אברהם בר חייא

• פילוסופיה ותאולוגיה
• תרומה למתמטיקה ולמדע
• אשכולוגיה וחישוב הקץ
• חידושי לשון עברית
• מדע העיבור והאסטרונומיה
• פועלו המדעי ומשנתו התורנית-פילוסופית של רבי אברהם בר חייא הנשיא
• הרקע הביוגרפי, המעמד הפוליטי ותפקידו המתווך של בר חייא

רבי אברהם בר חייא הנשיא (המוכר במקורות הלטיניים המדעיים כ-Savasorda) נמנה עם הדמויות המשפיעות והמגוונות ביותר שצמחו ביהדות ספרד בתקופת המעבר שבין תור הזהב לראשית ימי הביניים המאוחרים ^{[cite: 1, 2, 3]}. הוא פעל בשלהי המאה ה-11 ובמחצית הראשונה של המאה ה-12 בברצלונה שבספרד הנוצרית, וכן בנרבון שבצרפת ^{[cite: 3, 4, 5]}. הערכות היסטוריות מצביעות על כך שנולד בין השנים 1065 ל-1070 ונפטר בסביבות שנת 1136, אם כי קיימות עדויות מסוימות המצביעות על פעילותו המדעית המשותפת עם המתרגם הלטיני אפלטון איש טיבולי עד לשנת 1145 ^{[cite: 2, 3, 5]}.

מעמדו הציבורי והחברתי של בר חייא היה יוצא דופן הן בקרב הקהילה היהודית והן בחצרות המלוכה הנוצריות והמוסלמיות. התואר העברי המלווה את שמו, "הנשיא", מיוחס על ידי חוקרים למשפחתו שהשתייכה לזרע מלוכה וליחוס דוידי, ככל הנראה מצאצאי חזקיה ראש גלות בבל שהיגרו לחצי האי האיברי ^{[cite: 5, 6]}. מן העבר השני, תוארו הערבי "צאחב א-שרטה" (صاحب الشرطة), ששובש בלטינית לכינוי "סבסורדה", מעיד על כהונתו במשרה שלטונית רמת דרג בחצר המלוכה של ברצלונה ובשירותו של אלפונסו הראשון מלך אראגון ^{[cite: 1, 3, 5]}. משרה זו, שמשמעותה המקורית היא "מפקד המשמר" או שר משטרה, התפתחה בנסיכויות ספרד לתפקיד של יועץ בכיר ומודד קרקעות מלכותי, המשלב ידע מדעי עם סמכויות שיפוטיות ומנהליות רחבות ^{[cite: 3]}.

בר חייא רכש את השכלתו המדעית והפילוסופית הרחבה בעיר סרגוסה בתקופת שושלת באנו הוד המוסלמית, שם קנה שליטה מוחלטת במדעים הערביים והיווניים ^{[cite: 3]}. כמי שחי בגבול שבין העולם המוסלמי והנוצרי, הוא פיתח תפקיד היסטורי של מתווך תרבותי, והיה הראשון להעביר את אוצרות הידע המדעי והפילוסופי שנכתבו בערבית אל העולם היהודי-נוצרי של ברצלונה ופרובאנס, תוך תרגום וחיבור ספרים מקוריים בלשון העברית ^{[cite: 3, 5]}.

כדי להבין את פרישתו המדעית וההגותית, הטבלה הבאה מציגה את מכלול יצירותיו המוכרות, שנות חיבורן המשוערות והיקף תפוצתן ההיסטורית:

משנתו הפילוסופית והתאולוגית

משנתו הפילוסופית והתאולוגית של רבי אברהם בר חייא מבוססת על מיזוג מקורי בין תפיסות ניאופלטוניות ואריסטוטליות לבין מסורות המקרא והתלמוד ^{[cite: 3, 7]}. הוא החזיק בעמדה עקרונית שלפיה כל ענפי המדעים והחכמות היו שייכים במקורם לעם ישראל, וכי אומות העולם למדו אותם מישראל בתקופות קדומות, עובדה המצדיקה את השבתם אל חיק השפה העברית ^{[cite: 3]}.

