גאולה כהן

השורשים המשפחתיים וההצטרפות למחתרת הלח"י

גאולה כהן נולדה בתל אביב ביום ח' בטבת תרפ"ו (25 בדצמבר 1925) למשפחה שמיזגה בתוכה את קצוות החוויה היהודית והארץ-ישראלית ^{[cite: 1, 2]}. אביה, יוסף כהן, שעלה מתימן, היה ממייסדיה ומראשיה הבולטים של התאחדות התימנים בארץ ישראל ^{[cite: 1, 2]}. אמה, מרים, הייתה בת היישוב הישן וילידת העיר העתיקה בירושלים ^{[cite: 1, 2]}. החיבור המשפחתי הזה – בין השורשיות התורנית של יהדות תימן לבין ההיסטוריוגרפיה החיה של סמטאות ירושלים – נסך בכהן כבר מילדותה תודעה לאומית עמוקה וזיקה בלתי אמצעית לקדושת הארץ ולספר הספרים.

כהן התחנכה בבית הספר "בלפור" בתל אביב והמשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי למורות ^{[cite: 1]}. אולם, מסלול חייה הרגיל נקטע בשלהי שנת 1943, כאשר החליטה להצטרף לשורות ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י) ^{[cite: 1, 2]}. בעקבות הזדהותה הפומבית עם עמדות הלח"י, שנחשב בעיני הממסד של היישוב המאורגן כארגון "פורש", סולקה כהן מסמינר לוינסקי ^{[cite: 1, 2]}. תחת הכינוי המחתרתי "אילנה", הפכה כהן לקריינית הרשמית של תחנת השידור החשאית של הלח"י ^{[cite: 1]}. קולה הפך לשופר המהפכני של המחתרת, שהפיח בלב שומעיו רוח של מרד, גאולה והקרבה עצמית, ועיצב את התודעה הציבורית סביב רעיון החירות הלאומית.

משנתה התורנית והאמונית: הגדרת האמונה והממשק עם גדולי הדור

אף שלא צמחה בעולם ההלכה הממוסד ולא הגדירה עצמה כאישה דתית במובן האורתודוקסי הצר, הגותה של גאולה כהן רוויה ביסודות תיאולוגיים עמוקים, ששאבו השראה ישירה מהתנ"ך, מהקבלה ומהמחשבה החסידית והמשיחית. תפיסת עולמה ראתה בציונות וביצירת המדינה תהליך תורני מטפיזי של שיבת עם ישראל למרכז הבימה ההיסטורית.

תיאולוגיה של אמונה מול שכלתנות

בכתביה ובהרצאותיה העמידה כהן את מושג "האמונה" כדרגה הקיומית והרוחנית הגבוהה ביותר של האדם ^{[cite: 3]}. בניתוח פילוסופי חד, הבחינה בין האדם החכם, המשכיל או האמן, לבין האדם המאמין ^{[cite: 3]}. היא גרסה כי בעוד שהמפגש עם אדם חכם או משכיל מותיר את השומע באותו מצב שבו היה קודם לכן – שכן החוכמה היא כלי חיצוני – הרי שהמפגש עם אדם מאמין מחולל טרנספורמציה פנימית ^{[cite: 3]}. כהן הסבירה כי האמונה האמיתית של המאמין מקרינה באופן פעיל על סביבתו, שכן המאמין אינו מסתפק באחיזה באמת דוגמטית, אלא מאמין גם בכוחות הגנוזים של הזולת ומעורר אותם לפעולה ^{[cite: 3]}.

הדו-שיח המתוח עם הרבי מליובאוויטש

השקפה זו על כוחה היוצר של האמונה עמדה ביסוד פגישותיה וחלופת המכתבים שניהלה עם הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, אותו תיארה כדוגמה המובהקת ביותר ל"אדם מאמין" המשמש כ"אמן של האמת" ^{[cite: 3]}. מערכת היחסים הרעיונית ביניהם חשפה מתח תיאולוגי עמוק בנוגע לדרכי הגאולה:

