רבי יהושע בן חנניה

רקע ביוגרפי וצמיחתו הרוחנית של רבי יהושע

רבי יהושע בן חנניה הלוי, המכונה במשנה ובמקורות חז"ל "רבי יהושע" סתם ללא שם אביו, היה אחד התנאים הבולטים והמשפיעים ביותר בדור השני של התנאים.^{[1, 2]} הוא שירת כלווי משורר ומנגן בבית המקדש השני קודם חורבנו, חוויה אשר הותירה בו חותם בל יימחה וחיברה אותו באופן בלתי אמצעי לעבודת הקודש הפיזית והטקסית של עולם הקורבנות.^[1] עוד מילדותו הוכוון רבי יהושע לעולם הלימוד על ידי אמו, אשר נהגה להוליך את עריסתו אל בית הכנסת כדי שאוזניו יתרגלו לשמע צליליהם של דברי תורה.^[1] מסירות אימהית זו זכתה לשבחים מופלגים מצד רבו המובהק, רבן יוחנן בן זכאי, אשר הגדיר אותו במילים "אשרי יולדתו" ומינה אותו לאחד מחמשת תלמידיו הגדולים ביותר.^[1]

רבי יונה, בפירושו למסכת אבות, מציע קשר עמוק בין קורות חייו אלו לבין משנתו המוסרית; לשיטתו, הדגש המיוחד שהניח רבי יהושע על ערך "חבר טוב" נובע ישירות מדמותה של אמו, אשר תפקדה עבורו כמעין חבר טוב ומנחה מוסרי ראשוני שהוביל אותו בדרך הישר.^[3] לצד גדלותו התורנית המופלגת, התפרנס רבי יהושע מעבודה פיזית קשה כנפח ועסק בייצור ומכירה של פחמים ומחטים.^[1] מעמד זה של פועל כפיים פשוט העניק לו הבנה ריאליסטית יוצאת דופן של מצוקות שכבות העם וחיזק את גישתו המתונה, המקרבת והפרגמטית.^{[1, 4]}

עוד בטרם חורבן הבית, בלט רבי יהושע כפעיל ציבורי בעל השפעה, כפי שמעיד הסיפור על פדייתו של הילד ישמעאל בן אלישע מהשבי ברומי, אשר לימים הפך למורה הוראה מרכזי בישראל.^[1] לאחר החורבן, המשיך רבי יהושע את לימודו ופעילותו הציבורית במרכז ביבנה, שם שימש כחבר נאמן לרבי אליעזר בן הורקנוס ומונה לאב בית הדין תחת נשיאותו של רבן גמליאל.^[2] הוא הנהיג את ישיבתו בפקיעין שבגליל, ונפטר בשיבה טובה, כאשר מסורות שונות לאורך הדורות מזהות את קברו בצפת, פקיעין או טבריה בסמוך לרבו, רבן יוחנן בן זכאי.^{[1, 2]}

תנורו של עכנאי ומהפכת התורה שבעל פה

פרק מרכזי ומכונן במשנתו של רבי יהושע, אשר הגדיר את גבולות הסמכות ההלכתית של התורה שבעל פה לדורותיה, נסב סביב המחלוקת המונומנטלית על אודות "תנורו של עכנאי".^{[5, 6, 7]} הדיון ההלכתי במסכת כלים עסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות לרוחבו והודבק מחדש באמצעות חול או טיט שניתן בין החוליות נחשב ככלי שלם המקבל טומאה, כדעת חכמים, או שמא מעמדו המשפטי הוא ככלי שבור שאינו מקבל טומאה ולפיכך נותר בטהרתו, כדעת רבי אליעזר.^{[5, 6, 8]} שם התנור, "עכנאי" (שפירושו נחש), נגזר על פי הסבר הגמרא מכך שהחכמים הקיפו את הסוגיה בראיות ונימוקים שונים המלפפים את הדבר כנחש וטימאו את התנור.^[6] באותו יום סוער הציג רבי אליעזר את כל התשובות האפשריות כדי לשכנע את שאר הרבנים, אך משסירבו לקבל את עמדתו, החל לבצע מופתים על-טבעיים יוצאי דופן להוכחת צדקתו.^{[5, 6]} הוא גרם לעץ חרוב לזוז ממקומו, למים לזרום לאחור, ולקירות בית המדרש להרכין ראשם ולהתחיל ליפול.^[5] רבי יהושע פנה אל קירות בית המדרש וגער בהם בקול באומרו שאם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אין לקירות זכות להתערב.^[6] כתוצאה מכך, קירות בית המדרש לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, אך גם לא הזדקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ונותרו מוטים על עומדם.^[6]