קוסמוגוניה, מטאפיזיקה ותורת ההאצלה

הבריאה, לשיטתו של בר חייא, התרחשה יש מאין מוחלט, כאשר מעשה הבריאה התבטא בהופעתן של הצורות כולן כפוטנציאל אלוהי במחשבת הבורא ^{[cite: 3, 7]}. שלבי הבריאה המתוארים בספר בראשית אינם אלא המעבר ההדרגתי של אותן צורות מן הכוח אל הפועל ^{[cite: 3]}. בתהליך זה, ממלאים החומר והצורה תפקידים מטאפיזיים מנוגדים ומשלימים: החומר מחולק לחומר זך ולחומר עכור המכונה "שמרי החומר", בעוד שהצורה נחלקת לצורה סתומה וצורה פתוחה ^{[cite: 3, 7]}.

מהצורה הסתומה והטהורה ביותר, שאינה מסוגלת להתמזג עם החומר, נאצל האור העליון של היום הראשון, המרכיב את העולם העליון הנצחי, עולם המלאכים והנשמות ^{[cite: 3, 7]}. האור הזוהר משפיע על הצורה הפתוחה, ומעניק לה את היכולת להתחבר אל החומר ^{[cite: 3, 7]}. חיבור זה בין צורה לחומר יוצר את גרמי השמיים הקבועים (כאשר הצורה מתחברת עם החומר הזך) ואת הישויות הגשמיות והארעיות של העולם התת-ירחי (כאשר היא מתחברת עם שמרי החומר המטאפיזיים) ^{[cite: 3, 7]}.

הגדרת הזמן וגבולות המציאות

הבנת מושג הזמן במשנתו של בר חייא מהווה נדבך קריטי להבנת עמדתו הקוסמולוגית והאשכולוגית כאחד. בספרו "מגילת המגלה" הוא פותח בדיון פילוסופי מעמיק על אודות מהות הזמן ^{[cite: 2]}. לשיטתו, הזמן הוא קטגוריה התלויה בנמצאים ואינה קיימת בפני עצמה אלא בתוך השכל בלבד, והוא "נראה בעיני הלב" ^{[cite: 2]}. הקיום בתוך הזמן משמעו הגבלה ומדידה בין עבר לעתיד, ולכן הישויות הנצחיות והאלוהיות אינן מצויות בתוך הזמן אלא מעבר לו ^{[cite: 2]}.

המערכת הקוסמית מנוהלת באמצעות שתי היפוסטזות נאצלות: השכל (Intellect), המחזיק את הצורות כולן במצב קבוע ונצחי ללא שינוי, והנפש (Soul), המחזיקה את הצורות בתנועה מתמדת המהווה את מקור החיים והתנועה בעולם הגשמי ^{[cite: 2]}. יוליוס גוטמן הצביע על כך שהגדרת הזמן של בר חייא טומנת בחובה סתירות פנימיות רבות, שכן הוא מנסה לאחוז בעת ובעונה אחת בתפיסה אריסטוטלית אובייקטיבית של זמן התלוי בתנועה הפיזיקלית, יחד עם תפיסה סובייקטיבית ואידיאליסטית של זמן הקיים בתודעה האנושית בלבד ^{[cite: 2]}. מושג זה של זמן קשור קשר הדוק למושגי הסיבתיות שלו; כפי שציין רבי לוי בן גרשום (רלב"ג), בר חייא פיתח הגדרה ייחודית של "קדימה בסיבה", שבה הגורם המוקדם מהווה את סיבת המציאות הישירה של המאוחר ממנו ^{[cite: 14]}.

פסיכולוגיה, בחירה חופשית ותורת המוסר והתשובה

תורת הנפש והמידות של בר חייא מוצגת בהרחבה בספרו הפילוסופי המרכזי "הגיון הנפש העצובה" ^{[cite: 4, 12]}. החיבור, השואב השראה מרוח המוסר והפרישות של ספרות ספרד המוסלמית כדוגמת "חובת הלבבות" של רבינו בחיי אבן פקודה, עוסק בפסיכולוגיה האנושית וביסודות המטאפיזיים של המוסר ^{[cite: 3, 4, 12]}. בר חייא מאמץ את החלוקה המשולשת של כוחות הנפש: הנפש הצומחת, הנפש הבהמית והנפש המדברת, ותובע את שלטונה המוחלט של הנפש המדברת השכלית על פני התאוות והדחפים הגופניים ^{[cite: 3, 7]}.

