הרב אליעזר יהודה וולדנברג (הציץ אליעזר)

מבוא ורקע ביוגרפי: שורשי משפחה וצמיחה רוחנית

רבי אליעזר יהודה וולדנברג, המוכר לדורות על שם חיבורו ההלכתי המונומנטלי כבעל ה"ציץ אליעזר", מייצג את אחת הדמויות התורניות המורכבות והמשפיעות ביותר במאה העשרים ^{[cite: 1, 2]}. פועלו ההלכתי נע על קו התפר שבין השמרנות הליטאית הירושלמית לבין פריצת דרך תיאורטית ומעשית בשאלות החברתיות, הטכנולוגיות והרפואיות המורכבות ביותר שהציבה המודרנה והקמת המדינה בפני עולם ההלכה ^{[cite: 1, 2, 3]}. קורות חייו שזורים בתולדות היישוב בארץ ישראל ובכינונה של מדינת ישראל, והם מציגים מסלול חיים ייחודי של צמיחה מתוך המרכזים התורניים של ירושלים הישנה אל עמדות ההנהגה השיפוטית והציבורית הרשמיות של המדינה הצעירה ^{[cite: 2, 3]}.

שורשים משפחתיים ותקופת הגלות

רבי אליעזר יהודה נולד בירושלים בשלהי שנת תרע"ו (10 בדצמבר 1915), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ^{[cite: 2]}. אמו, רחל, הייתה בתו של הרב נחום רגוזניצקי, אשר שימש כמנהלה של ישיבת עץ חיים המעטירה, ואילו אביו, הרב יעקב גדליה וולדנברג, עלה בגיל צעיר כנער בודד מקובנה שבליטא ^{[cite: 2]}. סמוך ללידתו של רבי אליעזר יהודה, נחשד אביו על ידי השלטונות העות'מאניים בריגול לטובת האימפריה הרוסית בשל היותו נתין זר ^{[cite: 2]}. עקב סכנה זו, נאלצה המשפחה לעזוב בחיפזון את הארץ ולהתגורר בחלב שבסוריה למספר שנים ^{[cite: 2]}. עם שובם של בני המשפחה לירושלים לאחר המלחמה, החל אביו ללמד בתלמוד תורה עץ חיים, שבו החל הבן הצעיר את חינוכו התורני ^{[cite: 2]}.

לימודים והתפתחות למדנית מוקדמת

לאחר לימודיו בתלמוד תורה עץ חיים, עבר רבי אליעזר יהודה ללמוד בישיבת חברון בירושלים, שם קנה את שיטת הלימוד העיונית-ליטאית המאפיינת את אסכולת סלבודקה ^{[cite: 2]}. כישרונו הייחודי והבשלתו המהירה באו לידי ביטוי מזהיר כאשר עוד בטרם מלאו לו תשע-עשרה שנים, בהיותו תלמיד בישיבת חברון, פרסם את ספרו הראשון "דבר אליעזר" (שנת תרצ"ה) ^{[cite: 2, 4]}. ספר זה הקיף כ"ו סימנים עמוקים של מערכות וביאורים בסוגיות יסודיות בש"ס וברמב"ם, ובהן סוגיות מורכבות כגון "אתי דיבור ומבטל דיבור", "קים ליה בדרבה מיניה", "מילי לא ממסרן לשליח" ו"שומר שמסר לשומר" ^{[cite: 4]}. החיבור זכה להערכה עצומה בקרב גדולי התורה בירושלים וסימן את המחבר הצעיר ככוח עולה בעולם ההלכה ^{[cite: 4]}.

בשנת תרצ"ו (1935) נשא רבי אליעזר יהודה לאישה את שושנה, בתו של הרב אברהם ורנר, אשר כיהן כרבה הראשון של נתניה, ונינתו של הגאון המפורסם רבי יעקב דוד הלוי זלוטניק (הרידב"ז) ^{[cite: 2]}. נישואין אלו חיברו אותו לשושלות רבניות מפוארות בארץ ישראל ובמזרח אירופה ^{[cite: 2]}.