• הפנייה בשנות הכ"פים (אמצע שנות השישים): כהן, שהתפרסמה אז כמובילת מנהיגות לאומית למען שלמות הארץ, קראה לרבי לעלות לארץ ישראל ולהנהיג את המאבק הרוחני מתוכה ^{[cite: 4]}. הרבי השיב לה כי עליו להימצא במקום שבו דבריו יישמעו, קרי בארצות הברית, והוסיף כי ארץ ישראל רוויה במחלוקות ובשסעים פנימיים המקשים על השפעה רוחנית מלכדת ^{[cite: 4]}.
• הפנייה בשנת תשמ"א (1981): כהן פנתה לרבי בהצעה דרמטית שיפעיל את השפעתו העצומה על רבבות חסידיו ותלמידיו ברחבי העולם, ויורה להם לא רק לעלות לארץ ישראל, אלא להתיישב באופן פעיל בחזית ההתיישבות ביהודה, בשומרון ובחברון ^{[cite: 5]}.
• דיאלוג זה שיקף מחלוקת קוטבית: בעוד כהן ראתה בטריטוריה ובאחיזה הפיזית באדמת הארץ את המסד ההכרחי שממנו צומחת הגאולה המטפיזית ^{[cite: 2, 5]}, הרבי החזיק באסטרטגיה גלובלית שראתה בחיזוק המרכז הרוחני בגלות כלי חיוני לשמירה על שלמות העם, תוך שהוא תומך עקרונית בשלמות הארץ אך נמנע ממתן הנחיה מוסדית להתיישבות אקטיבית מעבר לקו הירוק.

הברית הרעיונית עם ישיבת מרכז הרב וגוש אמונים

במקביל לדיאלוג עם חסידות חב"ד, מצאה כהן שפה משותפת עמוקה עם ראשי הציונות הדתית המשיחית, ובראשם ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) ^{[cite: 6]}. הרצי"ה, שהקדיש את חייו לעריכת כתבי אביו הראי"ה (כגון הספר "שבת הארץ" בשנת 1910) ^{[cite: 6]}, וחי חיי פרישות וקדושה בירושלים ^{[cite: 6]}, הציג תיאולוגיה שראתה במדינת ישראל ובצבאה את המכשיר האלוהי לגילוי השכינה בעולם.

כהן זיהתה דמיון מובהק בין האקטיביזם המהפכני של הלח"י לבין תפיסת הגאולה הדינמית של הרצי"ה. חיבור זה תורגם לשותפות פוליטית והתיישבותית הדוקה עם תנועת "גוש אמונים" ועם מנהיגה הבולט, הרב חנן פורת ^{[cite: 2, 7]}. פורת, שנחשב לסמלה הכריזמטי של התנועה ומחדש ההתיישבות בגוש עציון ^{[cite: 7]}, סיפק את הלהט המעשי והרוחני שכהן ביקשה להחדיר לתוך המערכת הפוליטית החילונית. בעיניה, החלוצים הדתיים ביהודה ושומרון היו ממשיכי דרכם הישירים של לוחמי המחתרות: חבורה הפועלת מתוך אמונה יוקדת שאינה כפופה לאילוצים מדיניים זמניים ^{[cite: 2]}.

פועלה הציבורי, המפעל הפרלמנטרי והחקיקה ההיסטורית

הקריירה הפוליטית והציבורית של גאולה כהן נפרסה על פני עשורים רבים, שבהם שימשה כגשר בין הימין האידאולוגי החילוני לבין הציונות הדתית וההתיישבותית. היא כיהנה בכנסת במשך 19 שנים ברציפות, החל מהכנסת השמינית ועד שנת 1992 ^{[cite: 1, 2]}.

עם כניסתה לבית המחוקקים מטעם רשימת הליכוד, הקימה כהן את ועדת העלייה והקליטה ועמדה בראשותה, מתוך תפיסה כי קיבוץ גלויות הוא המנוע הדמוגרפי והרוחני של המפעל הציוני ^{[cite: 1, 2]}. מאבקה הבלתי מתפשר למען פתיחת שערי ברית המועצות וקליטתם המיטבית של העולים ביטא את אמונתה כי העם היהודי מהווה אורגניזם אחד שאינו שלם כל עוד חלקים ממנו מנותקים מציון ^{[cite: 1]}.

בשנת 1978, בעקבות חתימת הסכמי קמפ דיוויד על ידי מנחם בגין וההסכמה לפינוי יישובי סיני, החליטה כהן לפרוש מהליכוד ^{[cite: 2]}. היא ראתה בוויתור טריטוריאלי פגיעה קשה בברית ההיסטורית של העם עם ארצו. יחד עם פרופסור יובל נאמן ודמויות נוספות מהמחנה הלאומי והדתי, יסדה את תנועת "התחיה", שהפכה לראש החץ הפוליטי של מפעל ההתנחלות בשומרון, ביהודה ובחבל עזה ^{[cite: 2]}.

הישגה הפרלמנטרי הבולט ביותר נרשם ב-30 ביולי 1980 (י"ז באב תש"ם), עם חקיקתו של "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" ^{[cite: 2, 8]}. חוק זה, שנחקק ברוב סוחף של 69 תומכים מול 15 מתנגדים, עיגן באופן חוקתי את מעמדה של ירושלים השלמה והמאוחדת כבירתה הרשמית של מדינת ישראל, קבע בה את מקום מושבם של מוסדות השלטון והבטיח את הגנת המקומות הקדושים לכל הדתות ^{[cite: 8]}. חקיקה זו היוותה תרגום מעשי ישיר למשנתה הרוחנית, שראתה בירושלים את הלב הפועם של הריבונות היהודית.

