סוליקא חג'ואל

הרקע המשפחתי, החברתי והפוליטי בטנג'יר של ראשית המאה ה-19

סול "סוליקא" חג'ואל נולדה בשנת 1817 בעיר הנמל טנג'יר שבמרוקו, למשפחה יהודית ממוצא ספרדי שיוחסה למגורשי ספרד שהתיישבו בצפון אפריקה.^{[1, 2]} אביה, רבי חיים חגואל, היה סוחר ותלמיד חכם אשר ניהל קבוצת לימוד קבועה בביתו.^[2] סביבה ביתית זו, המאופיינת בלימוד תורה אינטנסיבי ובאדיקות רוחנית, מילאה תפקיד מפתח בעיצוב זהותה הדתית והתורנית של סוליקא.^[2] חינוכה הדתי המוקדם סיפק לה את התשתית התיאולוגית ואת תעצומות הנפש שנדרשו לה מאוחר יותר כדי לעמוד בפני הניסיונות הקשים שבהם הועמדה.^{[2, 3]}

מבחינה חברתית, משפחת חגואל הייתה בעלת רקע כלכלי צנוע.^{[1, 4]} מקורות היסטוריים, ובראשם עדותו של אחיה הצעיר יהושע (Jousouah) כפי שתועדה על ידי החוקר מ. ריי, חושפים כי לצד הקפדנות הדתית שררו בבית מתחים משפחתיים עזים.^[4] אמה של סוליקא, שמחה, תוארה כאישה נוקשה שהרבתה להעניש את בתה.^{[1, 4]} מתחים אלו הגיעו לשיאם בערב חג הפסח, כאשר סוליקא שפכה בשוגג כלי מלא סיד שנועד להלבנת קירות הבית.^[4] מתוך חשש מתגובת אמה, נסה סוליקא אל בית שכנתה המוסלמית, טהרה מסמודי.^{[4, 5]}

ההיסטוריון דוד דמיטרי הורלבט מציע ניתוח סוציולוגי לפיו הצהרתה הראשונית של סוליקא בבית שכנתה ("את תהיי לי לאם ואלוהיך יהיה אלוהי") לא נבעה מהמרה תיאולוגית של דתה, אלא היוותה מנגנון התמודדות ומנוס מפני פגיעה פיזית ואלימות בתוך התא המשפחתי.^{[4, 6]} עם זאת, בסביבה החברתית הטעונה של טנג'יר, הצהרה זו פורשה מיד על ידי השכנה המוסלמית כהמרת דת רשמית לאסלאם, והיא מיהרה לדווח על כך למושל המקומי (הפאשה).^{[4, 5]}

מבחינה פוליטית, האירועים התרחשו בתקופה שבה מעמדם של יהודי מרוקו כבני חסות ("ד'ימים") היה נתון ללחצים גוברים.^{[7, 8]} יתרה מכך, כיבוש אלג'יריה הסמוכה על ידי צרפת בשנת 1830 עורר תסיסה דתית ואנטי-קולוניאליסטית עזה בקרב הרוב המוסלמי במרוקו, מה שהגביר את הקנאות הדתית והפך כל פגיעה לכאורה בכבוד האסלאם לעניין פוליטי בעל רגישות עליונה.^[7] במציאות זו, נסיונות התיווך של סגן הקונסול הספרדי בטנג'יר, דון חוסה ריקו, אשר ניסה להגן על סוליקא ואף שילם מכיסו את הוצאות העברתה לפאס כאשר הפאשה דרש זאת מאביה, נתקלו בחומה בצורה של סירוב מצד השלטונות העוינים.^{[5, 8]}

שלבי המאסר, הדיאלוגים והעמידה לדין בטנג'יר ובפאס

מעצרה של סוליקא חג'ואל והובלתה לדין התאפיינו בנחישות בלתי מתפשרת מצדה מול לחצים פיזיים ופסיכולוגיים כבדים.^{[3, 5]} תהליך המאסר והמשפט התנהל בכמה שלבים מרכזיים, שבכל אחד מהם הועמדה אמונתה למבחן מחודש ^{[3, 5]}:

שלב ראשון: המאסר בארמון הפאשה בטנג'יר

לאחר מעצרה הראשוני, נלקחה סוליקא לארמונו המפואר של הפאשה, שם שהתה במשך שלושה ימים.^[5] מטרת השלטונות בשלב זה הייתה להשיג את הסכמתה להמרת הדת בדרכי נועם ובפיתויים.^[5] הובטחו לה נישואין לאדם עשיר ומכובד, בגדי משי, תכשיטי זהב ועושר רב.^{[2, 5]} הפאשה פנה אליה בטענה כי האל שלח אליה קרן אור כדי להנחותה לדת האמת.^[5] על כך השיבה סוליקא באופן נחרץ כי מדובר בטעות, כי היא מעולם לא ביקשה להתאסלם, וכי היא נולדה כיהודייה וברצונה למות כיהודייה.^[5]

