ר' משה מנדלסון (רמבמ"ן)

ר' משה מנדלסון (1729–1786), המוכר בכתבים העבריים כרמבמ"ן (רבי משה בן מנחם) או כרבי משה דסאו ^[1], ניצב באחד מצירי הקיום המרתקים והמורכבים ביותר של היהדות בעת החדשה. פועלו התורני והגותו הפילוסופית שימשו כנקודת מפגש ראשונית ורבת-עוצמה בין עולם ההלכה האורתודוקסי לבין ערכי הנאורות האירופית והמודרנה.^[1] תיוגו ההיסטורי בדורות הבאים נע בין הערכה עצומה ללמדנותו לבין ביקורת חריפה על פתיחת השער לתהליכי חילון והתבוללות. אולם, בחינה מדוקדקת של מכלול יצירתו וקשריו עם גדולי דורו מלמדת על אישיות שביקשה לנסח מודל הלכתי ותרבותי ייחודי שאינו מוותר על קוצו של יוד מן המסורת מחד, ומשתלב במרקם האזרחי והאינטלקטואלי של המדינה המודרנית מאידך.^{[1, 2]}

בפתח הדברים ראוי להציע הבחנה היסטורית וביבליוגרפית יסודית המתבקשת לעיתים בשיח המחקר המודרני. בעוד שהשם "מנדלסון" נקשר לעיתים במסורת ההלכתית המאוחרת גם לדמויות רבניות מן המאה העשרים – דוגמת הגאון רבי בנימין מנדלזון (1904–1979), אשר שימש כרב בכפר אתא ובהמשך הנהיג את המושב החרדי קוממיות תוך הובלת מאבקים שמרניים מובהקים לשמירת השמיטה ללא הסתמכות על היתר המכירה במסגרת קרן השביעית ^{[3, 4]} – הרי שהרמבמ"ן פעל במרחב התרבותי והגאוגרפי של פרוסיה במאה השמונה-עשרה, ואתגריו היו קשורים בעיצוב תודעתה של ראשית תנועת ההשכלה היהודית.^[1]

הרקע התורני וצמיחתו הרוחנית של הרמבמ"ן

חינוכו המוקדם של מנדלסון בדסאו נשען על אדני הלימוד השמרני המקובל, שכלל לימוד מקרא, משנה ותלמוד על מפרשיהם.^[1] עילוי קדום זה הוכר במהרה על ידי רבו המובהק, הגאון רבי דוד פרנקל – מחבר הפירוש המונומנטלי "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי.^[1] כאשר עקר הרב פרנקל לברלין על מנת לכהן שם כאב בית דין, הלך מנדלסון בעקבותיו והמשיך להסתופף בצילו.^[1]

בברלין נחשף מנדלסון לחיבורו הפילוסופי של הרמב"ם, "מורה נבוכים", ספר שבאותם ימים כמעט ולא נלמד בקהילות יהדות אשכנז השמרניות.^[1] לימוד זה פתח בפניו צוהר לעולם המטאפיזיקה, הדקדוק והמדעים הכלליים, והניע אותו לנסח השקפה לפיה אין התבונה האנושית סותרת את חוקי התורה, אלא משלימה אותם. פועלו העברי המוקדם כלל את ייסוד כתב העת המודרני הראשון "קהלת מוסר", שבאמצעותו ביקש להפיץ רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ומוסריים תוך שימוש בלשון המקרא הצחה, מתוך שאיפה לחלץ את הקהילה היהודית מן הבידוד התרבותי של הגטו.^[1]

כפי שניתן לראות בתיעוד הביבליוגרפי של כתביו, מנדלסון שקד על כתיבת חיבורים תורניים ופרשניים מגוונים בעברית, אשר נדפסו במהלכים היסטוריים שונים ואוגדו מחדש בדורות הבאים, כפי שמוצג בלוח המפרט את יצירותיו התורניות המרכזיות ברשת הספרות ההלכתית:

מפעל "הביאור" – נתיבות השלום והמהפכה החינוכית

המפעל התורני המונומנטלי ביותר של מנדלסון הוא פרויקט "הביאור", אשר יצא לאור תחת הכותרת "נתיבות השלום" בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים של המאה השמונה-עשרה.^[1] ראשיתו של המיזם הייתה פרטית לחלוטין, כאשר מנדלסון ביקש לתרגם את המקרא לגרמנית ולנסח ביאור מדויק עבור חינוך בניו שלו.^[1] אולם, בעידודו של ר' שלמה דובנא, ששימש כמורה לבניו של מנדלסון והכיר בחשיבות המפעל, הסכים מנדלסון להוציא את החיבור לרשות הכלל.^[1]