שיא הדרמה התרחש כאשר יצאה בת קול שמימית והכריזה בפני החכמים כי הלכה כרבי אליעזר בכל מקום.^[6] בתגובה חסרת תקדים זו, נעמד רבי יהושע על רגליו והכריז את הפסוק: "לא בשמים היא".^[6] רבי ירמיה מסביר בגמרא את עומק הקביעה הזו; מן הרגע שבו ניתנה התורה מהר סיני לבני האדם, אין המערכת המשפטית כפופה להתגלויות שמימיות או לבת קול מאוחרת, שכן הבורא עצמו קבע בתורה את הכלל "אחרי רבים להטות", המעניק לרוב האנושי של חכמי התורה את הריבונות המוחלטת לעצב ולפסוק את ההלכה.^{[5, 6]} מהפכה פרשנית זו, אשר הוגדרה כ"מפץ הגדול" של התורה שבעל פה, הדגישה את ההכרח של יצירת מרכז סמכות קולגיאלי-אנושי המנטרל התגלויות אינדיבידואליות.^{[5, 7]}

המחיר האישי והקוסמי של עימות זה היה כבד; כדי למנוע את פיצול התורה, נאלצו החכמים בראשות הנשיא רבן גמליאל לנדות את רבי אליעזר ולשרוף את טהרותיו.^{[7, 8]} הדבר עורר כעס קוסמי עצום, ובאותו יום לקה העולם שליש בזיתים, שליש בחיטים ושליש בשעורים, וכל מקום שבו נתן רבי אליעזר את עיניו נשרף.^[8] רבן גמליאל עצמו, שהיה באותה עת בספינה בלב ים, כמעט וטבע בשל גל ענק שעמד עליו, ונאלץ לעמוד ולהצהיר בפני הבורא כי הנידוי לא נעשה לכבודו האישי או לכבוד בית אביו, אלא אך ורק לשם מניעת מחלוקות בישראל ושימור אחדות התורה.^[8]

העימותים המוסדיים עם רבן גמליאל ביבנה

המנהיגות הרוחנית של תקופת יבנה התאפיינה במתח מובנה ומתמיד בין נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, שביקש לבסס שלטון ריכוזי ונוקשה למניעת אנרכיה, לבין רבי יהושע, שייצג גישה קולגיאלית ומבוזרת המגנה על חופש הדעה של החכמים.^{[4, 9]} למרות חילוקי הדעות העקרוניים הללו, שמרו השניים על הערכה הדדית עמוקה וידידות נאמנה.^{[2, 4, 9]} מתח זה הגיע לנקודת רתיחה בשלושה עימותים מוסדיים חריפים אשר זעזעו את מוסד הנשיאות ^{[1, 4]}:

