

פרק ד: הוויכוח ההיסטורי עם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג

אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחייו של הרב עטיה, הממחיש את עוצמת אישיותו ואת מחויבותו לארץ ישראל, התרחש בניו יורק בסביבות שנת תשי"ב (1952).^[2] הרב עטיה, ששימש כשד"ר (שליח דרבנן) עבור מוסדות ירושלים והיה בדרכו ממקסיקו לישראל, נפגש עם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל.^[2] המפגש, שנוצר ביוזמת הרב ניסים משען, הפך לוויכוח אינטלקטואלי ורוחני שנמשך שלושה ימים ושלושה לילות רצופים.^[2]

נושא הוויכוח היה הגירה לארצות הברית מול עלייה לארץ ישראל. באותה עת, האדמו"ר מצאנז, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, עסק בשיקום קהילתו בארה"ב והביע עמדה מסויגת לגבי העלייה לארץ ישראל באותם ימים.^[2] הרב עטיה, מנגד, טען בלהט כי עתידו של עם ישראל נמצא אך ורק בארץ הקודש. הוויכוח היה כה סחוט רגשית ואנרגטית, עד שרבי מרדכי העיד כי "נגמרו לו הכוחות".^[2] אולם, למאמציו הייתה תוצאה פלאית: זמן קצר לאחר מכן חווה האדמו"ר חלום משמעותי ששינה את דעתו, ובתוך שנים ספורות עלה לארץ והקים את קריית צאנז בנתניה, תוך שהוא הופך לאחד מבוני הארץ הגדולים בציבור החרדי.^[2] מפגש זה מהווה עדות לכך שהרב עטיה לא היה רק "דרשן", אלא מנהיג שהצליח להשפיע על גדולי עולם בכוח תורתו ואמונתו.

פרק ה: משנתו הקבלית וישיבת "החיים והשלום"

בשנת ה'תשכ"ז (1967), השנה שבה אוחדה ירושלים, הקים הרב מרדכי עטיה את ישיבת המקובלים "החיים והשלום" בעיר העתיקה.^[1] הקמת הישיבה סימנה את שיבתה של מסורת המקובלים הספרדית ללב ירושלים. הישיבה הפכה למרכז ללימוד תורת הרש"ש (רבי שלום שרעבי), המהווה את עמוד השדרה של הקבלה המעשית והתאורטית ביהדות המזרח.^[6]

תורתו הקבלית של הרב עטיה התמקדה בלימוד "כוונות התפילה" על פי סידור הרש"ש. הוא ראה בתפילה לא רק פנייה אישית לאל, אלא מנגנון קוסמי לתיקון העולמות.^[6] לימודו התאפיין ב"עמקות" ובירידה לפרטים של "עליית העולמות" (אבי"ע - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה).^[7] אחד המושגים המרכזיים בשיעוריו היה "בניית יסוד דז"א ע"י אמא", תהליך רוחני מורכב העוסק בהתפתחות הפרצופים העליונים.^{[8, 9]}

הרב עטיה לא הסתפק בציטוט כתבים, אלא ניתח את ההבדלים בשיטות המקובלים, כגון השוואה בין שיטת הרש"ש לבין שיטתו של הרב סלמן אליהו (השד"ה), מחבר הספר "כרם שלמה".^{[10, 11]} הוא הדגיש כי לימוד קבלה חייב להיעשות ביראת שמיים ובאהבה, וכי כל תנועה בתפילה היא בעלת ערך של תיקון רוחני.^[6]

מבנה עולמות האבי"ע במשנת הרש"ש והרב עטיה

הבנת סדר זה חיונית להבנת שיעוריו של הרב עטיה על הקדיש, שבו הוא מסביר כיצד כל אמירת "אמן יהא שמיה רבא" מעלה את ניצוצות הקדושה מעולם לעולם.^[7]

פרק ו: יצירתו הספרותית – בין מחשבה לקבלה

חיבוריו של הרב מרדכי עטיה מקיפים קשת רחבה של נושאים, החל מהגות פילוסופית-לוגית ועד לביאורים קבליים סתומים. ספריו משקפים את ניסיונו להנגיש את עמקי התורה לדור המחפש תשובות רציונליות לצד דבקות רוחנית.

