רבי חיים בן עטר (בעל אור החיים)

רקע ביוגרפי וציוני דרך גאוגרפיים

רבי חיים בן עטר, הנודע בתפוצות ישראל בכינוי השמיימי "אור החיים הקדוש" על שם חיבורו המכונן על התורה, נולד בשנת ה'תנ"ו (1696) בעיר הנמל סאלי (סלא) שבמרוקו.^{[1, 2, 3]} הוא צמח מתוך משפחת "מגורשים" – צאצאי מגורשי ספרד שהשתקעו בצפון אפריקה ושמרו על זהות תרבותית והלכתית ייחודית, כאשר שם משפחתם "עטר" מרמז על עיסוקם המסורתי כרוכלי בשמים.^[3] ילדותו עוצבה בצל דמותו של סבו, רבי חיים בן עטר "הזקן", שהיה מגדולי חכמי מרוקו ויוזם הקמתו של בית המדרש המשפחתי "בן עטר" בסאלי.^{[1, 3]} סבו זה שימש לו כרב מובהק והנחיל לו את יסודות לימוד הנגלה והנסתר כאחד.^{[1, 3]} אביו, רבי משה בן עטר, שהיה דרשן מחונן ואיש חסד מופלג, הקנה לבנו את החיבור העמוק לעולם האגדה והמוסר.^{[1, 3]}

תנאי החיים במרוקו באותה עת, תחת שלטונו הבלתי יציב של המלך מולאי אסמעיל, היו רוויים רדיפות לאומיות ומשברים כלכליים קשים.^[3] תהפוכות אלו אילצו את משפחת בן עטר לנדוד פעמיים לעיר מקנס.^[3] במהלך הנדודים השניים, בשנת תס"ה (1705), התארחה המשפחה בביתו של הרב משה די אבילה, קשר משפחתי שהתהדק כאשר אחותו של רבי חיים נישאה לבנו של המארח, רבי שמואל די אבילה, שהפך לימים לאחד מחבריו הקרובים ומחבר ספרים נודע בזכות עצמו.^[3] עם שובם לסאלי בשנת ה'תס"ח (1708), נישא רבי חיים לפאצוניה, בתו של קרובו העסקן והתורם העשיר רבי משה בן עטר.^[3] נישואים אלה אפשרו לרבי חיים להקדיש את עתותיו לשקידה עצומה בתורה בבית חמיו, לעמוד בראשות ישיבה מקומית לתלמידים מצוינים, ולפתח אורח חיים סגפני ופרוש כליל מהעולם הזה, המאופיין בצומות, סיגופים ותעניות ממושכות.^{[1, 3]}

אישיותו של רבי חיים התעצבה מתוך תפיסה של שליחות קדושה שחגה סביב נדר מנעוריו להחזיר את עטרת התורה ליושנה ולחתור ללא לאות לקראת גאולת השכינה.^{[1, 4]} כבר בצעירותו נודע כבעל מופתים שקדושתו הוכרה אף בעיני האוכלוסייה הנוכרית במרוקו, מוניטין שהתחזק בעקבות סיפור הצלתו הניסית מגוב אריות אליו הושלך, וכן בשל מנהגו הייחודי לקנות מדי שבוע עגל משובח לכבוד שבת קודש, לשחוט אותו ולחלק את בשרו לתלמידי חכמים נצרכים.^[1]

בעוד שמקורות מסוימים מצביעים על שנת ה'תצ"ג (1733) כעת עזיבתו הראשונית את מרוקו ^[5], מחקרים היסטוריים מבוססים מתארכים את יציאתו הסופית והרשמית של רבי חיים מהעיר סאלי לשנת ה'תצ"ט (1739), מלווה בשתי נשותיו ובקבוצה מצומצמת של תלמידים נאמנים, בהם רבי חיים דוד שמואל חסאן ורבי שם טוב גבאי.^{[3, 6]} במהלך מסעו באיטליה, עבר בערים ליבורנו, ונציה, פירארה, מודנה, מנטובה וקסאלי.^[6] קהילת ליבורנו לחצה עליו להישאר בה והוא אף הקים שם בית מדרש זמני, אך שאיפתו לעלות לארץ ישראל נותרה בעינה.^{[5, 6]} באיטליה ייסד את "ועד כנסת ישראל" – מנגנון פילנתרופי שנועד לגייס כספים קבועים לטובת החזקת ישיבתו העתידית בארץ הקודש, והדפיס את חיבוריו הגדולים שהפכו אותו לדמות מוכרת ונערצת ברחבי אירופה.^{[3, 5, 6]}