למפעל "נתיבות השלום" היו מספר מטרות תרבותיות והלכתיות עמוקות. ראשית, מנדלסון ביקש להציע אלטרנטיבה יהודית מוסמכת לתרגומי המקרא הנוצריים, אשר משכו אליהם יהודים משכילים שחיפשו תרגומים מודרניים בהיעדר חלופה פנימית.^[1] שנית, הוא שאף להרחיק את הלומדים מן השימוש בשפת היידיש, אותה תפס כניב משובש שאינו מסוגל להכיל את הרעיונות הלשוניים והתיאולוגיים המורכבים והנשגבים של שפת המקרא.^[1] התרגום לגרמנית גבוהה (באותיות עבריות) נועד לשמש ככלי חינוכי דו-כיווני: קירוב הלומדים לעברית המקראית התקנית, ובמקביל פתיחת שער עבורם ללימוד השפה הגרמנית, שהיוותה מפתח להשתלבות אזרחית ותרבותית.^[1]

הכנת הפרויקט ומימונו התבססו על מודל מסחרי חלוצי. בשנת 1778 פרסם שלמה דובנא באמסטרדם את עלון הפרסום "עלים לתרופה", שבו הציג דוגמאות מן התרגום והביאור וגייס מאות מנויים (חותמים) ברחבי קהילות אירופה שמימנו מראש את הוצאת הספרים.^[1] מבחינת חלוקת העבודה, מנדלסון עצמו תרגם את חמשת חומשי התורה כולם לגרמנית, וחיבר את הפירוש לחומש שמות, לפרשת בראשית ולכמה פרשות בחומש דברים, תוך שהוא משמש כעורך הראשי של המפעל כולו.^[1] ר' שלמה דובנא סייע רבות בעריכה הכללית, כתב את הביאור למרבית חומש בראשית והוסיף הערות דקדוקיות מפורטות, אך בשלב מסוים פרש מן המיזם מטעמים כלכליים ואישיים.^[1]

ההתנגדות הרבנית למפעל "הביאור" הייתה מהירה וחריפה, וחשפה את החשש העמוק של הממסד הרבני מפני תהליכי המודרניזציה. אף שמנדלסון החזיק בהסכמות רבניות שונות, בהן של אב בית הדין של פרנקפורט על נהר אודר, רבי שאול ברלין ואביו הרב לוין, הוא בחר שלא לצרפן לכרכים הראשונים, בטענה שחיבור המיועד להרחבת הדעת וללשון אזרחית אינו נדרש לקבלת גושפנקא הלכתית מסורתית.^[1]

בראש ההתנגדות עמדו שניים מגדולי הדור באותה עת. רבי רפאל הכהן מהמבורג זעם על המפעל ואיים להטיל חרם על החיבור.^[1] מנדלסון התמודד עם איום זה בדרכים דיפלומטיות מתוחכמות, כאשר פעל לרשום כמנויים על "הביאור" את מלך דנמרק (שהמבורג הייתה תחת ריבונו באותה עת) ואת יורש העצר שלו, ובכך אילץ את רבי רפאל הכהן לרסן את מחאתו מחשש לפגיעה בכבוד המלכות.^[1] מנגד, הגאון רבי יחזקאל לנדא מפראג, בעל ה"נודע ביהודה", התנגד לחיבור מתוך ניתוח סוציולוגי מדויק: הוא חשש כי התרגום הגרמני הגבוה לא ישמש להבנת המקרא, אלא יהפוך לכלי עזר ללימוד השפה הגרמנית ותרבות המדינה.^[1] חשש זה אכן התאמת במרוצת הדורות, במיוחד בקהילות מזרח אירופה, שם שימש "הביאור" כלי לימודי מרכזי עבור צעירים שביקשו לרכוש השכלה כללית.^[1] כחלופה, העדיף בעל ה"נודע ביהודה" תרגומים הכתובים במשלב עממי ונמוך יותר שאינם מובילים להשתלבות תרבותית.^[1]