שלב שני: הצינוק והמאסר התת-קרקעי

משנכשלו ניסיונות הפיתוי, החמיר הפאשה את תנאי כליאתה.^[5] היא הועברה תחילה לצינוק בשולי העיר, שם היה לה חלון קטן שפנה לרחוב.^[5] דרך חלון זה הצליחו הוריה, חיים ושמחה, ואחיה יששכר, לשוחח עמה בלילות לאחר ששיחדו את הסוהרים.^[5] בשיחות אלו שאלו אותה הוריה בעדינות האם בכוונתה להיכנע כדי להציל את חייה.^[5] סוליקא סירבה בתוקף והצהירה כי היא רואה בייסוריה כפרה על כך שלא נהגה בכבוד הראוי כלפי אמה בעבר.^[5] בעקבות סירובה העיקש, הורה הפאשה להעבירה לתא תת-קרקעי חשוך ורטוב, שם נכבלה בשלשלאות ברזל בידיה וברגליה וקולר ברזל הונח על צווארה.^[5]

שלב שלישי: המסע לפאס והמשפט בפני הסולטן

בשל התערבותם של דיפלומטים זרים והחשש מהתלקחות מהומות בטנג'יר, הורה הסולטן מולאי עבד אל-רחמן להעביר את סוליקא לבירה פאס.^{[2, 5]} היא הובלה על ידי חמישה חיילים במסע מפרך שארך שישה ימים.^{[1, 5]} משפחתה שכרה אדם שהתחזה לסוחר וליוה את השיירה בסתר, תוך שהוא מתקשר עם סוליקא באמצעות סימני ידיים וביטויים בעברית כדי לחזק את רוחה.^[5] בפאס הוכנסה סוליקא לאגף הנשים בארמון המלכותי.^[1]

הסולטן מינה את הקאדי (שופט דתי מוסלמי) להכריע בדינה.^[2] הקאדי זימן את חכמי הקהילה היהודית בפאס והציב בפניהם אולטימטום: אם סוליקא לא תתאסלם, היא תוצא להורג והקהילה כולה תיענש בחומרה.^{[2, 5]} הרבנים פנו אל סוליקא, ולפי חלק מהגרסאות הציעו לה להעמיד פנים כמי שמתאסלמת כדי להציל את עצמה ואת הכלל, אך היא דחתה את ההצעה בשתי ידיים.^{[1, 5]} גם פנייתו של בן הסולטן, שהוקסם מיופייה והציע לה נישואין ומעמד של נסיכה בתמורה להתאסלמותה, נדחתה על ידה בטענה שלא תבגוד באלוהיה.^{[2, 5]}

שלב רביעי: ההוצאה להורג

הקאדי גזר עליה עונש מוות בעריפת ראש.^[2] ביום ההוצאה להורג, בכיכר המרכזית של פאס, ניסה התליין לבצע מניפולציה פסיכולוגית אחרונה: הוא פצע את צווארה קלות באמצעות החרב כדי להזיל את דמה, מתוך תקווה שהפחד מהמוות יגרום לה להתחרט.^{[1, 9]} בתגובה לכך קראה סוליקא בקול: "אל תעכב אותי, ערוף את ראשי מיד, כי במותי נקייה מכל פשע, אלוהי אברהם ינקום את דמי!".^[5] היא נהרגה על קידוש השם בשנת 1834, בהיותה בת שבע-עשרה בלבד.^{[2, 5]}

השוואה היסטוריוגרפית בין מקורות ונרטיבים שונים

דמותה של סוליקא חג'ואל עברה גלגולים רבים בספרות, בשירה ובמחקר ההיסטורי.^{[2, 10]} הניתוח המחקרי של שרון ואנס ושל פרופ' ז'ולייט חסין מראה כיצד קבוצות שונות השתמשו בסיפורה כדי לקדם נרטיבים דתיים, פוליטיים ותרבותיים מגוונים.^{[10, 11, 12]}

שוני תרבותי זה בא לידי ביטוי באופן מובהק בספרות ובתיעוד ההיסטורי.^[2] עבודתו של הסופר הספרדי אאוחניו מריה רומרו (1837) התבססה על ראיונות עם בני משפחתה של סוליקא ששרדו, והציגה נרטיב דרמטי מאוד ששימש השראה לציירים אירופים כמו אלפרד דהודנק.^{[2, 4, 5]} לעומת זאת, החוקר והרב יעקב טולידאנו הציג בספרו "נר המערב" (1911) גרסה חריגה ושנויה במחלוקת, לפיה סוליקא התאסלמה מרצונה כדי להתקרב לסולטן מולאי עבד אל-רחמן והייתה חלק מהרמון הנשים שלו בין השנים 1817 ל-1820.^[2] גרסה זו נדחית על ידי מרבית החוקרים מטעמים כרונולוגיים והיסטוריים ברורים.^[2]

