הרב ד״ר אברהם לבני

משנתו התורנית ופועלו של הרב ד"ר אברהם לבני: מטא-היסטוריה, פולמוס וגאולת ישראל

מסלול חיים וגיבוש התודעה הפילוסופית והרוחנית

הרב ד"ר אברהם לבני נולד ב-4 בינואר 1925 במרסיי שבצרפת, למשפחה של נוצרים אדוקים.^{[1, 2]} סביבה דתית ראשונית זו הניחה את היסודות לעיסוקו המעמיק בשאלות של אמונה, תיאולוגיה ורוחניות לאורך חייו. את הכשרתו האקדמית הגבוהה רכש באוניברסיטת הסורבון בפריז, שם למד פילוסופיה ותיאולוגיה.^[2] עבודת הדוקטורט שלו, שעשייתה שיקפה עניין עמוק במבנה התודעה האנושית ובמטאפיזיקה, נשאה את הכותרת "La recherche du dieu chez Paul Valéry" ("החיפוש אחר האל אצל פול ואלרי").^[3] במחקר זה התמקד לבני בחקירת המטאפיזיקה של הרוח ובמנגנונים הרפלקסיביים של המחשבה, המודעות והתפיסה אצל ההוגה והמשורר הצרפתי פול ואלרי, תוך הצגת דמותו לא רק כמשורר אלא כפילוסוף מעמיק של תודעת האדם המודרני, הקרוב ברוחו לשאלות הפילוסופיות המעסיקות את התקופה בת זמננו.^[3]

מלחמת העולם השנייה והחורבן השיטתי של יהדות אירופה בשואה חוללו שבר עמוק ובלתי הפיך בתפיסת עולמו של לבני.^[2] הזוועות הללו עוררו בו דחף קיומי לחקור את השורשים התרבותיים והרוחניים של המשבר המוסרי שפקד את ציוויליזציית המערב.^[2] חקירה היסטוריוסופית זו הובילה אותו למסקנה כי המענה האמיתי והשלם לחוליי המערב אינו מצוי במבנים הפילוסופיים או התיאולוגיים שלו, אלא דווקא במסורת הרוחנית של עם ישראל, בארצו ובתורתו.^[2] בעקבות תובנה זו עבר לבני תהליך של גיור, עלה למדינת ישראל וקשר את גורלו בגורל האומה.^{[1, 4]} בארץ מצא עניין מיוחד ועמוק במשנתו של הראי"ה קוק, שבה ראה את התגלמותה המודרנית של התחדשות רוח הנבואה היהודית.^{[1, 4]} הגותו הושפעה באופן ניכר גם מכתבי הרמח"ל והגאון מווילנא.^[1] לבני הלך לעולמו ב-7 באוקטובר 1986 בירושלים, בגיל 61, והובא לקבורה בבית הקברות היהודי בהר הזיתים.^{[1, 3]}

המניפסט ההגותי – משיבת ציון ל"סוד הישראלי"

את עיקרי הגותו הייחודית ומשנתו הרב-ממדית העלה לבני על הכתב בספרו שנכתב במקור בשפה הצרפתית, תחת הכותרת "Le Retour d'Israël et l'espérance du monde" ("שיבת ישראל ותקוות העולם").^{[1, 3]} הספר פורסם בצרפת בשנת 1985, כשנה בלבד לפני פטירתו של המחבר.^[3] יצירה מונומנטלית זו תורגמה לעברית על ידי הרב אורי שרקי, והפכה לאחד מנכסי צאן הברזל של מחשבת ישראל בדור האחרון.^{[1, 4]}

גלגולי הפרסום של הספר בעברית משקפים את התפתחות קבלתו בציבור הלומדים. בשנת 1995 יצא הספר לאור במהדורתו הראשונה תחת השם "שיבת ציון נס לעמים" בהוצאת "אל ארצי".^{[1, 5]} שם זה הדגיש את ההיבט האוניברסלי והמוחשי של קיבוץ הגלויות והקמת המדינה כסימן גלוי ומופלא עבור אומות העולם.^{[3, 5]} בשנים שלאחר מכן, נערך החיבור מחדש והוצא לאור במהדורות מתוקנות ומורחבות תחת הכותרת "הסוד הישראלי".^{[1, 2]} שינוי כותרת זה מסמן העמקה מושגית, מן ההתבוננות ב"נס" החיצוני והגלוי אל עבר חשיפת הדינמיקה המטאפיזית וההיסטורית הסמויה המאפשרת את נצחיותו של עם ישראל לאורך הדורות.^{[2, 6]} מהדורות אלו פורסמו בין היתר על ידי הוצאת "מעמק חברון" – מכון מחקר תורני מיסודו של הרב אלי הורביץ ^[2], וכן במהדורות מורחבות של הוצאת הספרים "Chavabooks" (הוצאת ואב - Edition Vav) בניהולו של הרב איתן פיזון ^{[2, 7]}, המלוות בהקדמה מפורטת מאת הרב יואל בן-הרוש.^[7]