עם זאת, חידושו המרכזי טמון בהפרדה שהוא מבצע בין השכל לבין הרצון ^{[cite: 12]}. לשיטתו, הבחירה החופשית של האדם אינה נובעת מן השכל באופן אוטומטי, אלא מן הרצון העצמאי ^{[cite: 12]}. תהליך התיקון המוסרי דורש החלטה מודעת לפתח את השכל כדי שיהיה מסוגל להבחין בין טוב לרע, ולאחר מכן נדרשת הכרעה רצונית חופשית ליישם את תובנות השכל ולברוח מהבלי העולם הזה ^{[cite: 12]}. הוא רואה בייסורים וברע בעולם כלי אלוהי שנועד לבחון את הצדיקים ולהעניש את הרשעים, ומטיף לסגפנות מתונה כדרך לזיכוך הנפש ^{[cite: 3, 7]}. המבנה הפנימי של ספר "הגיון הנפש העצובה" משקף את המהלך המוסרי הזה, והוא מחולק לארבעה שערים עיקריים כפי שמפורט בטבלה הבאה:

ארבעת גורלות הנפש ופולמוס הגלגול

גורל הנשמה לאחר המוות קשור באופן הדוק לרמת החוכמה (בריאות הנפש) והצדקות (חיות הנפש) שהשיגה במהלך חייה ^{[cite: 3]}. העולם העליון מחולק לחמישה מפלסים של אור, אליהם מעפילות הנשמות בהתאם למצבן הרוחני ^{[cite: 3]}.

במחקר ובניתוח כתביו עולה סתירה פנימית מרתקת באשר ליחסו לגלגול נשמות: בעוד שבספר "הגיון הנפש העצובה" הוא מונה את הגלגול כאחד המסלולים האפשריים לתיקון נפשות החוטאים, הרי שבספר "מגילת המגלה" (ובחלקים אחרים של "הגיון הנפש") הוא שולל את הדוקטרינה הזו מכול וכול ומכנה אותה הבאי והבל גדול ^{[cite: 3, 15]}. הוא מסביר כי רעיון שובו של הגוף הראשון בתחיית המתים אינו תואם את המושג הפילוסופי של גלגול נשמות קבוע בין גופים שונים של בעלי חיים ^{[cite: 15]}. חוקרים כדוגמת סימון הדגישו כי בשל אופיים הפופולרי והדרשני של ספריו, אין לצפות למצוא בהם מערכת פילוסופית סגורה לחלוטין ללא סתירות, אלא שילוב אקלקטי המכוון לצרכים דידקטיים ומוסריים של קהל היעד באותה עת ^{[cite: 16]}.

גורלן המטאפיזי של הנשמות נחלק לארבע קטגוריות ברורות, כפי שמוצג בטבלה הבאה:

אשכולוגיה, חישוב הקץ וההיסטוריוסופיה של הגאולה

ספרו האשכולוגי המונומנטלי של בר חייא, "מגילת המגלה", מהווה את החיבור השיטתי הראשון באירופה שנכתב על ידי רב במטרה לחשב את קץ הגאולה באופן מדעי ותאולוגי משולב ^{[cite: 7]}. הספר משקף את הלחצים ההיסטוריים והרוחניים שחוו קהילות ישראל באזור ברצלונה ודרום צרפת במהלך מסעי הצלב הראשונים, תקופה שבה שאלת הגאולה וההישרדות הלאומית הפכה לדחופה ביותר ^{[cite: 3]}.

