אליאן עמדו לוי־ולנסי

הפילוסופיה והמשנה התורנית של אליענה אמדו לוי-ולנסי: ניתוח רב-תחומי של דיאלוג, זהות וקיום יהודי

התחייה האינטלקטואלית של יהדות צרפת במחצית השנייה של המאה העשרים עומדת בסימן ניסיונה הנועז של קבוצת הוגים לגשר על התהום שנפערה בעקבות אימי השואה, תוך שימוש בכלים פילוסופיים מודרניים ובמקורות המסורת היהודית כאחד. בלב התרחשות זו ניצבת דמותה של פרופסור אליענה (אליאן) אמדו לוי-ולנסי (1919–2006), הוגה שפעלה בנקודת המפגש הייחודית שבין פילוסופיה קלאסית, פסיכואנליזה מעמיקה ופרשנות תורנית מקורית.^{[1, 2]} לוי-ולנסי לא הסתפקה במחקר אקדמי גרידא; היא ביקשה לכונן "מחשבה טבעית" (une pensée naturelle), כזו שאינה מפרידה בין הקיום האונטולוגי לבין המעשה המוסרי והזהות ההיסטורית.^[3] כאישה הראשונה והיחידה במעגל הפנימי של "אסכולת פריז למחשבה יהודית", היא תרמה קול ייחודי שהדגיש את המבנה הדיאלוגי של המציאות, את חשיבות הזוגיות והאינטימיות כמודל מטפיזי, ואת הצורך בקבלת ה"נתון" הזהותי כבסיס לחירות אנושית.^{[4, 5, 6]}

שורשים היסטוריים ומטריצת החיים: מסלוניקי למרסיי ולירושלים

חייה של לוי-ולנסי הם עדות חיה לתהפוכות העם היהודי במאה העשרים, והם מהווים את התשתית הקונקרטית שעליה צמחה הגותה המופשטת. היא נולדה במרסיי בשנת 1919 למשפחה של יהודים ספרדים משכילים, ששילבו בתוכם את המסורת הים-תיכונית העתיקה עם ההומניזם הצרפתי המודרני.^{[1, 4]} הרקע המשפחתי שלה משקף את המגוון התרבותי של הפזורה הספרדית: אמה הגיעה ממשפחת אלאטיני המפורסמת מסלוניקי, משפחת נכבדים בעלת השפעה כלכלית ותרבותית רחבה, ואילו אביה השתייך למשפחת לוי-ולנסי מאלג'יריה, שהייתה חלק מהעילית האינטלקטואלית והחברתית של יהדות צפון אפריקה.^[4] שילוב זה של "שורש ומקור" עיצב אצל לוי-ולנסי תודעה המכירה בערכה של המסורת ככוח חיוני ולא רק כזיכרון נוסטלגי.^[7]

פעילות במחתרת והטראומה של השואה

שנות בגרותה של לוי-ולנסי עמדו בסימן המלחמה והמאבק בנאציזם. היא לא הייתה צופה מן הצד, אלא לקחה חלק פעיל כסוכנת במחתרת הצרפתית (Resistance), בייחוד במסגרת תנועת "Combat" (קומבט).^[8] פעילות זו דרשה ממנה תעוזה פיזית ומחויבות מוסרית עמוקה, ערכים שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר בכתיבתה על ה"ייעוד" ועל האחריות של הסובייקט כלפי ההיסטוריה.^{[7, 9]} המלחמה הכתה בה באופן אישי וקשה כאשר אמה, אדמה לוי-ולנסי, נעצרה וגורשה ביוני 1944 בשיירה 77 למחנה ההשמדה אושוויץ.^[8] אירוע זה, לצד חורבן יהדות אירופה, הציב בפניה את שאלת הרוע בדרגת החריפות הגבוהה ביותר, והוביל אותה לפיתוח פילוסופיה המבקשת להבין את השנאה העצמית היהודית ואת מנגנוני ההרס האנושיים.^[5]

אסכולת פריז למחשבה יהודית: הקול הנשי והמתווך

במחצית השנייה של המאה העשרים, פריז הפכה למוקד של רנסנס יהודי-רוחני. אליענה אמדו לוי-ולנסי הייתה דמות מפתח בתנועה זו, לצד הוגים דומיננטיים כעמנואל לבינס, אנדרה נהר, וליאון אשכנזי (מניטו).^{[3, 13]} קבוצה זו ביקשה לשחרר את היהדות מהגדרותיה כדת בלבד או כלאומיות חילונית, ולהציג אותה כשיטה פילוסופית כוללת המסוגלת להתמודד עם המשבר האונטולוגי של האדם המודרני.^{[4, 14]}