"ירושלים" וההפרדה בין דת למדינה

בשנת 1783 פרסם מנדלסון את חיבורו הפילוסופי המכונן ביותר, "ירושלים, או על כוח דתי והיהדות" (Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum).^{[1, 2]} הספר נכתב בעיצומו של פולמוס ציבורי סוער, ונועד להשיב להוגי דעות נוצרים שדרשו ממנו לעבור טבילה לנצרות אם הוא אכן מאמין בערכי התבונה האוניברסליים, ומנגד להרגיע רבנים שחששו מפני אובדן הסמכות ההלכתית הקהילתית.^[1]

בחיבור זה הציג מנדלסון מודל מהפכני של האמנה החברתית, המבוסס על הפרדה מוחלטת בין סמכויות המדינה לבין סמכויות הדת.^{[1, 2]} לטענתו, המדינה מופקדת על הסדרת היחסים המעשיים בין בני האדם באמצעות חוק וכפייה פיזית, בעוד שהדת פונה אך ורק אל השכנוע הפנימי, הלב והתבונה.^[1] מכאן הקיש מנדלסון כי למוסדות הדת אין כל זכות להפעיל אמצעי כפייה, ענישה, חרם או נידוי נגד חבריהם בשל דעותיהם או אמונותיהם.^[1]

לצד קריאה מובהקת זו לסובלנות דתית, הגדיר מנדלסון את מהותה של היהדות באופן שנועד להגן עליה מפני התקפות תיאולוגיות. בניגוד לנצרות המבוססת על דוגמות אמונה המחייבות את המחשבה, היהדות לפי מנדלסון אינה מצווה על אמונות ודעות, אלא על מצוות מעשיות בלבד.^{[1, 2]} האמיתות המטאפיזיות הכלליות – כגון מציאות האל, השגחתו והישארות הנפש – הן אמיתות תבוניות הנגישות לכל אדם באשר הוא אדם ללא צורך בהתגלות היסטורית.^[1] ייחודה של היהדות הוא ב"חקיקה התגליתית" שניתנה בסיני, המהווה ברית לאומית מחייבת המבוססת על מעשים וחוקים.^{[1, 2]}

גישה זו איפשרה למנדלסון להתנגד נחרצות לכל מגמה של התבוללות או שאיפה ל"דת טבעית" משותפת שתטשטש את ההבדלים בין הדתות, שכן הוא ראה בניסיונות אלו כפייה אנטי-נאורה.^[1] מתוך השקפה זו אף הסתייג מנדלסון מ"כתב הסובלנות" שהוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני בשנת 1782, מחשש שחוקים אלו נועדו לגרור את היהודים להתבוללות תרבותית במסווה של שוויון זכויות אזרחי.^[1]

פולמוסים הלכתיים ויחסיו עם גדולי הדור

תפיסותיו החדשניות של מנדלסון העמידו אותו במוקדם או במאוחר בעימותים ישירים ועקיפים עם גדולי התורה של דורו, הן בתחום ההלכה המעשית והן בהנהגת הקהילות, כפי שמשתקף בלוח הבא המרכז את ממשקיו התיאולוגיים וההלכתיים עם מנהיגי התקופה:

פולמוס הלנת המתים מול היעב"ץ

אחד העימותים ההלכתיים החשובים והמתועדים ביותר התרחש בשנת 1772, בעקבות צו של דוכס מקלנבורג-שוורין שאסר על קבורת נפטרים לפני שחלפו שלושה ימים מרגע המוות, מחשש לקבורת אנשים בעודם בחיים במצב של "מוות מדומה".^[5] פנייתן של קהילות גרמניה אל מנדלסון ואל רבי יעקב עמדן (היעב"ץ) למצוא פתרון למשבר חשפה הבדלי השקפה עמוקים.^[5]

מנדלסון הציע פתרון המשלב בין דרישות הרפואה המודרנית לבין מסורת ישראל.^{[1, 5]} הוא טען כי דין התורה אינו מחייב קבורה מיידית מוחלטת, והאיסור ההלכתי של הלנת המת הוא בעיקרו מדרבנן.^[5] מתוך כך הציע פשרה לפיה הקהילות ימשיכו במנהג הקבורה המיידית, אך זאת רק לאחר שרופא מוסמך יבחן את הנפטר ויאשר כי אכן מדובר במוות ודאי, ובכך ייפתר החשש הרפואי של השלטונות.^{[1, 5]} היעב"ץ, מן העבר השני, אחז בדעה שמרנית בלתי מתפשרת ודחה בתוקף כל שינוי ממנהג הקבורה המיידית שהיה מקובל מדורות, בראותו בהצעה פתח מסוכן להתערבות שלטונית ומדעית בחיי הדת.^[5]

