The Sentinel of the Secret Chambers: The Biographical, Mystical, and Geopolitical Legacy of Rabbi Meir Yehuda Getz
12 דק׳ קריאה·2,368 מילים
תקציר
הטקסט סוקר את דיוקנו הרב-ממדי של הרב מאיר יהודה גץ, דמות ייחודית שמיזגה בין סמכות רבנית מסורתית לבין שירות צבאי, השכלה כללית ועיסוק עמוק בתורת הנסתר. ציר הזמן הביוגרפי מדגיש את המעבר שלו מתוניסיה לישראל, שם כיהן כרב הכותל המערבי והמקומות הקדושים והוביל את שיקומה של ישיבת המקובלים "בית אל". נרטיב המקור מתמקד בשאיפתו הרוחנית לחשוף את צפונות הר הבית, ובשיאה הדרמה המדינית סביב חשיפת שער וורן והחיפוש אחר ארון הברית במנהרות התת-קרקעיות. בסופו של דבר, המאמר מבקש להנציח את מורשתו של הרב כשומר חומות ירושלים, שהצליח לאחד בין עשייה ציבורית וביטחונית לבין אורח חיים סגפני ותפילה בנקודה הקרובה ביותר לקודש הקודשים.
Biographical Foundations and the North African Rabbinic Milieu
The life of Rabbi Meir Yehuda Getz represents a rare synthesis of traditional North African rabbinic authority, modern secular education, active military service, and esoteric Jerusalem Kabbalah.[1] Born on August 15, 1924 (ט"ו באב ה'תרפ"ד), in the Tunisian town of Menzel Bouzelfa, Getz was raised in an environment saturated with classical scholarship.[2] He was the third of four brothers born to Rabbi Tzemach Getz, who descended from a distinguished rabbinic lineage, and Simha-Messauda, a direct descendant of the revered eighteenth-century commentator Rabbi Chaim ibn Attar, the Ohr HaChaim.[2] Shortly after his birth, the family relocated to Tunis, where he commenced his formal education at the "Or HaTorah" Talmud Torah.[1, 2] Displaying an early inclination toward intellectual synthesis, Getz successfully demanded that the institution incorporate French language instruction alongside sacred studies, a request that signaled his lifelong capacity to navigate both sacred and mundane spheres.[2] He advanced his religious studies under the tutelage of Rabbi Yehoshua Pitoussi, who would later serve as the Chief Rabbi of Safed.[1]
The historical convulsions of World War II profoundly shaped his personal trajectory. During the Axis occupation of Tunisia, Getz was conscripted by Nazi forces into a grueling forced labor battalion in the port city of Bizerte.[1] On the festival of Tu B'Shvat in 1943 (ה'תש"ג), exploiting the chaos of an Allied air raid, he escaped captivity by disguising himself in a military uniform he had acquired, fleeing on foot to his family home.[1] This narrow escape prompted a lifelong vow to celebrate Tu B'Shvat annually as a personal day of deliverance.[1]
Following the war, at the age of nineteen, Getz married his distant relative, Esther-Silvette Guez, and settled in Nabeul, where he balanced commercial work as a shop clerk with advanced academic pursuits, studying law via correspondence with the Sorbonne University in Paris.[1] In 1946 (ה'תש"ו), at the age of twenty-two, he received formal rabbinic ordination and was appointed communal rabbi of Souk El-Arba'a.[1] In this post, he served as a multi-faceted spiritual leader, functioning simultaneously as rabbi, cantor, ritual circumciser (mohel), slaughterer (shochet), and marriage registrar.[1] Concurrently, he emerged as a prominent Zionist organizer, encouraging Hebrew education, advocating for emigration to Israel, and encouraging local Jewish youth to train in self-defense and firearms.[1] His organizational acumen caught the attention of the Jewish Agency, leading to an assignment in France, where he managed an educational facility for the Youth Aliyah movement.[1]
Pioneers of the Galilee: Secular Integration and the Catalyst of Loss
Upon his immigration to Israel in 1949 (ה'תש"ט), Getz initially resided in Haifa before accepting a comprehensive rabbinic appointment in the northern agricultural cooperative of Kerem Ben Zimra.[1] In the Galilee, he modeled a pioneer lifestyle, serving as the local rabbi, cantor, mohel, and shochet, while also founding and directing the "Benayahu" agricultural elementary school.[1] His integration into the state apparatus deepened in 1952 when he enlisted in the Israel Defense Forces, completed an officers' course, and was appointed as the security coordinator for the Marom HaGalil regional council.[1]