משנתה התורנית-הלכתית של סוליקא: קידוש השם וערך הצניעות

אף שסוליקא חג'ואל לא הותירה אחריה חיבורים תורניים כתובים, הכרעותיה ברגעי המבחן הקיצוניים של חייה מנסחות משנה תיאולוגית והלכתית עמוקה.^{[3, 17]} משנה מעשית זו מתמקדת בשתי קטגוריות הלכתיות מרכזיות: מהותה של מצוות קידוש השם במצבי שמד, וצניעות הגוף כביטוי של קדושה מטפיזית.^{[3, 18, 19]}

סוגיית ייהרג ואל יעבור במפגש עם האסלאם

ההלכה היהודית קובעת כי במצבים רגילים, פיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה, למעט שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.^[18] היחס לאסלאם בהקשר זה הוא מורכב. הרמב"ם, באיגרת השמד שלו, פסק כי האסלאם אינו נחשב לעבודה זרה מאחר שהוא דוגל בייחוד האל המוחלט, ולכן יהודי הנאנס להצהיר הצהרת אמונה מוסלמית (השהאדה) כדי להציל את חייו אינו חייב למסור את נפשו, ועדיף שיצהיר מן השפה ולחוץ וימלט בהקדם.^[17]

עם זאת, הרמב"ם עצמו ופוסקים אחרים הדגישו כי בשעת גזירה או "שעת השמד" – כאשר המטרה של השלטון הנוכרי היא להעביר את היהודים על דתם באופן פומבי או להפגין את עליונות דתם על פני התורה – חלה חובה מוחלטת למסור את הנפש אפילו על מנהג יהודי קל ("אפילו על ערקתא דמסאני").^{[17, 19]} עמידתה של סוליקא מייצגת יישום החלטי של עקרון זה.^[2] עבורה, ההצהרה הכוזבת על קבלת האסלאם לא הייתה אקט פורמלי חסר משמעות, אלא מעשה של כפירה פומבית וחילול השם ברבים.^{[3, 17]} סירובה להצעות הפיתוי של הקאדי ושל בן הסולטן מבטא תפיסה תיאולוגית חסרת פשרות, הרואה בזהות היהודית מהות רוחנית שאינה ניתנת לחלוקה או למניפולציה מילולית.^{[3, 5]}

קדושת הגוף באמצעות ערך הצניעות

פעולתה של סוליקא בטרם הוצאתה להורג – נעיצת סיכות ומחטים בבשרה כדי להדק את בגדיה לגופה ולמנוע את חשיפתה במהלך גרירת גופתה או עריפת ראשה – מהווה הכרעה הלכתית בעלת משמעות תיאולוגית עמוקה.^{[3, 14]} ביהדות, הגוף אינו נתפס ככלי טמא או זניח, אלא כהיכל המקודש המאחסן את הנשמה האלוהית. השמירה על הצניעות ברגע המוות הופכת את האקט האלים והמשפיל של ההוצאה להורג מטקס כפוי של השלטון המוסלמי לטקס קדוש של הקרבה עצמית בטהרה.^{[3, 14]} בכך הגדירה סוליקא מחדש את מושג הצניעות: לא רק כקוד התנהגות חברתי או מוסכמה קהילתית, אלא כקטגוריה מטפיזית השייכת לליבת קדושת החיים והמוות על קידוש השם.^{[3, 14]}

ההסתייגות ההלכתית מהכינוי ללא

עדות מרתקת לשמירה על טהרת ההשקפה התורנית של סוליקא נזכרת בספר הביוגרפי וההלכתי "מלכי רבנן".^[14] על פי המובא שם, סוליקא עצמה הביעה התנגדות נחרצת לכך שיכנו אותה בתואר המוסלמי "ללה" (שמשמעותו גבירה או קדושה באסלאם).^[14] הסתייגות זו משקפת רגישות הלכתית דקה ותפיסה תיאולוגית השוללת כל אלמנט של סינקרטיזם דתי או אימוץ מנהגים ומושגים מן הסביבה המוסלמית, גם כאשר אלו ניתנו לה מתוך כבוד והערצה.^[14] בכך הדגישה את רצונה להישאר מזוהה אך ורק עם עולם המושגים והקדושה של התורה והמסורת היהודית.^[14]