העימות הראשון עסק בנושא עיבור החודש וקידוש ראש השנה.^{[1, 4]} רבי יהושע, בתמיכת רבי דוסא בן הרכינס ורבי יוחנן בן נורי, סבר כי העדים שקיבל רבן גמליאל היו עדי שקר, וכי החלטת הנשיא להכריז על תחילת החודש הייתה מוטעית מעיקרה.^{[1, 4]} בתגובה קשה שנועדה להפגין סמכות מוחלטת, גזר עליו רבן גמליאל להופיע בפניו כשהוא נושא את מקלו ומעותיו דווקא ביום הכיפורים שחל לפי החישוב הפרטי שלו.^{[1, 4, 9]} בעידודם של רבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס, אשר הסבירו לו כי החלטת בית הדין מחייבת את כלל ישראל גם אם נפלה בה טעות, ביטל רבי יהושע את דעתו האישית בפני כבוד הנשיא.^{[1, 4, 9]} הוא הופיע ביבנה במועד שנקבע, וזכה למחווה חמה מרבן גמליאל שנישק את ראשו והגדירו כ"רבי ותלמידי" – רבי בחכמה ותלמידי שקיבל את דבריו.^{[1, 4]}

העימות השני התרחש במסכת בכורות וסבב סביב בכור בהמה של רבי צדוק שנפל בו מום בשפתיו.^{[1, 4]} ההלכה קובעת כי בכור תם נאכל לכהן רק לאחר הקרבת אימוריו, בעוד שבכור בעל מום מותר באכילה כבשר חולין ללא הקרבה.^[1] בשל החשד שהכהנים יטילו מום בבכורות בכוונה כדי להתירם באכילה, גזרו חכמים איסור אכילה על כל בכור שנפל בו מום ברשותו של כהן.^[1] רבי צדוק שאל את רבי יהושע האם גזרה זו חלה גם על כהנים שהם תלמידי חכמים, המוחזקים כנאמנים ויראי חטא, או שמא רק על כהנים עמי הארץ.^{[1, 4]} רבי יהושע פסק להקל והבחין בין תלמידי חכמים לעמי הארץ, אולם רבן גמליאל פסק להחמיר באופן שווה ואסר את האכילה על כולם.^{[1, 4]} כאשר הגיע רבן גמליאל לבית המדרש ושאל האם יש חולק על פסק דינו, הכחיש רבי יהושע תחילה את העובדה שחלק עליו, מתוך רצון למנוע מחלוקת.^{[1, 4]} רבן גמליאל, שגילה כי פסק אחרת, הכריח אותו לעמוד על רגליו ולהודות בפני כולם, והשאיר אותו עומד במשך שעה ארוכה בזמן שהוא עצמו דורש בפני הקהל.^{[1, 4, 10]} השפלה זו עוררה תרעומת עצומה בקרב העם שהגנו על כבודו.^{[1, 4]}

הפיצוץ הסופי והשלישי אירע בשאלת מעמדה של תפילת ערבית – האם היא "רשות" או "חובה".^{[4, 9]} רבי יהושע פסק כי היא תפילת רשות, בעוד רבן גמליאל קבע כי היא חובה.^[4] גם בעימות זה חזר הדפוס המשפיל שבו אילץ רבן גמליאל את רבי יהושע לעמוד על רגליו לאורך כל הדרשה בבית המדרש.^{[4, 10]} בשלב זה, פקעה סבלנותם של חברי הסנהדרין; מתוך כעס על הפגיעה החוזרת ונשנית בכבודו של רבי יהושע, החליטו להדיח את רבן גמליאל מכהונת הנשיא.^{[4, 9]} חברי הסנהדרין שקלו להעמיד את רבי יהושע עצמו כנשיא במקומו, אך נמנעו מכך משום שהיה צד ישיר ואישי במחלוקת, דבר שהיה עלול להתפרש כהפיכה אישית.^{[4, 9]} במקומו נבחר רבי אלעזר בן עזריה הצעיר והעשיר.^{[4, 9]} לאחר תקופה, כאשר פייס רבן גמליאל את רבי יהושע בביתו, הוחזר רבן גמליאל לתפקידו במתכונת של רוטציה שבו חילקו את הנשיאות בינו לבין רבי אלעזר בן עזריה.^[4]