פעילות ציבורית ותפקידים שיפוטיים

בשלב מוקדם של חייו הבוגרים כיהן תקופה קצרה כרבו של המושב כפר ויתקין, ואף היה מועמד בולט לכהן כרב הראשון של כפר הרא"ה (במסגרת מועמדות שבה התמודד מול הרבנים שאול ישראלי ואריה) ^{[cite: 2, 5]}. עם חזרתו לירושלים, התקרב מאוד אל הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ואף ערך את הכרכים הראשונים של שו"ת "משפטי עוזיאל" ^{[cite: 4, 5]}. הרב עוזיאל זיהה את סגולותיו ומינה אותו לעמוד בראש ישיבת "שערי ציון" שהוקמה על ידו ^{[cite: 4, 5]}.

בשנת תשי"א (1951) נתמנה לדיין בבית הדין האזורי בירושלים, ובהמשך קודם לתפקיד אב בית דין ^{[cite: 2, 4]}. בין השנים תשמ"א (1981) לתשמ"ה (1985) כיהן כחבר בית הדין הרבני הגדול לערעורים – משרה שהיוותה את שיא פעילותו השיפוטית הציבורית ^{[cite: 2, 4]}. בבית הדין הגדול נחשב הרב וולדנברג למומחה עליון ויוצא דופן בענייני סידור גיטין ושמות גיטין, ומיומנותו המעשית הייתה כה רבה עד שהתבקש להמשיך ולסדר גיטין בבית הדין הגדול גם שנים רבות לאחר פרישתו לגמלאות ^{[cite: 2]}. מתלמידיו הבולטים שצמחו תחת הדרכתו ניתן לציין את הרב רחמים לוי, אשר שימש כרב שכונת נחלאות בירושלים ^{[cite: 4]}.

הרב וולדנברג זכה להערכה לאומית רחבה על כתיבתו ופסיקתו, ובשנת תשל"ו (1976) הוענק לו פרס ישראל לספרות תורנית, לצד קבלת פרס הרב קוק ^{[cite: 2]}. הוא נפטר בל' בחשוון תשס"ז (21 בנובמבר 2006) בגיל 90, ונטמן בהר המנוחות בירושלים ^{[cite: 2, 4]}.

המפה הספרותית והרשת ההלכתית

כתיבתו התורנית של הרב וולדנברג התאפיינה בפוריות יוצאת דופן ובהיקף נושאי עצום, החל מחקירות למדניות תיאורטיות ועד לפתרון שאלות טכנולוגיות ורפואיות מורכבות ^{[cite: 1, 2]}. חיבוריו השונים משרטטים תמונה של פוסק בעל ראייה מקיפה, המשלב בין בקיאות עצומה בספרות השו"ת (כולל ספרות השו"ת הספרדית לדורותיה) לבין יכולת ניתוח מדעית מדויקת ^{[cite: 5]}.

קטלוג החיבורים התורניים של בעל ה"ציץ אליעזר"

להלן ריכוז של חיבוריו המרכזיים של הרב וולדנברג, המציג את תחומי הליבה שבהם עסק ואת אופי יצירתו ההלכתית:

רשת הקשרים המכתביים והחברתיים

בכתיבתו של הרב וולדנברג ניכרת חביבות עצומה וכבוד הדדי למגוון רחב של תלמידי חכמים, דיינים ורופאים מחוגים שונים ומגוונים, ללא מחיצות מגזריות ^{[cite: 4]}. הוא ניהל התכתבויות הלכתיות ענפות עם דמויות מפתח בעולם הרבני, ובהן קשר קרוב ומיוחד עם הרב ישראל וועלץ (רבה של בודפשט שעלה לירושלים ומחבר שו"ת "דברי ישראל"), וכן עם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שעמו ישב בדין בבית הדין הגדול ושיתף פעולה בבירור שאלות עגונות ופסקי דין סבוכים ^{[cite: 4]}. קשרים אלו מלמדים על המעמד המרכזי שרכש כגשר הלכתי בין עולם התורה החסידי, הליטאי, הספרדי והציוני-דתי ^{[cite: 4, 5]}.