The turning point of his life occurred during the Six-Day War of 1967. His second son, Avner, a paratrooper in the reserve forces, was killed in action during the intense hand-to-hand combat to liberate the Old City of Jerusalem.[1] Despite his profound grief, Getz famously remarked: "Woe to me that this happened to me, and blessed am I that I merited my son falling for the liberation of Jerusalem".[1] Driven by a desire to reside near his son's final resting place on Mount Herzl, Getz and his wife relocated to Jerusalem.[1] His administrative capability and spiritual stature attracted national recognition, and in 1969 (תשכ"ט), Minister of Religions Zerach Warhaftig appointed him as the official Rabbi of the Western Wall, a jurisdiction that was later expanded to encompass all Holy Sites in Israel.[1] Decades later, Getz would also endure the loss of another son, Yair, who was tragically killed in a truck accident, and was subsequently laid to rest alongside him on the Mount of Olives.[1]
The Restoration of Yeshivat Beit El and Kabbalistic Devotion
In Jerusalem, Getz submerged himself in the study of Jewish mysticism, aligning himself with the great kabbalists of the city, most notably Rabbi Ovadia Hadaya.[1] Rabbi Hadaya had been forced to relocate the historic Yeshivat HaMekubalim "Beit El" from the Old City to the New City following the Jordanian occupation of the Jewish Quarter in 1948.[1] Following the reunification of the city, Getz worked to reclaim and reconstruct the original three-hundred-year-old sanctuary of the yeshiva in the Jewish Quarter—initially established by Rabbi Gedaliah Hayon and famously led by the master kabbalist Rabbi Shalom Sharabi (the Rashash).[1] Recognizing his expertise in both the open (nigleh) and concealed (nistar) dimensions of the Torah, the rabbinic leadership appointed Getz as the Rosh Yeshiva of Beit El.[1]
His personal conduct was defined by ascetic rigor. He adopted a highly structured routine, retiring for sleep only between the evening prayer (Maariv) and midnight.[1] At midnight, he descended into the subterranean chambers of the Western Wall to recite Tikkun Chatzot (the Midnight Liturgy) directly opposite the estimated location of the Holy of Holies, studying kabbalistic texts there until the sunrise prayer (Vatikin).[1] After completing his administrative duties as Rabbi of the Western Wall, he dedicated his afternoons to teaching at Yeshivat Beit El.[1]
Despite his personal asceticism, Getz advocated a philosophy of domestic harmony and peace. He maintained strict entrance requirements for Yeshivat Beit El, making a student's admission contingent upon the maintenance of peace within their home (Shalom Bayit).[1] In his private life, he modeled this behavior by showing profound respect for his wife, establishing a custom of presenting her with a gift or piece of jewelry at the start of every Hebrew month (Rosh Chodesh).[1]
Getz left behind a significant corpus of written works spanning kabbalistic theory, biblical commentary, and historical documentation.[1, 2] His primary kabbalistic work, Reshpey Esh ("Flashes of Fire"), is a commentary on the esoteric intentions (kavanot) of the Rashash, structured around the classical systems of Rabbi Isaac Luria (the Ari) and Rabbi Chaim Vital.[1] Written in dense, classical rabbinic style, Reshpey Esh remains a core text for advanced students at Yeshivat Beit El, studied under the guidance of his student, Rabbi Yisrael Avichai.[1] His other works include Gitzei Torah ("Sparks of the Torah"), a volume of homiletical and mystical commentaries on the Pentateuch, and Kuntres HaKotel ("The Western Wall Treatise"), which outlines the halakhic history of the site.[2] He also composed specialized essays on domestic harmony (Ma'amar Shalom Bayit), the sanctity of the Land of Israel (Ma'amar Eretz Yisrael), and the spiritual significance of Jerusalem (Ma'amar Yerushalayim), alongside two liturgical poems written during and after the Six-Day War.[2]