שיקום האומה לאחר החורבן ואבלות בריאה

לאחר קריסת ירושלים וחורבן בית המקדש השני, התמודד רבי יהושע עם גל של ייאוש לאומי ואבלות קיצונית שאיים לכלות את כוחות החיים של העם.^{[11, 12]} קבוצות רבות של "פרושים" גזרו על עצמן סיגופים קיצוניים שכללו הימנעות מוחלטת מאכילת בשר ומשתיית יין.^{[11, 12]} רבי יהושע נטפל אליהם וניהל איתם דיאלוג סוקרטי מתוחכם שמטרתו להציב מראה מול חוסר ההיתכנות של אבלות טוטלית.^{[11, 12]} משנימקו הפרושים את פרישותם בכך שהבשר והיין היו קריבים ומנסכים על גבי המזבח וכעת בטלו, השיב להם רבי יהושע כי לפי היגיון זה עליהם להימנע גם מאכילת לחם (שכן בטלו המנחות), מאכילת פירות (שכן בטלו הביכורים) ומשתיית מים (שכן בטל ניסוך המים בחג הסוכות).^{[11, 12]} שאלות נוקבות אלו הביאו את הפרושים לידי שתיקה מוחלטת.^[12]

בנקודה זו הציג רבי יהושע את המודל המאוזן של אבלות בריאה ובונה; הוא הסביר כי מצד אחד בלתי אפשרי שלא להתאבל כלל על האסון הלאומי, אך מן הצד השני אין להטיל על הציבור גזרות שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בהן.^[12] כחלופה לסיגופים משתקים, הנהיג רבי יהושע שורה של טקסי זיכרון סמליים המשולבים בתוך חיי השגרה והבנייה.^[12] הוא קבע כי כאשר אדם בונה את ביתו ומסיידו בסיד, עליו להשאיר שטח קטן לא מסויד כזכר לחורבן (אלא אם כן עירב בסיד חול או תבן, שאז מותר הסיוד המלא לפי שזה נחשב "טרכסיד" המעמעם את הלובן).^{[12, 13]} כמו כן, בעת עריכת סעודה או הכנת תכשיטי אישה, יש להשמיט פריט קטן כדי להזכיר את החסר הלאומי.^[12]

סמליות מיוחדת זו באה לידי ביטוי במנהג להניח "אפר מקלה" (אפר חרוך) על ראשו של החתן במקום הנחת התפילין, בהתבסס על דברי הנביא ישעיהו "לתת להם פאר תחת אפר", המבטיח כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.^[12] רבי יהושע פעל גם כמורה הלכה וכמדריך רוחני לדורות הבאים, מתוך כוונה להכין את העם לבניינו העתידי של הבית השלישי.^[9] הוא עלה יחד עם חכמי ישראל לחזות בחורבות קודש הקודשים באותה עת שבה תכננו הרומאים לחרוש את העיר ולהקים בה עיר אלילית.^[9] תפיסתו המפוכחת והכואבת על מציאות החורבן באה לידי ביטוי בעדותו ההלכתית: "מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה וניטל טעמם של הפירות".^[14]

דיפלומטיה בינלאומית, פולמוסים תיאולוגיים והמפגש עם חכמי אתונה

כישוריו המדיניים והדיפלומטיים של רבי יהושע הפכו אותו לשגריר הראשי של העם היהודי מול הקיסרות הרומית ומול פילוסופים ואנשי דת ברחבי העולם העתיק.^{[1, 2, 15]} אחד האירועים המשמעותיים ביותר התרחש בימי קיסרותו של אדריאנוס (בסביבות שנת 130 לספירה), כאשר המלכות הרשעה גזרה תחילה כי ייבנה בית המקדש מחדש.^{[15, 16]} בעקבות ההצהרה, הקימו מנהיגים עשירים דוגמת פפוס ולוליאנוס שולחנות חלפנות מעכו ועד אנטיוכיה כדי לספק לעולים מן הגולה כסף, זהב וכל צורכיהם הפיזיים.^[16] אולם, הכותים (השומרונים) מיהרו לחבל בתוכנית ודיווחו לקיסר כי אם העיר המורדת הזו תיבנה וחומותיה ישוכללו, היהודים יסרבו לשלם מיסים שונים ("מנדה" - היא מידת הארץ, "בלו" - הוא מס פרובוגירון, ו"הלך" - הוא מס אנגרוטינה).^[16] הקיסר נסוג מכוונתו, וביטל את בניית המקדש.^{[1, 2]}

