רבי משה הדרשן

המאה ה-11 בדרום צרפת, ובמיוחד בעיר נרבונה, סימנה את ראשיתה של תקופה מכרעת בתולדות הספרות הרבנית. במרכזו של מעבר זה עומדת דמותו של רבי משה הדרשן, חכם ששימש כחוליה מקשרת בין מסורות המדרש הקדומות לבין הפרשנות האירופית המתפתחת, ושהשפעתו על גדולי הראשונים, ובראשם רש"י, הייתה חסרת תקדים.^{[1, 2]} דמותו של רבי משה הדרשן אינה מצטמצמת רק לתפקיד של פרשן מקרא, אלא מקיפה דמות של ראש ישיבה, עורך מדרשים, ובעל שיטה פרשנית ייחודית המשלבת בתוכה יסודות של גימטריה, שימוש בספרות חיצונית נשכחת ותפיסות קוסמולוגיות מורכבות.^{[2, 3]}

הרקע ההיסטורי והביוגרפי: שושלת חכמי נרבונה

רבי משה הדרשן פעל במחצית הראשונה של המאה ה-11 בנרבונה שבחבל פרובאנס (הידוע גם כפרובינציה). באותה עת, נרבונה הייתה מוקד תורני מרכזי, והקהילה היהודית בה נהנתה מאוטונומיה רוחנית ומסורת לימוד ענפה.^{[2, 3]} לפי המקורות ההיסטוריים, ובראשם "ספר היוחסין" לרבי אברהם זכות, רבי משה היה נצר למשפחה מיוחסת של תלמידי חכמים שהחזיקו בהנהגת הישיבה בעיר במשך דורות.^[3]

מבנה השושלת המשפחתית והנהגת הישיבה בנרבונה מעידים על יציבותו של המרכז התורני שבו צמח:

שושלת ראשי הישיבה בנרבונה

כראש ישיבה, עסק רבי משה לא רק בדרשנות, אלא גם בהלכה ובתלמוד, כפי שמעידה העובדה שתלמידו המובהק, רבי נתן מרומי, מחבר ספר ה"ערוך", מצטט אותו מספר פעמים בהקשרים לשוניים ותלמודיים.^{[1, 2]} הישיבה בנרבונה תחת הנהגתו הייתה אבן שואבת לתלמידים רבים, והיא זו שעיצבה את התשתית האינטלקטואלית שעליה נבנתה מאוחר יותר הפרשנות הפרובאנסאלית והצרפתית.^[2]

יצירתו הספרותית: "ספר יסוד" והשפעתו על רש"י

חיבורו העיקרי של רבי משה הדרשן נודע בשם "ספר יסוד" או פשוט "יסודו של רבי משה הדרשן".^[1] ספר זה לא היה פירוש מקראי קלאסי, אלא אנתולוגיה רחבת היקף של מדרשים קדמונים, אותם ליקט רבי משה וסידר על סדר פסוקי התורה, תוך שילוב הערותיו ודרשותיו המקוריות.^{[1, 2]}

חשיבותו של "ספר יסוד" להיסטוריה של פרשנות המקרא היא עצומה, בעיקר בזכות העובדה שרש"י (רבי שלמה יצחקי) ראה בו מקור סמכותי ומרכזי. רש"י משתמש בביטויים מפורשים כדי לציין את חובו לרבי משה, כגון "מצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן", "מדברי רבי משה הדרשן למדתיה" או "מיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי".^{[1, 3]} היקף הציטוטים של רש"י מרבי משה הדרשן מעיד על כך שרש"י ראה בו את הנציג המובהק של מסורת המדרש, כזו המאפשרת לפרש את הכתובים באופן שמשלב בין עומק הדרש לבין צורך בפתרון קשיים בטקסט.^{[1, 2]}