אסטרולוגיה מחזורית והשפעות תרבותיות

בר חייא פורס בספר תאוריה היסטוריוסופית רחבת היקף המשווה את שבעת ימי הבריאה לשבעה עידנים היסטוריים של תולדות האנושות ^{[cite: 7]}. את מהלכן של האימפריות, עלייתן ונפילתן של שושלות ומלחמות הדת בין הנצרות לאסלאם הוא מסביר באמצעות מחזורי המפגש הקוסמיים של כוכבי הלכת צדק ושבתאי ^{[cite: 3]}. לשיטתו, המזלות והכוכבים פועלים ככלים פיזיקליים שבאמצעותם מנהיג הבורא את ההיסטוריה האנושית ^{[cite: 3, 13]}.

על פי חישוביו האסטרונומיים והפרשניים לספר דניאל (ובייחוד סביב פסוקי 1335 הימים), הוא קבע את שנת 1358 לסה"נ (קנ"ח לאלף החמישי) כשנת ראשית הגאולה, את שנת 1383 לסה"נ כשנת ביאת המשיח, ואת שנת 1448 לסה"נ כשנת תחיית המתים ^{[cite: 7, 17]}. השפעת חישובים אלה הייתה עצומה, והיוותה מקור השראה לרמב"ן, לרלב"ג, לרבנו בחיי בן אשר ולרבי אשתורי הפרחי, אשר אימצו את ההפרש של 45 השנים המצוי בדניאל כדי לעדכן את תחזיות הגאולה שלהם בהתאם לזמנם ^{[cite: 17]}. חוקרים מודרניים כמו יוליוס גוטמן הציעו כי תפיסות היסטוריוסופיות אלו של בר חייא הושפעו במידת מה גם מהגותו וכתביו של מאבות הכנסייה הנוצרית, איסידורוס מסביליה, דבר המעיד על פתיחותו המחשבתית של בר חייא לקליטת רעיונות מסביבתו התרבותית הכללית ^{[cite: 3]}.

עדותו ההיסטורית על הר הבית ומקום המקדש

מלבד עיסוקו התאורטי בקץ הימים, "מגילת המגלה" כוללת עדות היסטורית ראשונה במעלה על אודות הר הבית ומקום המקדש בימי הביניים ^{[cite: 18, 19, 20]}. בר חייא מתאר כי לאחר חורבן הבית על ידי הרומאים, לא נמנעה כניסתם של יהודים להר לצורך תפילה ^{[cite: 18, 19, 21]}. יתרה מזאת, הוא מעיד כי תחת שלטון האסלאם נהגו השליטים בטוב עין כלפי הקהילה היהודית והתירו להם לבנות בית תפילה ומדרש על הר הבית עצמו ^{[cite: 18, 19, 21]}. יהודים מכל גלויות ישראל הקרובות היו עולים לרגל בחגים ובמועדים, ומתפללים מול מקום המקדש כנגד קורבנות התמיד והמוספין ^{[cite: 18, 19, 21]}.

מצב זה השתנה לחלוטין עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים ("מלכות אדום הרשעה"), אשר גירשו את המוסלמים והיהודים, חיללו את המקום והפכו את המבנים שעל ההר לבתי תפילה נוצריים והציבו בהם פסלים ^{[cite: 18, 21, 22]}. עדות זו נחשבת למסמך הלכתי והיסטורי מכריע בדיונים הלכתיים מודרניים העוסקים בגבולות הר הבית ובמסורת הכניסה אליו בדורות שעברו, והיא מצוטטת בהרחבה לצד עדויותיהם של הרמב"ם והרמב"ן שעלו אף הם לירושלים והתפללו במקום המקדש ^{[cite: 19, 20, 21]}.

פועלו המדעי והמהפכה הלשונית

תרומתו של בר חייא למדע אינה מצטמצמת לתרגום גרידא; הוא נחשב למתמטיקאי הראשון באירופה שהביא את הבשורה של האלגברה הערבית והטריגונומטריה אל התרבות המערבית ^{[cite: 5, 11]}.