היהודים המתוסכלים והזועמים התכנסו בהמוניהם בבקעת בית רימון והחלו לתכנן מרד מזוין כנגד האימפריה.^{[1, 2, 16]} חכמי ישראל, שהבינו כי מרד כזה יוביל לטבח המוני ולחורבן סופי של היישוב, ביקשו מרבי יהושע להרגיע את הרוחות בזכות כושר השכנוע המופלא שלו.^{[1, 2]} רבי יהושע עלה בפני העם ונשא את המשל המפורסם על אודות האריה והחסידה (או הקורא המצרי בעל המקור הארוך).^{[2, 16]} המשל מספר על אריה שנתקעה עצם בגרונו והבטיח שכר רב למי שיוציא אותה.^{[1, 2]} החסידה הכניסה את מקורה הארוך לתוך לוע האריה, שלתה את העצם, ומשביקשה את שכרה השיב לה האריה כי עצם העובדה שנכנסה לפיו של אריה רעב ויצאה ממנו בשלום היא השכר הגדול ביותר שלה.^[2] רבי יהושע השליך את הנמשל על המציאות המדינית מול רומא: "כך אנו – דיינו שנכנסנו לאומה זו ויצאנו בשלום, וזהו שכרנו".^[2] טיעון ריאליסטי זה הבהיר להמון כי אל מול עוצמתה הטורפת של האימפריה, הישרדות פיזית ושמירה על עצמאות רוחנית הן ההישג המרבי, ומנע שפיכות דמים נוראה.^{[2, 16]} לאורך כל זקנתו המשיך רבי יהושע לנסוע לרומי אל הקיסר כדי להשתדל ולהקל את מצבם של ישראל לנוכח גזרות קשות שנגזרו עליהם.^[2]

לצד הדיפלומטיה המדינית, ניהל רבי יהושע פולמוסים פילוסופיים ותיאולוגיים מזהירים עם חכמי אומות העולם.^{[1, 4]} הוא התפלמס רבות עם הקיסר אדריאנוס ונודע כמי שהתמודד בהצלחה עם חכמי אתונה הגדולים ("סבי דבי אתונא").^{[1, 15, 17]} עימות תיאולוגי בעל משמעות עמוקה מתואר במסכת חגיגה, שם הציג מין אחד מחוות ידיים מעליבות כלפי רבי יהושע בארמון הקיסר.^{[18, 19]} הממין סימן בידו כי עם ישראל הוא עם שאלוהיו הסתיר ממנו את פניו לחלוטין ודחה אותו.^[19] רבי יהושע השיב לו במחווה נגדית, וסימן כי ידו של הבורא עדיין נטויה עלינו להגן עלינו.^[19]

פירוש "בן יהוידע" על הסוגיה חושף רובד תיאולוגי עמוק במחווה זו; בעוד ש"פנים" מייצגים את ההשפעה הרוחנית הגבוהה של חב"ד (חכמה, בינה, דעת) שעלולה להיסתר בעת חורבן וגלות ("הסתר אסתיר פני"), הרי ש"יד" מייצגת את החסד והגבורה (דרועא ימינא ושמאלא) המשפיעים שפע בלתי פוסק שאין לו הפסק.^[18] במחוותו הראה רבי יהושע כי למרות הסתר הפנים הפיזי של חורבן הבית, ידו של הקדוש ברוך הוא נטויה עלינו תמיד בחסדו הבלתי פוסק.^{[18, 19]} הקיסר, שחקר את המין על פשר המחוות וגילה כי הלה לא הבין את התשובה של רבי יהושע, הורה להוציאו להורג באשמת עזות מצח לערוך מחוות מול הקיסר ללא הבנה.^[19]