מתודולוגיית הפסיקה של ה"ציץ אליעזר"

מתודולוגיית הפסיקה של הרב וולדנברג מבוססת על שילוב ייחודי בין למדנות תיאורטית מעמיקה לבין חקירה אמפירית יסודית של המציאות הפיזית והמדעית ^{[cite: 2, 9]}. הוא דגל בעיקרון התלמודי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וסבר כי לא ניתן להוציא פסק הלכה מבוסס מבלי להבין את העובדות לפרטי פרטיהן ^{[cite: 2, 9]}.

דדוקציה ואינדוקציה מבוססת סברה ישרה

הרב וולדנברג דחה מכול וכול את השימוש במה שכינה "סברת-כרס" שרירותית, דחוקה או מפולפלת ^{[cite: 9]}. פסיקתו נשענה על חשיבה דדוקטיבית חמורה, המוציאה פרטים מחודשים מתוך כללים קדומים שנקבעו בתלמוד ובראשונים, לצד חשיבה אינדוקטיבית המדמה דבר לדבר על בסיס אנלוגיה משפטית מבוססת וסברה ישרה ^{[cite: 9]}. כאשר נדרש להכריע בשאלות שאין להן פתרון מפורש בספרות הקודמת, פנה ישירות לתלמוד ולרמב"ם, תוך בחינת פרשנותם המקורית ^{[cite: 4, 9]}.

בסוגיית הפרשנות של מקורות קדומים, נטה הרב וולדנברג להעדיף את פשוטו של מקרא ופשוטה של ההלכה, ונמנע מפלפולים המעוותים את כוונת המקורות, תוך שהוא מאמץ את הכלל "אין להוציא דברים מידי פשוטם" ^{[cite: 9]}. עם זאת, כאשר התעורר צורך גדול להקל בדין, הפגין גמישות מחשבתית וחתר למציאת פתרונות מקוריים המאזנים בין שורת הדין לבין צורכי השעה והקלת הסבל האנושי ^{[cite: 9, 10]}.

בירור המציאות העובדתית בשיתוף מומחים

אחד המאפיינים הבולטים של ה"ציץ אליעזר" היה נכונותו להישען על קביעותיהם של מומחים מקצועיים שאינם בהכרח פוסקי הלכה, כגון רופאים, מהנדסים ומדענים ^{[cite: 2, 9]}. הוא ראה בחוות דעתם של אנשי המקצוע תנאי הכרחי להגדרת המציאות שעליה חלה ההלכה ^{[cite: 2, 9]}.

הבנה עובדתית זו מנעה ממנו להחיל אנלוגיות שגויות על טכנולוגיות חדשות, והובילה אותו לפתח תפיסה ריאליסטית יוצאת דופן ^{[cite: 2]}. הישענותו על המדע המודרני אפשרה לו לזהות מקרים שבהם שינוי המציאות הפיזיולוגית מחייב שינוי בפסק ההלכה, דבר שבלט במיוחד בפסיקותיו החלוציות בתחום האתיקה הרפואית ^{[cite: 2]}.

המהפכה הביו-אתיקה והרפואית

פועלו של הרב וולדנברג בתחום הרפואה וההלכה נחשב בעיני רבים לאחת התרומות החשובות ביותר לחשיבה ההלכתית במאה העשרים ^{[cite: 1, 2]}. פסיקותיו עיצבו את הדיון הציבורי והתורני בשאלות של ראשית החיים וקצה החיים, תוך מתן מענה הלכתי מנומק לאתגרים טכנולוגיים חסרי תקדים ^{[cite: 1, 11, 12]}.

הפלות מלאכותיות ואבחון טרום-הריוני

בסוגיית ההפלות המלאכותיות, נקט הרב וולדנברג גישה המאזנת בין קדושת החיים לבין מניעת סבל אנושי קיצוני ^{[cite: 2, 10]}. בשעה שפוסקים מסוימים, דוגמת רבי משה פיינשטיין, אסרו באופן גורף ביצוע הפלות וראו בכך איסור רציחה מהתורה, הציג ה"ציץ אליעזר" שיטה מקילה ומנומקת ^{[cite: 2, 10]}.