קבלתו של הספר בקרב הוגי דעות בני זמננו הייתה מהירה ומשמעותית. הרב אורי שרקי הגדיר את החיבור בתור "הכוזרי של ימינו", שכן הוא מציע פולמוס שיטתי, פילוסופי ועדכני מול תרבויות העולם ומול התיאולוגיה הנוצרית, הדומה במבנהו ובמטרתו לספרו המקורי של רבי יהודה הלוי.^[4] חשיבות הספר ומשנתו של לבני נלמדות באופן עקבי במסגרות תורניות ואקדמיות, בין היתר בסדרות שיעורים ייעודיות כדוגמת אלו של הרב ליאור לביא, העוסקות במסעו האישי של לבני מן הנצרות אל היהדות ^[8], וכן בימי עיון המוקדשים להגותו האוניברסלית של המחבר.^{[4, 9]}

ביקורת התרבות המערבית והשבר התיאולוגי

תרומתו המקורית והנוקבת ביותר של לבני לפולמוס היהודי-נוצרי נעוצה בניתוח המבני של קריסת תרבות המערב.^{[1, 3]} מתוך עמדה ייחודית של הוגה שגדל בלב הציוויליזציה הנוצרית והתמחה במטאפיזיקה שלה, הציג לבני קשר סיבתי ישיר בין התיאולוגיה המערבית לבין זוועות המאה העשרים.^{[1, 2, 3]} לשיטתו, השואה ואושוויץ אינם מהווים סטייה מקרית או חריגה בלתי מוסברת מנתיב הקידמה המערבית, אלא הם מהווים תוצר לוואי מבהיל אך לוגי ועקבי לחלוטין של ציוויליזציה דתית-פילוסופית בת אלפיים שנה.^[3] לבני טוען כי מערך המושגים והקואורדינטות המנטליות של המערב נושאים באחריות ישירה לכך, בשל הניתוק המובנה שייצרה הנצרות בין שמים לארץ ובין המוסר האלוהי לחיי המעשה הריאליים.^[3]

ביקורת זו מתרחבת בהגותו גם אל המבנים הפוליטיים והחברתיים המודרניים. לבני קובע כי הדמוקרטיה המערבית העכשווית, על אף התיימרותה להעניק חופש ושוויון, מהווה הלכה למעשה "בית עבדים" במובנו המקראי המלא של המושג.^[1] חירות זו שהדמוקרטיה מתהדרת בה אינה אלא אשליה, שכן החברה המודרנית כובלת את האדם בשעבודים מתוחכמים וסמויים מן העין: שעבודים פוליטיים, כלכליים, מוסריים, תרבותיים ופסיכולוגיים, המרוקנים את האדם מתוכנו הרוחני ומכפיפים אותו למערכות כוח צרכניות.^[1] שעבודים אלו מונעים מן החברה המערבית להגיע לחירות אמיתית, חירות אשר יכולה להתממש לשיטתו אך ורק מתוך חיבור לחוק האלוהי האוניברסלי המבוטא בתורה.^{[1, 3]}

הציונות כזרם מעמקי מטא-היסטורי ומושג הנבואה המתחדש

בליבת משנתו של לבני עומדת הגדרה מחדש של הציונות ושל שיבת עם ישראל לארצו.^{[2, 3]} לבני שולל מכול וכול את הגישה ההיסטוריוגרפית המצמצמת את הציונות לאירועים פוליטיים מודרניים כגון הקונגרס הציוני בבאזל או הצהרת בלפור.^{[2, 10]} תפיסות אלו, לטענתו, מעידות על כהות ראייה היסטורית חמורה, שכן הן מתמקדות ב"קצף הגלוי על פני הים" בלבד, ומתעלמות לחלוטין מן הזרמים המעמקיים והעוצמתיים שמניעים את האוקיינוס של ההיסטוריה היהודית.^{[2, 10]} הציונות אינה פתרון מקלט זמני או תגובה מודרנית לאנטישמיות ולצרות הגולה האירופית, אלא היא מהלך אלוהי פנימי ומטא-היסטורי שנועד להוציא לפועל את ייעודו הנצחי של עם ישראל.^{[2, 3]}