פריצות הדרך במתמטיקה ובגאומטריה

ספרו "חיבור המשיחה והתשבורת" נכתב במקור כדי לשמש מדריך מעשי ליהודי צרפת, שהתקשו במדידת גבולות שדותיהם לצורך חישוב חלוקת הקרקעות והמיסים ^{[cite: 5, 7]}. הספר מציג לראשונה באירופה פתרון מלא, שיטתי ומוכח למשוואה הריבועית הכללית מן הטיפוס: $$ax^2 + bx + c = 0$$ ^{[cite: 5, 11]}.

כמו כן, הספר מציג את ההוכחה המתמטית המפורסמת לקשר שבין היקף העיגול לשטחו ^{[cite: 5]}. הטיעון שלו מבוסס על פריסת העיגול לאוסף אינסופי של מעגלים קונצנטריים, המיושרים ונפתחים לאורך הרדיוס ($r$) ליצירת משולש ישר-זווית ^{[cite: 5]}. גובהו של משולש זה שווה לרדיוס העיגול ($r$) ובסיסו שווה להיקף העיגול החיצוני ($C = 2\pi r$) ^{[cite: 5, 7]}. באמצעות חישוב שטח המשולש: $$S = \frac{1}{2} \cdot \text{base} \cdot \text{height} = \frac{1}{2} \cdot (2\pi r) \cdot r = \pi r^2$$ הוא מוכיח את נוסחת שטח העיגול ^{[cite: 5, 7]}. פריצת דרך נוספת בספר היא הצגת הנוסחה לחישוב נפח של פירמידה קטומה – הישג מתמטי ייחודי שלא תועד בספרות הכתובה מאז פפירוס מצרי עתיק מהמאה ה-18 לפנה"ס ^{[cite: 7]}. תרגומו של ספר זה ללטינית בשם Liber Embadorum על ידי אפלטון איש טיבולי בשנת 1145 הפך לאחד מעמודי התווך של החינוך המתמטי במערב אירופה, והיה המקור הראשי ממנו העתיק פיבונאצ'י מסקנות, רעיונות ודוגמאות לספרו הידוע "ההנדסה המעשית" (Practica Geometriae) ^{[cite: 5, 6, 7]}. הדים לעבודתו הגיעו אף למחברותיו של לאונרדו דה וינצ'י, שציין מפורשות את מקורו העברי של החיבור ^{[cite: 23]}.

מדע העיבור וקידוש החודש

"ספר העיבור" של בר חייא, שנכתב בשנת 1123, נחשב ליצירה המקיפה והיסודית ביותר בתחום הלוח העברי עד לתקופתו ^{[cite: 5, 8]}. החשיבות ההיסטוריוגרפית של הספר עצומה, שכן בו מתועדת לראשונה המסורת המיוחסת לרב האי גאון, לפיה הלל השני (הלל ב"ר יהודה נשיאה) תיקן את חוקי עיבור השנה הקבועים הנהוגים בימינו בשנת 359 לסה"נ (תר"ע לשטרות) ^{[cite: 8, 24]}. מסורת זו, שאומצה מאוחר יותר על ידי הרמב"ן בספר הזכות, הפכה ליסוד ההיסטורי המקובל בקהילות ישראל, על אף שגילויים מודרניים מגניזת קהיר מראים כי לוח השנה המשיך להתפתח ולהשתנות גם בתקופות מאוחרות יותר ^{[cite: 8]}.

בספר זה עשה בר חייא שימוש נרחב בספרות ברייתות קדומה כגון "ברייתא דשמואל", אותה הוא מזהה עם החיבור "פרקי דרבי אליעזר", ובכך הציל מסורות קלנדריות עתיקות מאבדון ^{[cite: 15]}. הספר זכה לשבחים מופלגים מהרמב"ם שציין כי רמתו המדעית עולה לאין ערוך על כל החיבורים שחוברו במזרח באותו עניין ^{[cite: 5]}.