הרב וולדנברג פסק כי כאשר מתגלה בבדיקות גנטיות (כגון בדיקת מי שפיר, אותה התיר לבצע על אף סיכוניה הקלים) כי העובר סובל ממחלה קטלנית דוגמת טיי-זקס, או ממום מוחי קשה דוגמת אנאנצפלוס (מום שבו חסר המוח הגדול ועצמות הגולגולת, המביא למות היילוד תוך זמן קצר), מותר לבצע הפלה מלאכותית ^{[cite: 10, 13]}. הוא הרחיב את המושג ההלכתי "צורך גדול" וקבע כי סבל נפשי ורוחני עצום של ההורים, חילול השם ופגם המשפחה נחשבים כצורך חיוני המאפשר הפלה, ובמקרים אלו התיר את הפעולה עד לשלבים מתקדמים ביותר של ההיריון (אפילו עד החודש השביעי) ^{[cite: 10]}. כמו כן, התיר לנשים שנאנסו להשתמש באמצעי מניעה לשעת חירום (גלולת היום שאחרי או התקן תוך-רחמי) תוך 72 שעות מהמקרה כדי למנוע את התפתחות ההיריון ^{[cite: 13]}.

טכנולוגיות פוריות ופונדקאות

כניסתן של טכנולוגיות ההפריה החוץ-גופית (IVF) העמידה את עולם ההלכה בפני שאלות קשות של הגדרת הורות וייחוס ^{[cite: 11, 14]}. הרב וולדנברג הביע בתחילה חשש כבד מפני ערבוב תחומי הייחוס והאפשרות להיווצרות בעיות ממזרות, ואף נטה להטיל ספק בייחוסו ההלכתי של הוולד לאביו הגנטי במקרים של הפריה מלאכותית ^{[cite: 2, 15, 16]}.

עם זאת, פסיקתו התקדימית ביותר עסקה בהגדרת האימהות ההלכתית במקרים של תרומת ביצית ופונדקאות ^{[cite: 15, 17]}. בעוד שהרב יוסף שלום אלישיב פסק שהאימהות נקבעת על פי בעלת המטען הגנטי (תורמת הביצית), קבע ה"ציץ אליעזר" כי האימהות נקבעת אך ורק על פי האישה ההרה והיולדת (הפונדקאית) ^{[cite: 15, 17]}.

כדי לבסס קביעה נועזת זו, השתמש באנלוגיה לדין "ילדה שסיבכה בזקנה" בהלכות ערלה – כלומר, ענף צעיר שנשתל באילן זקן ומתבטל אליו לחלוטין ^{[cite: 17]}. הרב וולדנברג הסביר כי דין כלי ההולדה והתאים הניטלים מגופה של אישה אחת ומושתלים בגופה של אישה אחרת, הוא שהם מתבטלים לחלוטין בגוף האישה המארחת והעיקרית בהיריון ובלידה, ועל כן הוולד נחשב בנה של האישה שמרחמה יצא לאוויר העולם ^{[cite: 17]}. גישה זו עמדה בניגוד חריף גם לשיטתו של הרב שאול ישראלי, אשר אסר לחלוטין הליך פונדקאות אצל פונדקאית נוכרית בשל החשש להפיכת זרע ישראל לגוי ^{[cite: 16]}.

קביעת רגע המוות וסיום החיים

ביחסו לחולה הנוטה למות (גוסס), הציג הרב וולדנברג עמדה שמרנית ומחמירה השומרת בקנאות על ערך החיים המינימליים ^{[cite: 12, 18]}. בניגוד לפוסקים דוגמת רבי שלמה זלמן אויערבאך ורבי משה פיינשטיין, אשר התירו להימנע מפעולות אקטיביות להארכת חייו של חולה סובל שאין לו סיכוי להבריא תחת הקטגוריה של "הסרת המונע", קבע ה"ציץ אליעזר" כי חובה לעשות כל פעולה המאריכה את חיי החולה כל עוד יש בו חיות עצמית כלשהי ^{[cite: 12, 18]}.