אף ש"ספר יסוד" המקורי לא שרד כחיבור שלם בידינו, מובאותיו מפוזרות לא רק בפירוש רש"י אלא גם בכתבי בעלי התוספות (למשל במסכת סוטה לו ע"ב) ובחיבורים מאוחרים יותר כמו "פענח רזא".^[1] היעלמותו של הספר השלם נחשבת לאחת האבידות הגדולות של ספרות ימי הביניים, אך השפעתה של היצירה נותרה חקוקה בלב הקאנון הפרשני היהודי.^[2]

מדרש "בראשית רבתי": התהוות וגילוי מחדש

אחד החיבורים המזוהים ביותר עם דמותו של רבי משה הדרשן בעת החדשה הוא מדרש "בראשית רבתי". חיבור זה נחשב במחקר המודרני כתקציר או כעיבוד של החומרים שהופיעו ב"ספר יסוד" על ספר בראשית.^{[4, 5]} המדרש מאופיין ברוחב יריעה (ומכאן שמו "רבתי") ובשימוש במקורות מגוונים, החל ממדרשי חז"ל הקלאסיים ועד לספרות חיצונית.^{[5, 6]}

ההיסטוריה של כתב היד והמחקר

גילויו ופרסומו של "בראשית רבתי" כרוכים בסיפור בלשי של מחקר היסטורי. במאה ה-13, הכומר הדומיניקני ריימונדוס מרטיני ציטט בספרו האנטי-יהודי "Pugio Fidei" (פגיון האמונה) מתוך חיבור שכינה "בראשית רבה של רבי משה הדרשן".^{[1, 4]} מכיוון שהספר המקורי לא היה מוכר לחכמי ישראל באותה עת, רבי יצחק אברבנאל חשד כי מרטיני זייף את הציטוטים כדי לתמוך בטענות נוצריות.^[4]

רק במאה ה-19 איתר רבי שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) כתב יד של המדרש בפראג.^[4] גילוי זה הוביל לפולמוס מחקרי בשאלה האם זהו אכן ספרו המקורי של רבי משה:

• שלמה יהודה רפפורט (שי"ר): זיהה את כתב היד כחיבורו של רמ"ה.^[4]
• יום-טוב ליפמן צונץ ואברהם אפשטיין: תמכו בייחוס לרבי משה הדרשן לאחר שמצאו מקבילות רבות בין כתב היד לציטוטים של מרטיני ורש"י.^[4]
• שלמה בובר: פקפק בייחוס הישיר בטענה שחלק מהמובאות המפורסמות של רמ"ה חסרות בכתב היד.^[4]
• חנוך אלבק: הכריע במחקרו משנת 1940 כי כתב היד הוא תקציר מוסמך מבית מדרשו של רבי משה הדרשן, והוציא אותו לאור במהדורה מדעית.^{[4, 5]}

כתב היד ששימש את אלבק (וטיקן 30) נחשב לנוסח מעולה המורכב מ-101 סעיפים, המאורגנים לעיתים לפי חלוקת הפרשות של מחזור הקריאה התלת-שנתי שהיה נהוג בארץ ישראל.^[6]

מתודולוגיה פרשנית: גימטריה, רמזים וסודות

ייחודו של רבי משה הדרשן טמון בשיטתו הפרשנית, החורגת מהכללים המקובלים של המדרש התנאי והאמוראי. הוא פיתח שפה של "רמזים" המבקשת לחשוף רבדים נסתרים בטקסט המקראי באמצעות כלים מתמטיים וצרופי אותיות.^{[2, 3]}

השימוש בגימטריה

הגימטריה אצל רבי משה הדרשן אינה רק קישוט דרשני, אלא כלי פענוח מהותי. דוגמה בולטת המיוחסת לו בפירוש רש"י היא הדרשה על המילים "עם לבן גרתי" (בראשית לב, ה). רבי משה מציין כי המילה "גרתי" בגימטריה היא 613 (תרי"ג), רמז לכך שיעקב שמר את כל המצוות בבית לבן.^[7]