בפולמוס אחר, לעגה לו בת הקיסר על כיעורו החיצוני ותמהה כיצד שוכנת תורה מפוארת בכלי מכוער.^{[1, 15]} רבי יהושע השיב לה באותו מטבע והוכיח לה כי יין משובח המחמיץ בכלי כסף וזהב נשמר היטב דווקא בכלי חרס פשוטים ("מאני דפחרא"), ובכך הדגים כי התורה והחכמה מתקיימות בצורה המיטבית דווקא באדם שאינו נופל למלכודות היופי והגאווה הגופנית.^{[1, 15]}

הגותו המוסרית-חינוכית ומורשתו לדורות

משנתו המוסרית והחינוכית של רבי יהושע, כפי שהיא מנוסחת במסכת אבות, מעמידה את מערכת היחסים הבין-אישית והחברתית בראש סולם הערכים הנדרשים להשגת שלמות האדם.^{[1, 20]} כאשר פנה רבן יוחנן בן זכאי אל תלמידיו וביקשם לצאת ולראות איזו היא "דרך ישרה שידבק בה האדם", ענה רבי יהושע: "חבר טוב".^{[1, 3, 20]} פירוש הברטנורא מסביר כי חבר טוב הוא אדם המוכיח את חברו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון.^[3] רבי יונה מוסיף נופך פסיכולוגי עמוק ומבהיר כי כאשר החבר הטוב מייעץ לאדם להסיר את חסרונותיו, האדם אינו מתבייש ממנו ואינו כועס עליו, משום שהוא יודע שלבו של חברו תמים עמו, ומתוך כך הוא מוכן להקשיב לעצתו ולתקן את דרכיו.^[3] לעומת זאת, "שכן טוב", המדורג על ידי רבי יוסי, מייצג רק נוכחות פיזית מתמדת ביום ובלילה, בעוד ש"חבר טוב" מסמל קשר נפשי עמוק של ייעוץ, הכוונה ותוכחה מוסרית.^[3] מנגד, הדרך הרעה שיש להתרחק ממנה היא "חבר רע", המפתה את האדם בקביעות ומוביל אותו להתעות מדרך הישר.^[3] רבי יהושע אף הזהיר מפני שלושה כוחות פנימיים המוציאים את האדם מן העולם: "עין רעה, ויצר הרע, ושנאת הבריות", המייצגים את קריסתו של המבנה החברתי והפסיכולוגי של האדם.^[1]

מורשתו של רבי יהושע נותרה חקוקה כמודל של מנהיגות מפוכחת, אמיצה ופרגמטית, המשלבת בין רגישות חברתית חסרת פשרות לבין עמידה איתנה על עקרונותיה.^{[4, 9]} ברגעיו האחרונים, כאשר נטה למות, נאספו סביבו חכמים בדאגה עמוקה ושאלו אותו: "מי עכשיו יעמוד לנו בפני המינים?".^[11] רבי יהושע פייס אותם והשיב להם על פי הפסוק בירמיהו: "אבדה עצה מבנים – נסרחה חכמתם" – כיוון שאבדה עצה מן הבנים (עם ישראל), נסרחה ונעלמה חכמתם של הגויים, ולא יהיה בכוחם לנצח אתכם בוויכוחים התיאולוגיים.^[11] מותו הותיר חלל עצום בהנהגה היהודית, חלל המנוסח בברייתא המופיעה בסיום מסכת סוטה ובמסכת חגיגה ^{[11, 21]}:

”משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה”.^{[11, 21]}

הקביעה כי "בטלה עצה ומחשבה" אינה מצמצמת את דמותו ליכולת אינטלקטואלית בלבד, אלא מאירה את סגולתו הנדירה לכלכל את צעדיו של עם ללא טריטוריה ריבונית, לנווק את הספינה היהודית במים הגיאו-פוליטיים הסוערים של התקופה הרומית, ולשמר את אחדות התורה שבעל פה בעידן של חורבן ואי-ודאות.^{[2, 21]}