מורשתה הרוחנית, הפיוט הקהילתי והעלייה לרגל

מותה של סוליקא חג'ואל הותיר רושם בל יימחה על יהדות מרוקו וצפון אפריקה, והפך אותה לסמל נצחי של אמונה וגבורה נשית.^{[2, 3]} מורשתה השתמרה לאורך הדורות באמצעות מנהגי עלייה לרגל, כתיבה פיוטית ונוסחי מצבות ייחודיים.^{[2, 14, 15]}

מצבתה וההבדלים הנסתרים בנוסחיה

סוליקא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין היהודי בפאס (ה"מלאח"), בסמוך לקבריהם של גדולי חכמי מרוקו, רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי.^{[3, 15, 20]} על פי מסורת חכמי מרוקו, השכינה שורה על שלוש אחוזות קבר אלו, ותפילות הנישאות במקום זה מתקבלות ברצון.^[20] על קברה הוקמה מצבה כחולה בעלת שלושה צריחים וקשת פרסית, הנושאת שתי כתובות נפרדות המשקפות את השוני התרבותי בהערכת דמותה ^{[4, 5]}:

• הכתובת העברית: מדגישה את הממד הדתי והרוחני של מעשיה, ומגדירה אותה כנערה בתולה אשר קידשה שם שמים ברבים ומתה על קידוש השם בעיר המפוארת פאס.^{[5, 13]} הכתובת חותמת בבקשה שנשמתה תהיה צרורה בצרור החיים וכי זכותה תגן על כל בית ישראל.^{[5, 13]}
• הכתובת הצרפתית: מתמקדת בנרטיב ההיסטורי והפוליטי, ומציינת כי סוליקא חג'ואל נולדה בטנג'יר בשנת 1817 ונרצחה בפאס בשנת 1834 על ידי ערבים בשל סירובה להתאסלם.^{[5, 13]} כתובת זו מדגישה את אובדנה המר למשפחתה ולעולם כולו.^{[5, 13]}

היצירה הפיוטית של גדולי מרוקו

דמותה של סוליקא זכתה להנצחה נרחבת בשירה הליטורגית של יהדות צפון אפריקה.^{[2, 17]} החיבור הבולט ביותר הוא פיוטו הנורא של מרן רבי יעקב אבוחצירא (ה"אביר יעקב"), הנושא את הכותרת "את גודל שבח נערה".^[14] בפיוט זה מבטא רבי יעקב התפעלות עצומה מגבורתה של נערה צעירה ועומד על כמה היבטים תיאולוגיים ^[14]:

• ההקבלה ההיסטורית: המשורר משווה את מעלתה של סוליקא ישירות למעלתם של עשרת הרוגי מלכות וחנה ושבעת בניה, ובכך מעניק למותה מעמד קנוני בתוך היסטוריית המרטיריולוגיה היהודית.^[14]
• דחיית הפיתויים והאהבה האלוהית: הפיוט מפרט את הצעות הזהב והכסף ואת בגדי המלכות שהוצעו לה, ומדגיש כי תשובתה נבעה מאהבת ה' עזה שאין בכוחם של "מים רבים" או נהרות חומריים לשטוף ולכבות.^[14]
• העלייה השמיימה: תיאור רגע עריפת ראשה מתואר כהסתלקות של נשמה זכה וטהורה העולה ישירות לראות בנועם ה' ובפני השכינה.^[14]
• התפילה לנקמה וגאולה: הפיוט חותם בפנייה לקדוש ברוך הוא שיביט משמים, ינקום את דמה של אמתה הנאמנה, ויזכור את זכותה להגנת עם ישראל בדור יתום.^[14]

לצד פיוט זה, נפוץ בקהילות מרוקו גם שירו של רבי שמואל אלבאז (1790–1844), המגולל באחד עשר בתים את פרשת העדות השקרית שהוטחה בה ואת אמונתה הזכה.^[17] שירים אלו מושרים עד היום בקהילות יוצאי צפון אפריקה, בפרט בלילות שבת ובמעמדי שמחה והילולות.^[14]

קביעת יום ההילולא והעלייה לרגל

יום פטירתה והילולתה של סוליקא נקבע במסורת היהודית של מרוקו לכ"ז בסיון או לכ"ז באייר.^[3] קביעת מועד זה משולבת לעיתים קרובות בהילולתו של הצדיק רבי חיים הכהן, הקבור אף הוא בבית העלמין בפאס, מה שמביא לרצף של עליות לקבר ותפילות המוניות במועדים אלו.^[16] קברה של סוליקא משמש מקום תפילה מועדף, בייחוד עבור נשים וחשוכות ילדים, המוצאות בדמותה של הנערה הצדקת שמסרה את נפשה וגופה על קדושת השם מליצת יושר מול כיסא הכבוד.^{[1, 3, 20]}