כינון העברית המדעית וההגנה על האסטרולוגיה

לפני תקופתו של בר חייא, השפה העברית שימשה בעיקר לצורכי קודש, פיוט והלכה, בעוד שספרי המדע והפילוסופיה נכתבו בערבית ^{[cite: 5]}. בר חייא נאלץ לחולל מהפכה לשונית חסרת תקדים כדי להנגיש את המדעים לקורא העברי ^{[cite: 5]}. בהקדמתו המפורסמת לאנציקלופדיה שלו "יסודי התבונה ומגדל האמונה", הוא מסביר כי עשה זאת מתוך מחויבות מוסרית לחכמי צרפת שאינם שולטים בלשון הערבית ^{[cite: 5, 25]}. הוא משתמש בפסוקים מספר ירמיהו (ט, כב-כג), משלי ואיוב כדי להוכיח כי חקירת הטבע והמדעים אינם סותרים את האמונה, אלא מהווים את הכלי ההכרחי להשגת ידיעת ה' האמיתית ויראתו ^{[cite: 25]}.

הבלשן גד בן-עמי צרפתי הגדיר אותו כאומן הראשון שהרחיב בשיטתיות את גבולות הלשון העברית ^{[cite: 5]}. בר חייא יצר מונחים מתמטיים ופילוסופיים מדויקים המבוססים על שורשים מקראיים ותלמודיים מקוריים, תוך שהוא יוצק לתוכם את התוכן של המונחים הערביים (תרגומי שאילה) ^{[cite: 5]}. תשתית לשונית זו, שנחקרה בהרחבה על ידי בלשנים כדוגמת ישראל אפרת וחנוך גמליאל, שימשה בסיס מוצק למתרגמים שבאו אחריו, כגון משפחת אבן תיבון ורבי אברהם אבן עזרא ^{[cite: 3, 5, 16]}.

מהפכה לשונית ומדעית זו באה לידי ביטוי גם ביחסו המורכב לאסטרולוגיה ^{[cite: 5, 13]}. באיגרתו לרבי יהודה בן ברזילי הברצלוני, הוא מגן בלהט על הלגיטימיות של האסטרולוגיה המדעית ^{[cite: 3, 5, 13]}. הוא מסביר כי תנועת המזלות היא חוק פיזיקלי קבוע שנטע הבורא בבריאה, וכי איסור "לא תעוננו" חל רק על מי שמייחס כוחות עצמאיים למזלות בנפרד מרצון האל האחד ^{[cite: 5, 13]}. באמצעות שילוב של מדע ותאולוגיה, הוא מראה כי הבחירה החופשית והצדקה של עם ישראל מאפשרות להם להתעלות מעל חוקי הטבע השמימיים, ובכך מתקיים הכלל ההלכתי "אין מזל לישראל" – לא משום שהמערכת האסטרולוגית אינה קיימת, אלא משום שלישראל יש את הכלים הרוחניים להתעלות מעליה ^{[cite: 13]}.

סיכום והערכת השפעתו ההיסטורית

רבי אברהם בר חייא הנשיא ניצב בצומת דרכים היסטורי ייחודי, ומשנתו התורנית והמדעית הותירה חותם בל יימחה על פני דורות רבים ^{[cite: 5]}. הוא גילם באישיותו את הסינתזה המושלמת של איש הלכה ומנהיג ציבורי יחד עם היותו מדען, מתמטיקאי ואסטרונום פורץ דרך ברמה בינלאומית ^{[cite: 1, 3, 5]}.

השפעתו ניכרת בשני מסלולים מקבילים: בעולם היהודי, ספריו בתחומי העיבור, האסטרונומיה והפילוסופיה צוטטו ונלמדו על ידי גדולי הראשונים, בהם הרמב"ם, הרמב"ן, הראב"ע, הרד"ק, המאירי והאברבנאל ^{[cite: 5, 7, 8]}. בעולם הכללי, תרגומיו ומחקריו הניחו את היסודות להגעת האלגברה והטריגונומטריה הערבית לאירופה הנוצרית, והשפיעו ישירות על גדולי המדענים של הרנסאנס כגון לאונרדו פיבונאצ'י ^{[cite: 5, 7]}. פועלו מדגים כיצד המדע והאמונה, רחוקים מלהיות סותרים, יכולים להפרות זה את זה וליצור תפיסת עולם הרמונית, המגדירה את חוקי הטבע כביטוי המעשי של הרצון האלוהי בקוסמוס ^{[cite: 5, 13]}.