תפקיד המגשרת בכנסי האינטלקטואלים

לוי-ולנסי מילאה תפקיד מוסדי ואינטלקטואלי מכריע בארגון "כנסי האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית" (Colloque des intellectuels juifs de langue française).^{[4, 15]} היא לא הסתפקה בהצגת משנתה האישית, אלא שימשה כעורכת המרכזית של פרסומי הכנסים יחד עם ז'אן הלפרין.^{[4, 16]} בתוך סביבה שהייתה לעיתים רוויה במאבקי כוח אינטלקטואליים, היא נודעה ביכולתה לפשר בין הגישות השונות, לסכם את הדיונים המורכבים ולנסח פתחים להבנה חדשה של המסורת.^[4] תרומתה זו הייתה קריטית לשימור הלכידות של האסכולה לאורך עשרות שנים.

המבט המגדרי כנתון קיומי

כאישה היחידה בגרעין הקשה של אסכולת פריז, לוי-ולנסי לא אימצה עמדה פמיניסטית לוחמנית במובן המודרני, אלא ביקשה להעמיק במשמעות של "היות אישה" כחלק מהשלמות האנושית.^{[3, 5]} היא ראתה בנשיות "נתון" (Donné) קיומי – עובדה שאינה ניתנת לשינוי ושממנה יש לצמוח.^[5] בספרה "כן... אני אישה ויהודייה", היא בחנה את הדינמיקה שבין המגדר לזהות הלאומית, וטענה כי התרבות המערבית נכשלה בהבנת הממד הזוגי העמוק שקיים ביהדות.^{[1, 12]} לשיטתה, המקרא אינו מתמקד בנשים כ"אמהות" בלבד, אלא מדגיש את תפקידן כ"רעיות" – דמויות אהובות המקיימות דיאלוג שווה ערך עם בני זוגן, ודרכו מתהווה ההיסטוריה הרוחנית.^[17]

יסודות הפילוסופיה האונטולוגית: רמות הישות והדיאלוג

הגותה המוקדמת של לוי-ולנסי, שהתגבשה במהלך עבודתה בסורבון, התמקדה בניתוח מבנה הישות והתודעה. חיבוריה "רמות הישות: הידיעה והרוע" (1962) ו"הדיאלוג הפסיכואנליטי" (1962) הניחו את היסודות לשיטתה המשלבת פילוסופיה קלאסית עם תובנות פסיכולוגיות.^[7]

האונטולוגיה של הידיעה והרוע

בספר "Les niveaux de l'être", לוי-ולנסי חוקרת את הקשר שבין רמות שונות של קיום לבין הדרך שבה האדם תופס את המציאות.^[7] היא טוענת כי הרוע אינו ישות עצמאית, אלא עיוות המתרחש כאשר יש ניתוק בין רמות הישות – כאשר הידע האינטלקטואלי אינו מחובר לחיים הקונקרטיים או כאשר היצרים משתלטים על התודעה ללא הכוונה רוחנית.^{[5, 18]} היא מזהה את ה"ידיעה" לא רק כפעולה הכרתית, אלא כמעשה של חיבור (בדומה למושג ה"דעת" המקראי), המאפשר לאדם להתעלות מעל מצבו הקיומי המוגבל.^[7]

הפסיכואנליזה כייעוד של הסובייקט

בעבור לוי-ולנסי, הפסיכואנליזה לא הייתה רק כלי קליני לטיפול בסימפטומים, אלא מרחב פילוסופי למימוש הדיאלוג.^[7] בספרה "Le dialogue psychanalytique", היא מגדירה את המפגש בין האנליטיקאי למטופל כזירה שבה הסובייקט מגלה את "ייעודו".^[7] היא ביקשה לשחרר את הפסיכואנליזה מהדטרמיניזם הביולוגי של פרויד המוקדם ולהטעין אותה בשאלות של חירות, אחריות וקשר עם האחר.^{[4, 7]} היא הקימה את המרכז לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה (CPPS) מתוך אמונה שהריפוי הנפשי מחייב התייחסות לממד המטפיזי של האדם.^{[4, 19]}

משנתה התורנית: המקרא כמעבדה פסיכולוגית ומטפיזית

ייחודה של לוי-ולנסי כהוגה יהודייה טמון ביכולתה לקרוא את הטקסט המקראי כניתוח חי של נפש האדם והאומה. היא ראתה בסיפורי האבות והנביאים דגמים נצחיים של מאבקים קיומיים.^{[5, 20]}