המסע הימי לארץ ישראל היה רווי סכנות, וכלל אירוע דרמטי של טביעת האונייה שבה הפליג בלב ים, ממנה ניצל רבי חיים בנס לאחר שאחז בקרש עץ משברי הספינה.^[1] בשלהי שנת ה'תק"א (1741) הגיעו חברי החבורה לעיר עכו.^[6] מגפה קשה שהשתוללה בירושלים מנעה מהם להיכנס אליה באופן מיידי, והם נותרו בעכו שם פתחו ישיבה זמנית בראש חודש חשוון ה'תק"ב.^[6] בתקופה זו ערכו בני החבורה נסיעות והשתטחות על קברי צדיקים בגליל והתפללו ביום הכיפורים במערת אליהו הנביא שעל הר הכרמל.^[6] במהלך שהותם בצפון, פגש רבי חיים בטבריה את מחדש היישוב היהודי בעיר, רבי חיים אבולעפיה, שניסה לשכנעו להקים את ישיבתו בטבריה תחת חסותו הכלכלית של השליט דאהר אל-עומר.^{[3, 6]} רבי חיים נטה להסכים ואף פנה לקבלת אישור מוועד ליבורנו, מתוך השקפה קבלית הרואה בטבריה את נקודת ההתחלה של הגאולה הפיזית.^{[3, 6]} אולם אבדות קשות שספגה החבורה בעכו – בהן פטירת תלמידו המובהק רבי שמואל נחמני ובחור איטלקי נוסף – הניעו אותם לעזוב את עכו ולעבור זמנית לפקיעין בחודשים סיון ותמוז.^{[3, 6]} עם קבלת הידיעה על היחלשות המגפה בירושלים בסוף חודש תמוז ה'תק"ב, עלתה החבורה לעיר הקודש, שם התקבלה בכבוד רב וזכתה לעצמאות כלכלית מלאה.^{[3, 6]}

מדרש כנסת ישראל: המבנה הארגוני והמתודולוגיה הלמדנית

עם השתקעותו בירושלים, הקים רבי חיים בן עטר את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" בחצר השייכת למקובל רבי עמנואל חי ריקי, כיום מזוהה כבית הכנסת אור החיים בעיר העתיקה.^{[3, 6, 7]} הישיבה לא תפקדה רק כמוסד חינוכי קלאסי, אלא שימשה כגרעין מטאפיזי-משיחי שחבריו חתרו להבאת הגאולה על ידי שילוב של לימוד אינטנסיבי וסיגוף עצמי.^[6] קיומה התבסס על מימון עצמאי קבוע שהגיע מליבורנו, ובכך נמנע לחץ כלכלי על ה"חלוקה" המקומית.^{[3, 6]}

המבנה הלימודי של הישיבה חולק באופן שיטתי ומתודי לשני מסלולים מקבילים ומשלימים: ישיבה אחת הוקדשה ללימודי נגלה וישיבה שנייה ללימודי נסתר וקבלה.^{[3, 6]} משטר הלימודים עוצב בצורה קפדנית, תוך הימנעות מוחלטת מביטול תורה ויצירת הרמוניה בין רמות למדנות שונות. קהל הלומדים נחלק לשתי קבוצות עיקריות שפעלו בתוך המוסד. הקבוצה הראשונה כללה כעשרה למדנים בכירים המכונים "מעיינים", שישבו מדי יום סביב רבי חיים ועסקו בפענוח וביאור שיטתי של שיטת הרמב"ם בספרו "משנה תורה".^[6] פרי העיון והפלפול המשותף של קבוצה זו הועלה על הכתב, הוגה בקפדנות על ידי תלמידו רבי דוד חיים שמואל חסאן, ונדפס לאחר מכן בקושטא בספר החידושים המפורסם "ראשון לציון".^[6] הקבוצה השנייה הורכבה מתלמידים מתחילים שעסקו בלימוד בשיטת ה"בקיאות", שנועדה להקנות להם היקף רחב של משניות, מסכתות מהתלמוד הבבלי וספרי הלכה בסיסיים, במטרה להרגילם לצורת החשיבה התלמודית המהירה.^[6]