• מחשבות שלום (1948): ספר הגות שנכתב סמוך להקמת המדינה, ובו הרב מנסח את תפיסתו על שלום, גאולה ותפקיד עם ישראל בעת החדשה.^[12]
• סוד השבועה (1964): חיבורו המפורסם ביותר בנושא ארץ ישראל, המהווה מניפסט ציוני-קבלי.^[4]
• מערכות אלוהים: ספר העוסק ביסודות האמונה ובביאור מהות הבורא והנהגתו.^[13]
• מחנה ישראל: עוסק בהנהגות הקהילה ובסדרים החברתיים הראויים על פי התורה.^[14]
• ספר ההוכחות: חיבור המשתמש בלוגיקה ובמדע כדי להוכיח את אמיתות התורה ומציאות הבורא, מתוך גישה אפולוגטית המבקשת לחזק את האמונה בעידן המודרני.^[5]
• עטרת מרדכי: סדרת ספרים ושיעורים (שנדפסו והוקלטו בחלקם על ידי תלמידיו וצאצאיו) המבארים את כוונות התפילה והקדיש על פי שיטתו.^{[7, 8]}

שימוש במקורות כגון הראב"ע (רבי אברהם אבן עזרא) בספרו "יסוד מורא" מראה על רוחב אופקיו של הרב עטיה, שביקש לשלב בין פילוסופיית ימי הביניים לבין תורת הסוד.^[15]

פרק ז: מורשת המשפחה והשפעתה על עולם התורה העכשווי

הרב מרדכי עטיה לא רק העמיד תלמידים, אלא גם הקים שושלת תורנית הממשיכה את דרכו בנאמנות. בניו וצאצאיו הפכו לדמויות מרכזיות בעולם הישיבות ובנהגת הקהילות בירושלים ובצפת. בנו, הרב אליהו עטיה זצ"ל, המשיך את עבודתו בישיבת "החיים והשלום" והיה דמות מופת של תלמיד חכם המשלב פשט וסוד.^[3]

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, הדגיש את עוצמת המשפחה ככזו ש"מלאה ציונות" ומגדלת דורות של רבנים הבקיאים בכל חלקי התורה.^[3] השפעתו של הרב מרדכי עטיה ניכרת במיוחד במוסדות התורה בצפת, שם שניים מראשי הישיבות הם מתלמידיו הישירים.^[3] עובדה זו מעידה על כך שמשנתו לא נשארה נחלת העבר, אלא היא חיה ותוססת בקרב דור הגאולה הנוכחי.

כיום, מפעלו של הרב עטיה ממשיך להדהד דרך ערוץ "עטרת מרדכי", המפיץ אלפי שיעורים בקבלה לקהל הרחב.^[16] הנגשת "סידור הרש"ש" באמצעות קורסים מקוונים ושיעורי וידאו מפורטים היא מימוש של חזונו של הרב עטיה – להפוך את תורת הנסתר לכלי עבודה חי עבור כל יהודי המבקש להתקרב לבוראו.^[6]

סיכום ומסקנות

דמותו של הרב מרדכי עטיה היא דוגמה נדירה למנהיג רוחני שהצליח לנווט בין קטבים: בין הגולה (מקסיקו) לארץ ישראל, בין העוני הירושלמי לעושר הקהילתי בחו"ל, ובין דבקות במנהגי העבר לבין הבנה עמוקה של צורכי העתיד. משנתו התורנית מלמדת כי הציונות אינה סתירה לדת, אלא היא שיא של תהליך קבלי עמוק המבקש לתקן את העולם במלכות שדי.

מפועלו ניתן להסיק שלוש תובנות מרכזיות:

• המנהיג כבנאי קהילתי: הרב אינו רק פוסק הלכה, אלא אדריכל של זהות. במקסיקו, הוא בנה מוסדות ששימשו כחומת מגן נגד התבוללות.^{[1, 3]}
• התאולוגיה של המעשה: החובה לעלות לארץ ישראל היא "מצווה גדולה וקדושה" שאינה ניתנת לדחייה, והיא התשובה האמיתית למאורעות השואה.^[4]
• הקבלה כדרך חיים: לימוד הסוד אינו רק עיסוק אינטלקטואלי בפרצופים וספירות, אלא דרך להתחבר לקדושה דרך כל תנועה וכל מילה בתפילה.^{[6, 7]}

הרב מרדכי עטיה נפטר בי"ד בתמוז תשל"ח (1978) ונטמן בהר הזיתים, אך תורתו ממשיכה להאיר את דרכם של מבקשי השם ובוני הארץ, כעדות חיה לכך ש"עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".^{[2, 3]}