The Archeology of Redemption: The Gate of the Priests and the Warren's Gate Crisis
The most historically complex chapter of Getz’s tenure began in the early 1970s with the systematic excavation of the Western Wall Tunnels, a project he initiated and directed.[3] In 1971 (תשל"א), workers uncovered a massive sealed gate along the Western Wall.[3] Getz identified this structure as the "Gate of the Priests," believing it to be the ancient portal through which ritually impure priests departed the Temple Mount complex.[3] His historical calculations suggested that this gateway lay on a direct trajectory to the subterranean chambers where King Josiah had hidden the Ark of the Covenant before the destruction of the First Temple.[3] According to the Mishnah, the Ark had been safely hidden "in winding underground chambers" (במטמוניות עקלקלות).[3] Eager to pursue this discovery, he drafted a letter to the Lubavitcher Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneerson, in New York.[3] The Rebbe responded with a firm warning, stating that the sanctity of the Temple Mount must be strictly guarded and that any subterranean excavations beneath the holy site should be suspended.[3] Getz accepted this ruling and paused the project.[3]
However, the situation changed dramatically in August 1981 (תשמ"א). During ongoing preservation and clearance works, excavators accidentally breached a wall adjacent to "Warren’s Gate"—a subterranean portal named after the nineteenth-century British archaeologist Charles Warren.[3, 4] This gateway was a key entrance to the Temple Mount during the late Second Temple period, famously documented by Josephus.[5] Behind the breached wall lay a massive cavern, measuring approximately 28.5×5.5 meters with a height of 10.70 meters, which had functioned as a water cistern (designated as Cistern 30 in Warren's survey).[5] In ancient times, this chamber served as a subterranean passage from which people climbed to the Mount via stairs.[5]
Getz believed this cavern was a key to the Temple's ancient foundations and a direct pathway to the hidden Ark.[3] He immediately organized operations to pump out the water and mud that filled the chamber.[3] Because of the sensitive nature of the site, the work was kept quiet, but news of the excavation gradually leaked to political figures and eventually appeared in the national media.[3]
The public revelation of the excavation triggered an immediate geopolitical crisis, drawing protests from Islamic authorities (the Waqf) and sparking concerns of widespread civil unrest.[3] Tensions escalated when Waqf workers breached the cistern from an entrance on top of the Temple Mount.[3] Getz rushed to the site, where he found himself facing an angry crowd.[3] Armed with his personal sidearm, he held his ground until yeshiva students and security forces arrived to secure the area.[3] To prevent further escalation, the Israeli government intervened.[3] Workers from the Waqf built a concrete wall approximately 3 to 4 meters thick across the middle of the cavern.[3] Concurrently, Israeli authorities ordered the entrance sealed from the Western Wall side, permanently closing the passage and ending Getz's efforts to locate the Ark.[3, 4]
The Halakhic Debate and the Structural Sanctity of the Getz Synagogue
The closure of Warren's Gate did not end spiritual activity at the site. Instead, it led to a significant halakhic discussion regarding the boundaries of the Temple Mount and the status of subterranean spaces.[5] The central question was whether entering the gateway of Warren's Gate violated the strict prohibition against ritually impure individuals (teme'im) entering the Temple Mount complex.[5]