מתוך תפיסה זו, שלל הרב וולדנברג לחלוטין את ההגדרה המודרנית של "מוות מוחי" כרגע המוות ההלכתי ^{[cite: 12, 19]}. לשיטתו, כל עוד הלב פועם (אפילו באופן מלאכותי), האדם נחשב חי לכל דבר ועניין, ועל כן ניתוק של חולה ממכשיר הנשמה במצב זה נחשב בעיניו כמעשה רציחה אקטיבי בידיים ^{[cite: 12, 20]}. הוא ראה במכשיר ההנשמה חלק בלתי נפרד ממערך הטיפול הפיזיולוגי בחולה, ואסר להפסיק את פעולתו כל עוד לא פסקה לחלוטין ובאופן טבעי פעילות הלב והנשימה של החולה ^{[cite: 12, 20]}.

המאבק התקדימי נגד עישון סיגריות

הרב וולדנברג היה מראשוני פוסקי ההלכה שאסרו באופן מוחלט ובלתי מתפשר עישון סיגריות ^{[cite: 21, 22]}. בעוד שרבים מחכמי הדור נמנעו מלאסור את העישון בשל התפשטותו הרחבה בקרב הציבור ותלמידי הישיבות, והסתמכו על הכלל "שמֹר פתאים ה'" המאפשר הלכתית לקחת סיכון סביר המקובל בחברה, דחה ה"ציץ אליעזר" טענה זו מכול וכול ^{[cite: 21, 22]}.

לאחר שקיבל מידע רפואי מפורט ומבוסס מד"ר שמשון שושסהיים על אודות הנזקים הקטלניים של העישון למערכת הנשימה ולבריאות הכללית, קבע כי העישון מהווה חבלה עצמית אסורה ^{[cite: 21, 22]}. הוא החיל על העישון את פסק הרמב"ם החמור לפיו חובה להתרחק מכל דבר שיש בו סכנת נפשות, וקבע כי מי שעובר על כך ואומר "הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך" ראוי להכותו מכת מרדות ^{[cite: 21]}.

יתרה מזו, הרב וולדנברג היה חלוץ בהכרה בנזקיו של העישון הפסיבי, ופסק כי חל איסור חמור לעשן במקומות ציבוריים וסגורים (כגון מקומות עבודה, אולמות וכלי רכב), שכן המעשן מזיק באופן אקטיבי ומסכן את בריאותם של הסובבים אותו ^{[cite: 21]}.

הלכות מדינה, צבא וריבונות לאומית

הקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח הציבה בפני עולם התורה את הצורך לנסח משפט ציבורי ושלטוני מקיף ^{[cite: 3, 7]}. הרב וולדנברג נרתם למשימה זו בעיצומם של ימי בראשית של המדינה, ופרסם את סדרת ספריו "הלכות מדינה" (תשי"ב-תשט"ז), שהיוותה נקודת ציון הלכתית היסטורית ^{[cite: 3, 6, 7]}.

משנתו המדינית ומודל התיאוקרטיה הדמוקרטית

בספרו "הלכות מדינה", ניתח הרב וולדנברג את מבנה השלטון הרצוי על פי התורה ^{[cite: 3]}. במישור התיאורטי, הביע תמיכה נחרצת במשטר תיאוקרטי – "שלטון האלוהות" – וכתב כי שום שלטון דמוקרטי משוכלל אינו יכול להשתוות למעלתו של שלטון המנוהל על פי חוקי התורה הנצחיים, שבו המנהיג הפוליטי והדתי מאוחדים ^{[cite: 2]}.