סדר היום בישיבה לא פסק עם שקיעת החמה; בלילות התכנסו הלומדים בקבוצות קטנות ועסקו בלימוד של מסכתות הש"ס, הלכות הרי"ף והרמב"ם, ושולחן ערוך.^[6] ייחודו של המוסד בלט במיוחד בהנהגות השבת ומוצאי השבת. בכל שבת נהגו חברי הישיבה לערוך תפילה חגיגית משותפת בכותל המערבי.^[6] במוצאי שבת הונהג משטר לימוד קבלי שנמשך לאורך כל הלילה וחולק לארבעה "משמרות" קבועים, שבהם למדו משנה, זוהר, תלמוד ושולחן ערוך, בשילוב אמירת תיקון חצות מתוך כוונות קבליות וייחודים רוחניים עמוקים.^[6]

לאחר פטירתו המוקדמת של רבי חיים, המשיכה הישיבה להוות מגדלור תורני מרכזי בירושלים לאורך המאות ה-18 וה-19.^[6] תלמידיה וראשיה שימשו בתפקידי רבנות והנהגה דתית בכל רחבי העולם היהודי והטביעו חותם בל יימחה על עולם הפסיקה והקבלה.^[6]

משנתו התורנית: הרמנויטיקה פרשנית ופסיקה הלכתית

המתודולוגיה הפרשנית של רבי חיים בן עטר מבוססת על שימוש מושכל ואינטגרטיבי בארבעת רובדי הפרשנות היהודית המסורתית המכונים פרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד.^[8] הוא יוצא מתוך נקודת הנחה כי בעוד שלכל פסוק במקרא קיימות אינספור דרכים להבנה תאורטית – 600,000 דרכים לפשט, 600,000 לרמז, וכן הלאה – הרי שבשעה שהדברים מגיעים לכדי פסיקה הלכתית מעשית, קיימת אמת אבסולוטית ומונוליטית אחת בלבד, המבטאת את רצון האל המוחלט.^[8] גישה הרמונית זו מתבטאת בחיבורו "אור החיים" על התורה, אשר הודפס בחלק ממהדורות "מקראות גדולות" (דוגמת מהדורת וילנה תרנ"ט שכללה שניים וארבעים פירושים על הדף) והתקבל בחרדת קודש בכל הקהילות היהודיות.^{[3, 9]}

שילוב שיטתי זה של מקרא, משנה, גמרא, הלכה וקבלה בא לידי ביטוי מובהק גם במבנה של הלימוד היומי הידוע כ"חוק לישראל".^[10] סדר לימוד זה, שמקורו בתורת האר"י הקדוש, זכה לעידוד משמעותי ממשנתו הרוחנית של רבי חיים, השואפת להקנות לכל יהודי סדר יום המשלב את כל חלקי התורה ויוצר הרמוניה פנימית בין רובדי הנגלה והנסתר.^[10] בנוסף לכך, תיקן רבי חיים תפילה מיוחדת המיועדת להיאמר בחלק מתפילת מוסף של יום הכיפורים, המבטאת את החרדה לגורל השכינה והכמיהה לגאולה: "זְכוֹר אַהֲבָתֵינוּ וְחִיבָּתֵינוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁינוּ... כִּי קָשָׁה פְּרִידָתְךָ מִמֶנוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁינוּ מִגוּפֵינוּ".^[4] תפילה זו, המשלבת מונחים קבליים לצד ביטויים רגשיים עזים, משקפת את המעבר התמידי במשנתו בין היבטים הלכתיים ליחסי דוד ורעיה שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא.^[4]