איוב: התשובה היהודית ליונג

אחד משיאי יצירתה התורנית הוא הספר "איוב: תשובה ליונג" (1991).^{[7, 21]} הספר נכתב כפולמוס חריף עם הוגה הדעות קארל גוסטב יונג וחיבורו "תשובה לאיוב". יונג טען כי איוב נעלה מוסרית על האל, שאותו תפס ככוח אמורלי ובלתי מודע.^[17] לוי-ולנסי דוחה תפיסה זו מכל וכל. היא מציעה פרשנות שבה ייסורי איוב אינם עדות לשרירותיות אלוהית, אלא חלק מדינמיקה של ברית.^[17]

היא מדגישה את הממד הזוגי (Conjugal) שביחסי אלוהים-אדם במקרא. לטענתה, הקשר בין עם ישראל לאלוהיו אינו יחס של עבד ואדון, אלא יחס של רע ורעיה.^[17] בפרספקטיבה זו, הייסורים והשתיקה של האל הם חלק מתהליך של התבגרות רוחנית ושל העמקת הקשר, ולא ביטוי לרוע.^[17] היא משתמשת בדמויותיהן של נשות המקרא – שרה, רבקה, רחל ולאה – כדי להראות כיצד המאבק בעקרות ובקשיים הוא חלק מתהליך הבנייה של "היורש" ושל ההבטחה האלוהית.^[17]

משה של פרויד והמאבק על המקור

בספרה "Le Moïse de Freud ou la référence occultée" (1984), לוי-ולנסי מתעמתת עם ניסיונו של מייסד הפסיכואנליזה לנשל את העם היהודי ממנהיגו הגדול ביותר.^{[7, 22]} פרויד, בספרו "משה והמונותאיזם", טען כי משה היה אציל מצרי שהעניק לבני ישראל את דתו של אחנאתון.^{[22, 23]} לוי-ולנסי רואה בתזה זו ביטוי ל"התייחסות מוכחשת" (Reference occultée) – ניסיון נואש של פרויד היהודי להתמודד עם שורשיו ועם האנטישמיות הסובבת אותו.^{[7, 22]}

היא טוענת כי פרויד, בניסיונו להפוך את היהדות ל"מדעית" ואוניברסלית, הקריב את הדינמיקה הייחודית של המונותאיזם היהודי.^[22] לוי-ולנסי מראה כי הטענה שמשה היה "זר" אינה מפחיתה מהיהדות, אלא להפך – היא מדגישה שהברית אינה מבוססת על ביולוגיה אלא על קבלת התורה והחוק.^[22] היא מנתחת את הקושי של פרויד להכיר ב"אב" היהודי החי, ורואה בכך החמצה של הממד הרוחני העמוק ביותר של הפסיכואנליזה עצמה.^[23]

מושג ה"נתון" והביקורת על הניכור העצמי

חלק מרכזי במשנתה של לוי-ולנסי מוקדש לניתוח הכשלים בזהות היהודית המודרנית. היא פיתחה תיאוריה המבוססת על קבלת ה"נתון" (Le Donné) כבסיס לבריאות נפשית ולאותנטיות.^[5]

המקרה של סימון וייל ושנאה עצמית

לוי-ולנסי השתמשה בדמותה של ההוגה סימון וייל כמעין "תמונת מראה" שלילית לגישתה.^[5] וייל, שנולדה כיהודייה אך דחתה את היהדות בחריפות ונטתה לנצרות, נתפסה בעיני לוי-ולנסי כמי שסובלת מ"שנאה עצמית" (Self-hatred) עמוקה.^[5] לטענתה, וייל ניסתה לברוח מה"נתון" היהודי שלה דרך פרשנות מעוותת של המקרא, שבה ראתה רק אכזריות ורוע.^[5] לוי-ולנסי טענה כי המאבק נגד הזהות הבסיסית של האדם – בין אם כיהודי ובין אם כאישה – הוא מעשה של הרס עצמי המנכר את האדם ממציאותו האובייקטיבית.^[5]

חנה ארנדט והכחשת הסובייקט

ביקורתה של לוי-ולנסי השתרעה גם על חנה ארנדט, בייחוד בעקבות פרסום הספר "אייכמן בירושלים". לוי-ולנסי ראתה בתיאור של ארנדט את היהודים כמשתפי פעולה עם גורלם ביטוי ל"יהודי בשלילת עצמו".^[24] היא טענה כי ארנדט, למרות חוכמתה, לקתה בחוסר הבנה של המכניזם הנפשי של הקורבן ושל הדינמיקה הייחודית של הרצח הנאצי, שביקש להפוך את היהודי ל"שום דבר".^[24] עבור לוי-ולנסי, העמידה מול הרוע מחייבת קבלה מלאה של הזהות המותקפת, ולא ריחוק אינטלקטואלי מנוכר.^[5]