עם זאת, ברמה המעשית, אימץ הרב וולדנברג גישה ריאליסטית המשלבת עקרונות דמוקרטיים במסגרת ההלכה ^{[cite: 2, 23]}. בהסתמכו על שיטתו של רבי יצחק אברבנאל, קבע כי התורה אינה מחייבת מינוי מלך דווקא, אלא מאפשרת לציבור לבחור את שיטת המשטר והנהגת השלטון הרצויה לו ^{[cite: 2, 3]}. על בסיס זה הגדיר את סמכותם של נבחרי הציבור לחוקק חוקים ולהטיל מסים ככוח משפטי מחייב, הנובע מכוחן של "תקנות הציבור" והסכמות הרוב, מודל המכונה במחקר "תיאוקרטיה דמוקרטית" ^{[cite: 2, 3, 24]}.

הלכות צבא ומלחמה

הרב וולדנברג עסק בבירור מעמיק של חוקי הלחימה והצבא הישראלי בספרו "הלכות מדינה" ובכרכי השו"ת שלו ^{[cite: 2, 3, 8]}. פסיקותיו נעו בין דרישה למוסר לחימה קפדני לבין הגנה על שלמות המחנה הדתי:

• החובה לפנות לשלום: הוא פסק כי קיימת מצוות עשה מן התורה לפנות אל האויב בקריאה מוקדמת לשלום ולהציע לו תנאי כניעה לפני פתיחה במלחמה, מתוך תפיסה שמטרת הלחימה של ישראל היא לשבור את זרוע הרשע ולהשליט צדק בעולם, ולא להשמיד לשם השמדה ^{[cite: 25]}.
• דיני מצור הומניטריים: בהסתמכו על הרמב"ם, בירר את פרטי המצווה להותיר רוח רביעית פתוחה בעת הטלת מצור על עיר אויב, כדי לאפשר לנצורים להימלט, וקישר זאת לעיקרון שכל דרכי התורה נועם ושלום ^{[cite: 26]}.
• שלילת גיוס נשים: הרב וולדנברג התנגד באופן נחרץ ביותר לגיוס נשים לצה"ל, וראה בכך פרצה חמורה בגדרי הצניעות ובמבנה המשפחה היהודית ^{[cite: 3, 8]}. כרך ב' של ספרו "הלכות מדינה" נפתח במבוא הלכתי ארוך מאת רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, המוקדש כולו לשלילת גיוס הנשים, נושא שעורר סערה ציבורית עצומה באותם ימים ^{[cite: 3, 8]}.
• שילוב ההלכה בחיי הפרט בצבא: במסגרת דיוניו בהלכות מדינה, עסק גם בפרטים קונקרטיים המשפיעים על מעגלי החיים האישיים של הלוחמים, כגון בירור דינה של כלה המבקשת לעשות מלאכה בימי חופת בארוסיה הלוחמים (הלכות מדינה חלק ב, שער ג, פרק ז, אות ט) ^{[cite: 27]}.

היחס לריבונות ולכלכלת המדינה

הרב וולדנברג ראה בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה" והתייחס אליה בחגיגיות רבה, תוך שימוש תכוף בביטוי "מדינתנו" ובביטויי שמחה על קיבוץ הגלויות הגדול ^{[cite: 2, 4]}. הוא פסק כי מצוות יישוב הארץ והעלייה אליה קיבלו חיזוק וחיוב יתר עם השגת הריבונות, והסביר כי שערי הארץ שנפתחו בהסכמת אומות העולם הפקיעו לחלוטין את שבועת "שלא יעלו בחומה" ההיסטורית ^{[cite: 4]}.

כמו כן, ייחס מעמד הלכתי מיוחד לכיבוש הטריטוריאלי של צה"ל, וקבע כי שטח שנכבש על ידי הצבא מתקדש בקדושת ארץ ישראל ומחייב בקיום המצוות התלויות בארץ ^{[cite: 2]}. הוא ראה ערך דתי עצום בפיתוח החקלאות, התעשייה והמסחר הלאומיים ^{[cite: 4]}. בהסתמכו על חידושי החת"ם סופר למסכת סוכה (דף לו ע"א), קבע כי עבודת האדמה בארץ ישראל היא גופה מצווה דאורייתא של יישוב הארץ, והשווה את העוסקים בה לאדם המניח תפילין, תוך דחיית הגישה המעדיפה בטלה אקטיבית ממעשה לטובת לימוד תורה בארץ ^{[cite: 2, 4]}.