משנתו ההלכתית מוצגת בבהירות דרך ניתוחו לפרשת תולדות, שעסקה בשאלה המורכבת של קיום המצוות על ידי האבות קודם שניתנה התורה בסיני.^[12] בעוד שחלק מהראשונים והאחרונים התחבטו בשאלה האם הגדירו האבות את עצמם כבני נח או כישראל, מציע רבי חיים תובנה מקורית: האבות בחרו להחמיר על עצמם ולדון כדעת ישראל לכל דבריהם, וזאת מתוך הבנה שהמצוות אינן רק גזרות משפטיות יבשות אלא פעולות המעניקות זיכוך ותועלת מטאפיזית לנפש.^[12] על פי "אור החיים", האבות קיימו את התורה "להרוויח תועלת המצוות ועסק התורה", ולפיכך דקדקו בכל דיני התורה ואף בגזירות חכמים עתידיות: אברהם נזהר מאיסור פת עכו"ם וסתם יינם, רבקה נמנעה מרכילות, ויעקב אבינו דקדק בדיני "מקדש במלווה" ובדיני שומרים.^[12]

יתרה מזאת, רבי חיים מרחיב גישה זו גם לאומות העולם שפעלו באותה תקופה, כמו לבן, אבימלך ומלך סדום, ומסביר כי מעשיהם התנהלו על פי הכללים הישרים של "חושן משפט" ו"יורה דעה".^[12] הבנה זו מתלכדת עם דברי רבנו נסים גאון והרמב"ן, לפיהם כל בני האדם מחויבים מיום הבריאה במצוות השכליות ובדיני ממונות מכוח השכל הישר ובינת הלב ("אובנתא דליבא").^[12] השבועות והנדרים שנדרו האבות קודם מתן תורה מוגדרים על ידו כ"מצווה מושכלת" שכל בר דעת מחויב בה, תפיסה התואמת את דברי רבי שמעון שקופ לפיהם משפטי הממון של התורה מבוססים על חוקי השכל האנושי האוניברסלי.^[12]

התאולוגיה המשיחית של הגאולה האקטיבית

התאולוגיה המשיחית של רבי חיים בן עטר מבוססת על האמונה כי הגאולה אינה אירוע אסכטולוגי שיתרחש באופן פסיבי, אלא תהליך היסטורי דינמי המותנה בפעולות אקטיביות של עם ישראל.^{[6, 13]} בפירושו הידוע על הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז), מפתח רבי חיים הבחנה מתודית עמוקה בין שני תרחישי גאולה חלופיים, המקבילים למושגים התלמודיים של "אחישנה" לעומת "בעתה" ^[13]:

גאולה (דרכים היסטוריות)={

דרך כוכב (אחישנה - נס גלוי ותשובה מעל הטבע)

וקם שבט (בעתה - תהליך טבעי ושלטון פוליטי הדרגתי)

המסלול הראשון, המכונה "דרך כוכב", מייצג מצב שבו עם ישראל זוכה ועושה תשובה שלמה.^[13] במצב זה, הגאולה תתרחש בדרך של נסים גלויים ומהירים, ודמותו של המשיח תופיע ככוכב מזהיר המאיר את המציאות באופן פתאומי ועל-טבעי.^[13] לעומת זאת, המסלול השני, המכונה "וקם שבט", מתאר מציאות שבה עם ישראל אינו זוכה והגאולה מתרחשת בזמנה הקבוע ("בעתה").^[13] במקרה זה, הגאולה תתפתח מתוך תהליכים פוליטיים וחברתיים טבעיים, מלווה במאבקים ובמציאות ארצית מורכבת וקשה.^[13]