הזוגיות, האחווה והסכסוך: יצחק, ישמעאל ואברהם

משנתה הפוליטית-תורנית של לוי-ולנסי עסקה רבות באפשרות של שלום ואחווה במזרח התיכון, תוך שהיא שואבת מהניתוח המבני של סיפורי האבות.^{[7, 25]}

"המבחן האחד-עשר של אברהם"

בספרה "La Onzième Épreuve d'Abraham" (1981), היא מציעה כי מעבר לעשרת הניסיונות המפורסמים של אברהם, קיים ניסיון נוסף ומתמשך: המבחן של האחווה (Fraternité).^[26] היא טוענת כי היכולת לחיות לצד האחר, הערבי, מבלי לוותר על הזהות הייחודית, היא המבחן העליון של הציונות ושל היהדות בעידן המודרני.^[26] היא ביקשה להעלות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהרמה הפוליטית-שטחית לרמה של דיאלוג תרבויות ומטפיזיקה של אחווה.^{[18, 25]}

יצחק ושאלת הדיאלוג הערבי-יהודי

בחיבורה "Isaac, gardien de son frère?" (1968), שנכתב בסמוך למלחמת ששת הימים, היא חוקרת את ההשלכות הלא-מודעות של המפגש בין בני יצחק לבני ישמעאל.^{[7, 12]} היא משתמשת במונח "היהודים הם הערבים זה לזה" כדי להצביע על הקרבה הגורלית והפסיכולוגית בין העמים.^[18] לטענתה, האנטישמיות הערבית המודרנית היא סוג של "אי-סובלנות מוסלמית" המכחישה את קיומו של היהודי כסובייקט, כפי שתיאר זאת קלוד לוי-שטראוס ב"טיסטס טרופיקס".^[5] היא האמינה כי רק הכרה הדדית ב"אחרות" של כל צד יכולה להוביל לפתרון אמיתי, ולא טשטוש זהויות אידאולוגי.^{[5, 25]}

ציונות כאותנטיות: המעבר מקורבן לסובייקט

עלייתה של לוי-ולנסי לישראל בשנת 1968 לא הייתה רק מעשה של הצלה פיזית, אלא מימוש של פרויקט פילוסופי.^[4] היא ראתה בציונות את הדרך שבה העם היהודי יכול להחלים מהטראומה של השואה על ידי שיבה להיסטוריה ולקביעות (Settlement).^[5]

הביקורת על ה"אשליה האידאולוגית" של השמאל

בספרה "À la gauche du Seigneur, ou, L'illusion ideologique" (1987), היא מנתחת את מה שהיא מכנה ה"בגידה" של השמאל האירופי ביהדות.^{[12, 27]} היא טוענת כי אינטלקטואלים יהודים רבים בשמאל נשבו ב"אשליה אידאולוגית" שגרסה כי הצדק האוניברסלי יבטל את הצורך בזהות יהודית ספציפית.^[27] לוי-ולנסי מראה כיצד הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית (קאנט, הגל) הכילה בתוכה אנטישמיות מובנית שביקשה לבטל את ה"קונקרטיות" היהודית לטובת המופשט.^[27] עבורה, מדינת ישראל היא המקום שבו היהודי יכול להיות קונקרטי, מבלי להתנצל על קיומו ומבלי להיכנע לתכתיבים של אידאולוגיות זרות.^[5]

ישראל והתחייה הרוחנית

במהלך שנותיה בירושלים ובהוראתה באוניברסיטת בר-אילן, היא ניסתה לכונן דור חדש של הוגים שישלבו בין ה"לוגוס" היווני ל"תורה" העברית.^{[4, 10]} היא לא ראתה בישראל מדינה ככל המדינות, אלא "מעבדה רוחנית" שבה נבחנת היכולת האנושית לחיות על פי ציווי המוסר הנבואי בתוך מציאות פוליטית מורכבת.^{[4, 20]} היא הדגישה כי הנבואה המקראית לא נועדה רק לחיזוי העתיד, אלא להדרכת העם בדרך של "שלמות" ושל רדיפת צדק חברתי.^[20]