עם זאת, לצד שמחתו על עצמאות ישראל, החזיק בעמדה שמרנית וקנאית נגד מערכת המשפט האזרחית של המדינה ^{[cite: 4]}. הוא הגדיר את בתי המשפט החילוניים כ"ערכאות של נכרים" האסורים בפנייה על פי ההלכה, ושלל בתוקף את הניסיונות להכשירם בשם הממלכתיות או הגאולה ^{[cite: 4]}. הוא יצא במאבק חריף נגד חוקים אזרחיים העוקרים דיני תורה (כגון חוקי ירושה אזרחיים) וקרא להחליף את המערכת המשפטית כולה בדין תורה ^{[cite: 4]}.

הפולמוס הסוציולוגי סביב המורשת וההדפסה

קורות חייהם של ספרי הרב וולדנברג, ובמיוחד הספר "הלכות מדינה", מהווים פרק מרתק בסוציולוגיה של החברה האורתודוקסית בישראל, ומדגישים את המתח שבין פסיקה הלכתית ממלכתית לבין שיוך משפחתי ומגזרי שמרני ^{[cite: 3, 5]}.

הקרע הרעיוני בתוך המשפחה והסתרת החיבורים

על אף יחסו החיובי של הרב וולדנברג למדינת ישראל ופסיקותיו הממלכתיות, בנו יחידו ושאר בשרו, הרב שמחה בונם וולדנברג, פנה לנתיב אידיאולוגי שונה לחלוטין ^{[cite: 2, 5]}. הרב שמחה בונם השתלב בחוגי "העדה החרדית" האנטי-ציונית בירושלים וכיהן מטעמה כרבה של שכונת עזרת תורה ^{[cite: 2, 5]}.

בשל הרצון להימנע מחיכוך חברתי עם קנאי ירושלים ולאור השקפתם השונה של בני המשפחה החדשים, הוחלט להסתריר ולמנוע את הדפסתו מחדש של הספר "הלכות מדינה" (וכן הספר "שביתת הים") לאחר מהדורתו הראשונה בשנות החמישים ^{[cite: 2, 3, 5]}. החלטה משפחתית זו הפכה את הספר, שהיה אבן פינה לכל דיון הלכתי בהנהגת מדינה על פי התורה, ליקר המציאות ולספר נדיר ביותר שאינו נגיש לציבור הרחב ולחוקרים ^{[cite: 3, 5]}.

המאבק על הדפסת הספר המחודשת ופסק הדין התקדימי

בשנת תשס"ה נפטר בנו של הרב, שמחה בונם, ושנה לאחר מכן, בשנת תשס"ז (2006), נפטר הרב אליעזר יהודה עצמו ^{[cite: 5]}. במלאת שלושים יום לפטירתו של בעל ה"ציץ אליעזר", החליטו אברכים וחוקרים מן הציבור הדתי-לאומי לקחת יוזמה ולהדפיס מחדש את שלושת כרכי "הלכות מדינה" בכרך אחד מחודש, ללא קבלת רשות מפורשת ממשפחת המחבר ^{[cite: 2, 3, 5, 7]}.

לשם בירור ההיתר ההלכתי לפעולה זו, פנו המוציאים לאור אל רבה של חברון וקריית ארבע, הרב דוב ליאור ^{[cite: 5, 7]}. בשאלתם הציגו את הדילמה: האם מותר להדפיס ספר יסוד תורני שהיורשים מונעים את הפצתו מטעמים אידיאולוגיים הכמוסים עמם ^{[cite: 5, 7]}?