רבי חיים ראה בעלייתו לארץ ישראל ובהקמת ישיבותיו בירושלים ניסיון אקטיבי להעביר את גורל הדור למסלול הניסי של "אחישנה".^[6] הוא האמין כי הקמת מרכז רוחני של לימוד תורה בקדושה ובסיגוף בתוככי ירושלים תהווה עוגן רוחני שיעורר את השכינה וימנע את תרחיש הגאולה הטבעי והמיוסר.^[6] תפיסה זו של משיחיות קונקרטית מיוסדת על מחויבות מוחלטת למסורת ולהלכה, בניגוד לתנועות משיחיות שקר (דוגמת השבתאות או המשיחיות המוזכרת בדברי הרמב"ם שסופן כישלון והסטת ההמונים מדרך התורה).^[14] עדות למעמדו המשיחי בעיני דורו מצויה בחיבורו על התורה, שבו נרמז המשפט "משיח השם שמו חיים", המבטא את הזיקה הישירה שראו תלמידיו בין נשמתו של רבם לניצוץ המשיחי של הדור.^{[2, 15]}

הקשר המטאפיזי בין הבעש"ט לאור החיים

אחד הפרקים המרתקים והמשפיעים ביותר בתולדות המחשבה היהודית בעת החדשה הוא הזיקה הרוחנית והמטאפיזית העמוקה שבין מייסד תנועת החסידות באוקראינה, רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), לבין רבי חיים בן עטר.^{[15, 16]} אף על פי ששני המנהיגים מעולם לא נפגשו פנים אל פנים באופן גשמי, קשריהם הרוחניים היו הדוקים ביותר ונתפסו כחיבור קוסמי בין מזרח אירופה לבין המגרב וארץ ישראל.^{[15, 16]} על פי מסורות חסידיות מבוססות, השניים החזיקו בשני חלקי נשמתו של דוד המלך – הבעש"ט היה בבחינת "רוח דדוד" ואילו אור החיים היה בבחינת "נפש דדוד".^[15] האיחוד הרוחני ביניהם נתפס כמפתח הבלעדי להבאת הגאולה השלמה והשבת השכינה למעונה.^[15]

הערכה הדדית זו באה לידי ביטוי במספר אירועים ועדויות היסטוריות שהותירו חותם עמוק על התפתחות תנועת החסידות:

• ראיית הבעש"ט בהיכל משיח: הבעש"ט העיד בפני מקורביו כי ראה ברוח קודשו את רבי חיים בן עטר יושב על כסא המשיח בהיכל משיח ומעיין בספרו "אור החיים".^[15] כאשר מסר גיסו של הבעש"ט, רבי אברהם גרשון מקיטוב, דברים אלה לרבי חיים עם הגעתו לירושלים, השיב לו אור החיים כי הדבר ידוע לו מכבר ואין בכך כל חידוש.^[15]
• המפגש עם רבי גרשון מקיטוב: במהלך ביקורו של רבי גרשון אצל אור החיים, התבטא האחרון על הבעש"ט במילים: "ראיתי את רבכם והנה הוא חכם גדול", תוך שהוא מאריך מאוד בהגיית המילה "גדול" ומביע הערצה עמוקה לשיטתו הרוחנית.^[15]
• הסברת שיטת קירוב הרחוקים: כאשר שאל רבי גרשון את אור החיים מדוע הוא מקדיש זמן ללמוד עם אנשים בעלי נשמות פשוטות ונמוכות, השיב לו רבי חיים: "כך היא דרכי, להוציא יקר מזולל".^{[15, 17]} תפיסה זו עולה בקנה אחד עם שיטתו של הבעש"ט שהתמקדה באהבת ישראל, מציאת נקודות אור בכל יהודי והפיכת כישלונות להצלחות רוחניות.^[18]
• ראיית שליטת הס"מ בפולין: רבי חיים שיתף את רבי גרשון בראייתו הרוחנית לגבי המאבק בכוחות הרע, ותיאר כי הוא רואה את השטן עומד כאשר רגלו האחת על פולין ורגלו האחרת על שאר העולם, ביטוי לחששו מהצרות הרוחניות והגשמיות המתרגשות על יהדות אירופה.^[15]
• גילוי הפטירה בסעודה שלישית: במוצאי שבת, אור ליום ט"ו בתמוז ה'תק"ג, בעת שסעד הבעש"ט סעודה שלישית במז'יבוז', ניגש ליטול את ידיו.^{[2, 15, 17]} לפתע נעצר, נאנח בכאב עמוק ואמר לנוכחים: "כבה נר המערבי".^{[2, 17]} הוא הסביר כי קיים סוד נשגב של נטילת ידיים המועבר רק לצדיק הדור.^[15] עד לאותו רגע החזיק בסוד זה אור החיים הקדוש, ומשנפטר בירושלים – הועבר הסוד משמים לבעש"ט, ובכך הבין כי נשמתו של רבי חיים עלתה לגנזי מרומים.^[15] הבעש"ט קרע קריעה על בגדו לאות אבל, וכאשר הקשו עליו חכמי דורו (בהם ה"נודע ביהודה") על קריעה שנעשתה שלא בנוכחות המת בניגוד לכללי ההלכה הפשוטים, השיב הבעש"ט: "מה אעשה ואני הייתי שם".^[15]