תפיסה היסטוריוסופית זו שזורה במושג הנבואה בהגותו של לבני. על פי המחשבה התלמודית והמסורתית, הנבואה בישראל נפסקה לאחר תקופתם של אחרוני הנביאים המקראיים – חגי, זכריה ומלאכי, והיא עתידה לשוב רק בעידן המשיחי.^[11] לבני מרחיב הגדרה זו ומסביר כי הנבואה היהודית אינה מצטמצמת לחיזוי העתיד או לחוויה מיסטית של יחידים; תפקידה המרכזי והמהותי הוא להזהיר, להוכיח ולתקן את התנהגותו המוסרית של העם כדי למנוע אסונות היסטוריים.^[11] בעידן המודרני, לבני מזהה את עצם תהליך שיבת עם ישראל לארצו כביטוי אקטואלי ודינמי של אותה רוח נבואית.^[3] חזרתו של העם היהודי לטריטוריה הפיזית שלו אינה רק אירוע פוליטי, אלא שלב מעשי בהחזרת ההשראה האלוהית הכללית – רוח נבואה קולקטיבית שתשפיע על החברה האנושית כולה בעידן הגאולה.^{[3, 11]}

מתוך הבנה זו, לבני מדגיש את האחריות האוניברסלית המוטלת על מדינת ישראל. קיומה של המדינה אינו יכול להתמצות בשאיפה להיות "עם ככל העמים" או להוות כוח פוליטי וצבאי גרידא.^[3] זהותה האמיתית של ישראל מבוססת על היותה "אור לגויים", נושאת ערכים מוסריים ורוחניים המעוגנים בתורה.^[3] אם תתכחש המדינה לייעודה הרוחני ותסתפק בזהות חילונית או לאומנית צרה, היא תשמיט את היסוד המטאפיזי המצדיק והמקיים את קיומה.^[3]

ניתוח השוואתי: הרב ד"ר אברהם לבני והרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו)

על מנת לעמוד על ייחודה של משנת לבני בקרב הוגי הדעות של יהדות צרפת שפעלו במדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים, מן הראוי להשוותה למשנתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). שני ההוגים ראו בשיבת ציון תהליך רוחני ומשיחי עמוק, אך נקודות המוצא והדגשים שלהם היו שונים באופן מהותי.^[3]

הטבלה הבאה מציגה ניתוח השוואתי מדויק של קווי הדמיון והשוני בין שתי התפיסות המרכזיות הללו:

סיכום ומסקנות: הרלוונטיות העכשווית של "הסוד הישראלי"

משנתו התורנית והפילוסופית של הרב ד"ר אברהם לבני מציעה מודל ייחודי המשלב בין חריפות מחשבתית אקדמית לבין דבקות מיסטית עמוקה בגאולת ישראל.^{[1, 2]} עמדת המוצא שלו כגר צדק שחווה את שבר התרבות האירופית מבפנים מעניקה לביקורתו על המערב תוקף מוסרי ואינטלקטואלי שאין שני לו.^{[1, 2, 3]}

ניתוח משנתו מעלה מספר תובנות מטא-היסטוריות מרכזיות: ראשית, פשיטת הרגל של המערב בשואה דרשה בהכרח את הופעתה מחדש של הריבונות היהודית בארץ ישראל כחלופה מוסרית ורוחנית יחידה לקריסה הכללית.^{[2, 3]} שנית, הציונות ומדינת ישראל אינן פרויקטים פוליטיים חולפים אלא ביטויים מעשיים של כוח נבואי אלוהי המכוון את ההיסטוריה.^{[2, 3, 11]} לבסוף, על המדינה המודרנית להכיר בייעודה האוניברסלי ולהימנע מהתבוללות תרבותית בתוך המודל המערבי השוקע, על מנת להבטיח את נצחיותה ואת תיקון העולם כולו.^[3] הגותו של לבני, כפי שהיא מונחלת בשיעורים, ספרים וימי עיון בדורנו, ממשיכה לשמש מצפן רוחני ואינטלקטואלי רב-ערך, ומציבה חלופה תיאולוגית ופילוסופית איתנה מול משברי הרוח של המאה העשרים ואחת.^{[4, 7]}