דוגמאות נוספות לשיטתו כוללות:

• חשבון אליעזר: הזיהוי של 318 חניכי אברהם עם אליעזר לבדו (אליעזר = 318).^[7]
• נזירות: לימוד משך הנזירות (30 יום) מהמילה "יהיה" (בגימטריה 30) בפסוק "קדוש יהיה".^[7]
• במגילת אסתר: הצירוף "הכסף נתון לך" (הכסף = 165 = העץ), רמז לתליית המן.^[7]

שיטה זו של שימוש בגימטריות וברמזים השפיעה רבות על פרשנים מאוחרים יותר, ובראשם רבי יעקב בן אשר ("בעל הטורים"), שהפך את הגימטריה לחלק בלתי נפרד מפירושו לתורה.^[7]

שילוב מקורות וסגנון עריכה

רבי משה הדרשן נהג להביא בחיבוריו מובאות ממדרשים אחרים, לעיתים בשינוי לשון או בקיצור, כדי להתאימם למבנה הפירוש שלו.^[2] הוא השתמש במדרשים שחלקם כמעט אבדו, כגון "מדרש תדשא" (המכונה גם "ברייתא דרבי פנחס בן יאיר") ומדרש עשרת הדברות.^{[1, 2]} יכולת הלקטנות שלו אפשרה ליצור מארג פרשני עשיר המשלב הלכה ואגדה בצורה סינתטית.^[2]

הגשר לספרות החיצונית: חנוך וספר היובלים

אחד המאפיינים המדהימים ביותר במשנתו של רבי משה הדרשן, שנחשף במלואו רק במחקר המודרני, הוא השימוש הנרחב בספרים חיצוניים מתקופת בית שני.^{[3, 5, 8]} מדובר בחיבורים כמו ספר חנוך א' וספר היובלים, שכמעט נעלמו מהמסורת היהודית הרבנית והשתמרו בעיקר בקהילות נוצריות (כמו הכנסייה האתיופית).^[8]

רבי משה הדרשן הכיר כנראה נוסחים עבריים של ספרים אלו, שלא הגיעו לידינו היום.^[3] שילוב זה מעניק למדרשיו צביון ייחודי:

• ספר היובלים: רבי משה משתמש בפרטים הביוגרפיים והכרונולוגיים המופיעים בספר זה כדי להשלים את סיפורי האבות בבראשית, פרטים שאינם מופיעים במקרא או במדרשי חז"ל הקלאסיים.^{[5, 8]}
• ספר חנוך ונפילת המלאכים: ב"בראשית רבתי" מופיע תיאור מפורט של סיפור המלאכים שמחזי ועזאל, ירידתם לארץ וחטאם עם בנות האדם (על פי בראשית ו', ב').^[9] התיאור כולל את לימוד "השם המפורש" לאשה בשם אסתירה, ואת הולדת הענקים ("הנפילים").^[9]

השימוש בחומרים אלו מלמד על פתיחותו המחשבתית של רבי משה ועל היותו שומר של מסורות קדומות ונדירות שחלחלו אל תוך עולם המדרש של ימי הביניים.^{[3, 9]}

משנתו התיאולוגית: המשיח, האור והגאולה

מדרשיו של רבי משה הדרשן אינם רק פרשנות טקסטואלית, אלא הם נושאים בחובם תפיסות עמוקות על מבנה העולם ותהליך הגאולה. ב"בראשית רבתי" ובמדרשים המיוחסים לו ניכרת התמקדות בדמותו של המשיח ובעליונותו הרוחנית.^[10]

דמות המשיח והאור הגנוז

רבי משה מקשר בין האור שנברא ביום הראשון לבין אורו של המשיח. לפי שיטתו, המשיח הוא דמות קוסמית הנעלה לא רק על אבות האומה אלא אף על מלאכי השרת.^[10] דרשותיו על הפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" מדגישות כי המשיח "ירום מן אברהם, ונשא מן משה, וגבה ממלאכי השרת".^[10]