השפעתו של אור החיים על עולם החסידות נותרה עצומה.^{[3, 16]} הבעש"ט פעל רבות להפצת קדושתו של הספר בפולין, והחיד"א מציין בספרו "שם הגדולים" כי הערצת הספר בארצות אשכנז נולדה כתוצאה ישירה מהגילויים שגילה הבעש"ט על גודל נשמתו של רבי חיים.^[15] בחצרות חסידיות רבות הפך לימוד הספר "אור החיים" לחלק בלתי נפרד מההכנה לשבת ומהלימוד השבועי הקבוע, והוא נחשב ליסוד תאולוגי מרכזי המעניק ללומדיו כוח לעמוד בניסיונות החיים מתוך דבקות בבורא ואמונה כי "אין עוד מלבדו".^{[16, 18, 19]}

סיכום ומסקנות

דמותו ופועלו של רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, מייצגים תופעה דתית והיסטורית יוצאת דופן של מנהיגות רוחנית החוצה גבולות גאוגרפיים, עדתיים ותרבותיים.^{[2, 3, 16]} מסלול חייו – מסאלי ומקנס שבמרוקו, דרך הקהילות המשפיעות של איטליה, ועד לעכו, פקיעין וירושלים – משקף שילוב נדיר בין למדנות תלמודית ופסיקה הלכתית מחמירה לבין קדושה, חסידות וסגפנות מטאפיזית.^{[1, 2, 6]}

משנתו התורנית, המושתתת על הרמוניה פנימית בין רובדי הפרד"ס, מוכיחה כי ההלכה והקבלה אינן מערכות נפרדות אלא ביטויים משלימים של אותה אמת אלוהית מוחלטת.^[8] תרומתו הציבורית, שבאה לידי ביטוי בהקמת ישיבת "מדרש כנסת ישראל" בירושלים ובגיבוש מודל לימוד ייחודי המשלב נגלה ונסתר, הותירה תשתית רוחנית שהמשיכה להשפיע על היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך דורות רבים.^{[3, 6]}

תפיסתו המשיחית האקטיבית של רבי חיים, אשר ראתה בלימוד התורה ובקדושת הארץ כלים מעשיים להחשת הגאולה ומעבר למסלול הניסי של "אחישנה", העניקה לו מעמד של נשיא הדור ומשיח שבדורו בעיני גדולי בני דורו ובראשם הבעש"ט.^{[2, 13, 15]} החיבור הרוחני העמוק בין הבעש"ט לאור החיים מדגיש את אחדותה הפנימית של המחשבה היהודית בתקופת הגלות, ומסביר מדוע חיבורו "אור החיים" הפך לנכס צאן ברזל ולמקור השראה, דבקות וישועה עבור כלל תפוצות ישראל עד ימינו אלה.^{[3, 15, 16]}