הרב דוב ליאור פרסם פסק דין עקרוני ותקדימי בדיני זכויות יוצרים ^{[cite: 5, 7]}:

"אם היורשים אינם רוצים להדפיס מטעמים הכמוסים עמם, ויש להם זכות יורשים, אבל אין להם זכות למנוע את הפצת תורתו של המנוח... זכות הציבור ללמוד את תורתו של גדולי הדור עולה על זכות הקניין הממונית של היורשים, בפרט כאשר מדובר בספר המורה את הדרך לניהול המדינה על פי התורה." ^{[cite: 3, 5, 7]}

הסערה בבית הדין של העדה החרדית

הוצאת הספר מחדש עוררה את חמתם של נכדי המחבר, אשר לא הסתפקו במחאה בעל פה אלא פנו באופן מיידי אל בית הדין של העדה החרדית בירושלים לשם קבלת צו מניעה דחוף נגד מכירת הספר והפצתו בחנויות ^{[cite: 3, 7]}. הפרשה כולה נותרה אפופת מסתורין בקרב סוחרי הספרים בירושלים, והולידה השערות שונות:

חלק מסוחרי הספרים טענו כי אברכים חרדים הם שהדפיסו את הספר בחשאי לצורך רווח כלכלי, אך נאלצו להסתיר את זהותם מפחד המשפחה והחוגים הקנאיים ^{[cite: 3, 7]}.

אחרים העלו סברה מורכבת (תאוריית קונספירציה מקומית) לפיה נכדי המחבר עצמם הם שהדפיסו את הספר מחדש בחשאי כדי ליהנות מפירות המכירה השמנים, אך מיהרו לפנות באופן רשמי לבית הדין ולהוציא צו מניעה כדי להגן על מעמדם החברתי בעדה החרדית ולהציג חזות של מאבק אקטיבי בציונות ^{[cite: 3, 7]}.

כך או אחרת, המאבק על "הלכות מדינה" מדגים כיצד פסיקה הלכתית ואתיקה ציבורית נלכדות לעיתים בתוך מאבקי כוח מגזריים, וכיצד יצירה תורנית עשויה להפוך לשדה קרב חברתי ופוליטי על זהותו ומורשתו של אחד מגדולי הפוסקים בדורנו ^{[cite: 3, 5]}.

סיכום ומסקנות

רבי אליעזר יהודה וולדנברג, בעל ה"ציץ אליעזר", ייסד משנה הלכתית המאופיינת בעוז, יצירתיות וקנאות לאמת ההלכתית והעובדתית כאחד ^{[cite: 1, 2]}. תרומתו פורצת הדרך בתחום הביו-אתיקה והרפואה עיצבה מחדש את יחסה של ההלכה לטכנולוגיות המודרניות ^{[cite: 1, 2]}. עמדותיו המקלות בסוגיית ההפלות המלאכותיות של עוברים בעלי מומים קשים, לצד קביעותיו בדיני פונדקאות וביטול איברים, מהוות עד היום מופת של פסיקה דינמית המבקשת להקל על הסבל האנושי מבלי לסטות משורת הדין המסורתית ^{[cite: 2, 10, 17]}.

במקביל, מפעלו הגדול בתחום "הלכות מדינה" העמיד את ה"ציץ אליעזר" כחלוץ בניסוח המשפט הציבורי של מדינת ישראל הריבונית, תוך פיתוח המודל של "תיאוקרטיה דמוקרטית" והכרה במדינה כראשית צמיחת הגאולה ^{[cite: 2, 3, 24]}. עמדותיו השמרניות והתקיפות נגד גיוס נשים ונגד בתי המשפט החילוניים מחד גיסא, לצד חיבוקו החם את עבודת האדמה, התעשייה והצבא מאידך גיסא, מציגות פוסק בעל ראיית עולם מורכבת הממאנת להצטמצם להגדרות מגזריות צרות ^{[cite: 3, 4]}.

הדינמיקה הסוציולוגית הסוערת שליוותה את הפצת ספריו לאחר מותו מלמדת כי תורתו של הרב וולדנברג ממשיכה להוות מקור חיכוך והשראה גם יחד ^{[cite: 3, 5]}. מורשתו הספרותית הרחבה נותרה עמוד תווך יציב המורה את הדרך לרבים בעולם הרבני, המדעי והציבורי, ומציבה דגם של פוסק הלכה שאינו ירא מן המציאות המשתנה, אלא חוקר אותה ומאיר אותה באור התורה וההלכה ^{[cite: 1, 2]}.