בשנת 1990 מונתה כהן לסגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר, תפקיד שבו ניסתה לשלב בין פיתוח טכנולוגי מתקדמת לבין ערכים לאומיים ציוניים ^{[cite: 1]}. עם זאת, מחויבותה להתיישבות נותרה מעל לכל תפקיד ממלכתי. בדצמבר 1994, בעקבות גל של אירועי טרור קשים באזור חברון, עזבה כהן זמנית את מרכז הארץ ועברה להתגורר באופן חלקי בקרית ארבע ^{[cite: 1, 9]}. צעד זה נועד לחזק את רוחם של התושבים המקומיים ולהפגין סולידריות פיזית עם מי שראתה כחלוצי הדור ^{[cite: 9]}.

היצירה הספרותית והנחלת המורשת הלאומית

לצד פועלה הפוליטי, כהן הייתה אשת עט פורה, פובליציסטית ואשת רוח. החל משנות השישים היא פרסמה טור קבוע בעיתון "מעריב" והגישה פינה אישית פופולרית ברדיו הממלכתי "קול ישראל" ^{[cite: 1]}. כתיבתה הספרותית והפובליציסטית שימשה לה כלי להנחלת המיתוסים המכוננים של המאבק לחירות ישראל ולעיצוב הזיכרון הלאומי.

כדי להציג את פועלה הספרותי והגותה הכתובה בצורה מרוכזת, הטבלה הבאה מפרטת את יצירותיה המרכזיות, שנת הוצאתן והתרומה הרעיונית שלהן לתרבות הלאומית:

הדחף של כהן להנחלת המורשת הוביל אותה ליזום מפעלים חינוכיים ותרבותיים ארוכי טווח:

• המדרשה הלאומית: נוסדה ביוזמתה בשנת 1970 במסגרת תנועת החרות, ובשנת 1977 שולבה בפעילות ברית ז'בוטינסקי, במטרה להקנות לצעירים ידע מעמיק בציונות, ביהדות ובתולדות המחתרות אצ"ל ולח"י ^{[cite: 1, 2]}.
• בית מורשת אורי צבי גרינברג: הוקם על ידי כהן בשנת 1998/1999 בירושלים ^{[cite: 2, 9]}. כהן ניהלה את הבית בהתנדבות במשך שנים רבות, מתוך הבנה כי שירתו הנבואית והאקטואלית של אצ"ג מהווה מפתח להבנת מעמדו הרוחני של העם היהודי ^{[cite: 2]}. המוסד פועל תחת חסותה של מועצה אקדמית שבה חברים חוקרי ספרות מכל קצות הקשת הפוליטית, עובדה המשקפת את שאיפתה להפוך את המורשת הלאומית לנחלת הכלל ^{[cite: 2]}.

סיכום ומסקנות

גאולה כהן הלכה לעולמה ביום כ' בכסלו תש"ף (18 בדצמבר 2019), ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94, ונטמנה בהר הזיתים בירושלים – המקום המזוהה יותר מכל עם כיסופי הגאולה של העם היהודי ^{[cite: 1, 2, 9]}. היא הותירה אחריה מורשת עשירה ובן, חבר הכנסת והשר לשעבר צחי הנגבי ^{[cite: 1, 9]}.

במהלך חייה, קיבלה כהן הכרה ממלכתית רחבה על פועלה הציבורי החלוצי. בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה ^{[cite: 2, 9]}, ובשנת 2007 הוכתרה כ"יקירת ירושלים" ^{[cite: 9]}. בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים, ובאותה שנה הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות הרשמי ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ^{[cite: 9]}.

מניתוח משנתה ופועלה עולה כי גאולה כהן לא הייתה פוליטיקאית פרגמטית רגילה, אלא אידאולוגית שהונעה מתודעה היסטורית עמוקה. היא הצליחה ליצור סינתזה ייחודית בין החלוציות המהפכנית של המחתרות החילוניות לבין הלהט הדתי-תורני של הציונות הדתית שלאחר מלחמת ששת הימים ^{[cite: 2, 7]}. חוק יסוד ירושלים, מפעלי החינוך שהקימה ויצירותיה הספרותיות עומדים כעדות חיה למשנה המזהה את הריבונות המדינית והטריטוריאלית בארץ ישראל ככלי חיוני להגשמת הייעוד הרוחני והתורני של עם ישראל ^{[cite: 1, 2, 8]}.