תפיסה זו של המשיח כישות קדמונית הנמצאת בלב הבריאה העניקה למדרשיו ממד משיחי-אפוקליפטי שהיה זר לחלק מהפרשנות המאוחרת יותר, אך השפיע עמוקות על תורת הסוד.^{[3, 10]} הדיון במאבק שבין המלאכים ליצר הרע, ובכוחה של הקדושה לשרוד בתוך עולם חומרי, מהווה תמה מרכזית בדרשותיו.^[9]

השפעה על מדרשים מאוחרים

חוקרים מזהים את חותמו של רבי משה הדרשן בשורה של מדרשים המכונים "מדרשי טנחומא-ילמדנו" המאוחרים:

• במדבר רבה: חלקים גדולים מפרשיות במדבר ונשא מבוססים ישירות על מדרשיו של רמ"ה.^[3]
• דברים רבה: קיימת גרסה ספרדית של מדרש דברים רבה המצוטטת על ידי הרמב"ן, שחוקרים (כגון שאול ליברמן) מייחסים את עריכתה לחוגו של רבי משה הדרשן בנרבונה.^[11]

פועלו הציבורי ותלמידיו

מעבר ליצירתו הכתובה, רבי משה הדרשן היה מנהיג קהילתי וחינוכי. ישיבתו בנרבונה הייתה מוסד מרכזי שהעמיד תלמידים שעיצבו את פני העולם היהודי בדורות הבאים. הבולט שבהם היה רבי נתן בן יחיאל מרומי, שחיבר את ספר ה"ערוך" במחצית השנייה של המאה ה-11.^{[1, 2]} העובדה שבעל ה"ערוך" מצטט את רבי משה מעידה על כך שתורתו של רמ"ה נלמדה לא רק כפרשנות מקראית אלא כיסוד להבנת השפה והתרבות התלמודית.^{[1, 2]}

הנהגת הישיבה על ידי בני משפחתו (אחיו לוי ובנו יהודה) לאחר מותו הבטיחה את המשכיותה של "אסכולת נרבונה" במשך עשרות שנים, והפכה את העיר למרכז תורני שלא נופל בחשיבותו מהמרכזים בבבל או באשכנז באותה עת.^[3]

השתמרות והערכה היסטורית

המורשת של רבי משה הדרשן היא מורשת של גשרים: גשר בין ארץ ישראל לאירופה, בין ספרות הבית השני לימי הביניים, ובין הפשט לדרש.^{[2, 12]} אף שחיבורו המרכזי אבד, הרי שנוכחותו בפירוש רש"י הפכה אותו לאחד החכמים המשפיעים ביותר על עיצוב התודעה המקראית של העם היהודי.^[2]

המחקר המודרני, החל מאברהם אפשטיין ועד חנוך אלבק, החזיר לרבי משה את מקומו כעורך ומלקט גאון, שידע לשמר מסורות עתיקות בתוך עולם פרשני חדש.^{[4, 5]} מדרש "בראשית רבתי" משמש היום כחלון הצצה נדיר לעולמו הרוחני של חכם שחי בצומת דרכים היסטורי, ושתורתו ממשיכה להעסיק חוקרים ולומדים עד היום.^{[4, 6]}

לסיכום, רבי משה הדרשן מנרבונה מייצג טיפוס של חכם רנסנסי בתוך עולם התורה של המאה ה-11: למדן, דרשן, עורך, ומיסטיקן במידת מה, שיצק את היסודות ("ספר יסוד") שעליהם נבנה בניין הפרשנות של הראשונים.^{[1, 2]} הידע הנרחב שלו, המשתרע מתקופת הבית השני ועד לימיו, הופך אותו לאחת הדמויות המרתקות והמשמעותיות ביותר בתולדות המחשבה היהודית.^{[2, 3]}