רמות הזמן והקיום: פסיכולוגיה ומוסר

נושא הזמן תפס מקום מרכזי בכתיבתה המאוחרת, מתוך הבנה שהדרך שבה האדם חווה את הזמן קובעת את איכות חייו המוסריים.^{[7, 12]}

זמן פסיכולוגי מול זמן מוסרי

בספריה "הזמן בחיי הנפש" (1965) ו"הזמן בחיי המוסר" (1968), היא מבחינה בין חוויית הזמן הסובייקטיבית לבין המחויבות המוסרית לזמן ההיסטורי.^{[7, 12]} לטענתה, הנוירוזה מתאפיינת ב"קיפאון" של הזמן, שבו האדם כלוא בעברו ואינו יכול להיפתח לעתיד.^{[7, 12]} הריפוי והגאולה (הן האישית והן הלאומית) כרוכים ביכולת לחוות את הזמן כ"זרימה" וכ"התחדשות".^[7]

מורשתה האקדמית והציבורית: מחלוצה לנשכחת וחזרה לתודעה

לוי-ולנסי הייתה פורצת דרך במובנים רבים: האישה הראשונה בדרגת פרופסור באוניברסיטת בר-אילן, מייסדת של מכוני מחקר, וסופרת פורה שזכתה בפרסים יוקרתיים בצרפת (כגון פרס האקדמיה למדע, מוסר ופוליטיקה בפריז).^{[4, 10, 11]} עם זאת, למרות פועלה הרב, שמה לא הפך לחלק מהפנתיאון המרכזי של המחשבה הישראלית, בדומה ללבינס או נהר.^{[4, 18]}

סיבות להדרה המוסדית

חוקרים מציעים כי האינטרדיסציפלינריות הנועזת שלה – השילוב בין פסיכואנליזה לקבלה, ובין פילוסופיה צרפתית לפרשנות מקראית – נתפסה כ"מאיימת" על המבנה המחלקתי השמרני של האוניברסיטאות בישראל בשנות השבעים והשמונים.^[18] בנוסף, סגנון כתיבתה העשיר והמורכב, שלעיתים נטה לכיוון הספרותי והפיוטי, לא תמיד הלם את היובש האקדמי המקובל.^{[3, 18]} השפעתה הייתה חזקה בייחוד בקרב חוגי האינטלקטואלים דוברי הצרפתית בארץ, אך היא לא הצליחה תמיד לפרוץ את מחסום השפה והתרבות אל עבר הציבור הישראלי הרחב.^{[4, 18]}

התחייה המחקרית במאה ה-21

בעשור האחרון ניכרת מגמה של "גילוי מחדש" של לוי-ולנסי. מחקרים חדשים, בראשות חוקרות כמו מרב כרמלי וסנדרין שוורץ, שופכים אור על חשיבותה כהוגה פוסט-שואתית מרכזית.^{[6, 9]} כנסים המוקדשים למשנתה, כדוגמת הכנס בקרן מטנל בשנת 2020, מבקשים להנגיש את כתביה לקורא העברי ולבחון את הרלוונטיות שלהם לסוגיות של מגדר, זהות ודו-קיום במאה ה-21.^[6] קתדרת מאזור באוניברסיטת בר-אילן, שבה כיהנה, ממשיכה להוות מוקד לשימור מורשתה ולקידום הדיאלוג שבין הפילוסופיה הכללית למחשבת ישראל.^[11]

סיכום: משנתה כגשר מעל התהום

אליענה אמדו לוי-ולנסי הותירה אחריה גוף עבודה מרשים המקיף למעלה מעשרים ספרים ומאות מאמרים, המהווים עדות למאבק אינטלקטואלי ורוחני חסר פשרות.^{[7, 12]} היא הראתה כיצד ניתן להיות פילוסופית אירופאית מעמיקה מבלי לוותר על השורש היהודי, וכיצד ניתן להשתמש בפסיכואנליזה כדי לחשוף את העומק הרוחני של התורה.^{[5, 7]}

במרכז משנתה עומדת הקריאה לאדם לקבל את עצמו ואת ייעודו, מתוך הבנה שהחירות האמיתית אינה נמצאת בבריחה מהזהות אלא במימושה המלא. עבור לוי-ולנסי, היהדות היא "הודעה" (Message) לכלל האנושות, אך כדי להעביר הודעה זו, על היהודי להיות קודם כל יהודי במלוא מובן המילה.^[5] מורשתה היא מורשת של תקשורת, של דיאלוג ושל אמונה בכוחה של המילה הכתובה והמדוברת לרפא את פצעי ההיסטוריה ולבנות עתיד של אחווה.^{[7, 26]}