פולמוס היסטורי זה, שנסקר בהרחבה בדורות הבאים בספר "שאלת חכם" (שנדפס במהדורה יחידה בפרנקפורט על נהר אודר בשנת 1811 וכלל הסכמה מרבי אהרן יהודה ליב מרגליות), הציג את סימני המוות המובהקים ודן בחשיבות המדע בהכרעות הלכתיות.^[5] הפולמוס הפך לציון דרך היסטורי ביחסי ההלכה והרפואה המודרנית במרחב הגרמני.^[5]

ההתמודדות מול בעל "ההפלאה" בפרנקפורט

צומת דרכים משמעותי נוסף התרחש בקהילת פרנקפורט דמיין, שם כיהן ברבנות במשך שלושים ושלוש שנים הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ, המוכר כבעל "ההפלאה".^[7] רבי פנחס, שהעמיד תלמידים רבים וביניהם רבי משה סופר (בעל ה"חתם סופר") ^{[6, 7]}, ייצג את תפארת הלמדנות המסורתית ונודע כפוסק הלכה בעל שיעור קומה שכל אירופה פנתה אליו בשאלות.^[7]

במהלך כהונתו של בעל "ההפלאה" החלה להתפתח בפרנקפורט תנועת השכלה מקומית חזקה, ששאבה את השראתה ממרכז ההשכלה הברלינאי של מנדלסון.^[7] נוכחותו של מנהיג תורני בעל השפעה כה רחבה יצרה חיכוך מובנה: מחד גיסא, רבי פנחס הורוביץ שמר בקפדנות על מוסדות הקהילה הישנים ועל שיטת הלימוד המסורתית ^[7]; מאידך גיסא, חסידי ההשכלה ביקשו להכניס שינויים במבנה החינוך והקהילה בהשראת רעיונותיו של מנדלסון בדבר שילוב שפות ומדעים כלליים.^[1]

מתח קהילתי זה בפרנקפורט הניח את היסודות לקיטוב החברתי והדתי העמוק של המאה התשע-עשרה במרחב הגרמני, כאשר תלמידו המובהק של בעל "ההפלאה", החתם סופר, הוביל מאוחר יותר את המאבק האורתודוקסי הנוקשה נגד המודרנה תחת הסיסמה "חדש אסור מן התורה".^{[6, 7]}

סיכום ומסקנות

בחינת פועלו התורני ומשנתו ההגותית של ר' משה מנדלסון (רמבמ"ן) משרטטת דמות מורכבת שביקשה לעצב דגם חדש של יהודי בעידן המודרני: אזרח נאמן ומשכיל השותף מלא בשיח האינטלקטואלי והתרבותי הכללי, ויחד עם זאת יהודי שומר מצוות המחויב באופן מוחלט להלכה ולברית ההיסטורית של עם ישראל.^{[1, 2]}

אף שכוונותיו של מנדלסון היו שימור החיים היהודיים בתוך מציאות משתנה, התוצאות ההיסטוריות של פועלו היו שנויות במחלוקת עמוקה. פרויקט "הביאור", שנועד לשמש כלי לקירוב המשכילים לתורה וללשון המקרא, שימש בפועל עבור דורות של צעירים במזרח אירופה כגשר ומבוא לנטישת מסורת אבות ולהיטמעות מלאה בתרבות המערב.^[1] בדומה לכך, תביעותיו להפרדת דת ומדינה ולשלילת כוח הכפייה של הקהילה בספרו "ירושלים", החלישו בטווח הארוך את מוסדות הקהילה היהודית המסורתית ופתחו את השער לחילון וליצירת הזרמים הליברליים.^{[1, 2]}

עבור פוסקי ההלכה השמרנים ומנהיגי האורתודוקסיה, מנדלסון נותר דמות מסוכנת שבישרה את סדיקת חומות הגטו הרוחני. עם זאת, עבור חוקרי מחשבת ישראל וההיסטוריה המודרנית, פועלו מהווה את הניסיון הרציני והראשון מסוגו להתמודד עם אתגרי המודרנה, הנאורות והאמנציפציה מתוך נאמנות לקיום היהודי ולמצוות המעשיות.^{[1, 2]}