To address this issue, Getz hosted a detailed meeting inside the tunnels with the Sephardic Chief Rabbi (Rishon LeZion), Rabbi Ovadia Yosef, and the prominent halakhic authority, Rabbi Eliezer Waldenberg.[5] According to Getz's personal diaries, the three scholars spent two hours analyzing the structural layout and halakhic status of the gateway and the chambers beyond.[5] This historic meeting is discussed in Rabbi Shmuel Rabinowitz's "Shu"t Sha'arei Zion" (Volume 3, Chapter 6).[5]
The rabbinic consensus turned on the concept of "under the archway" (תחת האגוף).[5] Rabbi Ovadia Yosef ruled that the gateway arch itself did not share the full sanctity of the Temple Mount's inner courts.[5] Consequently, they permitted:
Unlimited entry into the vestibule of the gate without requiring ritual immersion (tevilah).[5]
The continuation of excavation and reinforcement work within the gateway structure.[5]
The establishment of a permanent synagogue directly adjacent to the sealed entrance.[5]
Following this ruling, Getz established a small, narrow synagogue directly in front of the sealed Warren’s Gate.[4, 5] Located beneath the Muslim Quarter of the Old City, this sanctuary sits exactly 97 meters from the estimated historical site of the Holy of Holies, making it the closest prayer space to Judaism's most sacred point.[6] The physical layout of the synagogue consists of vaults leaning on the Western Wall, creating a shape resembling the Hebrew letter Dalet (ℸ).[6] The system of eastern vaults next to the Wall forms an elongated gallery of approximately 15×2 meters.[6] The southern vault reaches a height of 6.84 meters and contains a sealed water opening at the top, while the northern vault stands at 3.45 meters.[6] This elongated space opens into a square main hall measuring 4.0×4.0 meters.[6]
│
├──►
│ │
│ └──►
│ │
│ └──►
│ │
│ └──► (Suspected Path to Hidden Ark)
│
(Concrete Barrier Built)
│
▼
(Est. 97 meters from Holy of Holies)
The synagogue operates under strict administrative guidelines managed by the Western Wall Heritage Foundation.[6, 7] Access to this subterranean sanctuary is highly regulated to preserve its sacred character and comply with physical safety protocols.[7]
Synthesis and Final Legacy
Rabbi Meir Yehuda Getz passed away on September 18, 1995 (כ"ג באלול ה'תשנ"ה), following a sudden heart attack.[1] His passing occurred shortly after he completed the reconstruction of the Yeshivat Beit El building in the Jewish Quarter.[1] He was laid to rest on the Mount of Olives.[1]
His written legacy includes his personal diary, the twelve-volume Western Wall Diary (Yoman HaKotel HaMa'aravi).[2] This diary documents twenty-eight years of administrative and spiritual work, detailing excavations, meetings with world leaders, and his search for the Ark of the Covenant.[2] This work was later compiled by author Simcha Raz into the 502-page biography Rav HaKotel.[8] Through his structural discoveries, halakhic decisions, and mystical scholarship, Getz remains a central figure in the modern history of the Western Wall.[1]
שומר החומות וגנזי הסוד: פועלו, הגותו ומשנתו התורנית של הרב מאיר יהודה גץ
15 דק׳ קריאה·3,020 מילים
תקציר
הטקסט סוקר את מסכת חייו הענפה של הרב מאיר יהודה גץ, דמות רב-ממדית שחיברה בין עולמות ההלכה, הנסתר והציונות המעשית במדינת ישראל. הסקירה עוקבת אחר צמיחתו בתוניסיה, דרך עלייתו ארצה ושירותו הצבאי, ועד לכהונתו הממושכת כרב הכותל המערבי וראש ישיבת המקובלים "בית אל". דגש מיוחד מושם על משנתו הקבלית הייחודית הדוגלת בשילוב תורה עם עבודה ושירות בצה"ל, לצד תיעוד המאבק ההיסטורי לחשיפת מנהרות הכותל ואיתור ארון הברית. מטרת המקור היא להציג את מורשתו של מנהיג רוחני שראה בגאולת ירושלים ובמסירות לכלל ישראל את תכלית עבודתו, תוך שהוא משלב סגפנות אישית עם מעורבות ציבורית עמוקה.
דמותו של הרב מאיר יהודה גץ מייצגת מיזוג יוצא דופן של סמכות הלכתית, הנהגה ציבורית, העמקה מיסטית ואקטיביזם ציוני-חלוצי במדינת ישראל של המאה העשרים.[1, 2, 3] הרב גץ, שאיחד באישיותו את עולמות הנגלה והנסתר, שימש במשך כעשרים ושמונה שנים כרב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, ובו-בזמן הנהיג את ישיבת המקובלים ההיסטורית "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים.[1, 4, 5] דוח זה מנתח באופן מעמיק את קורות חייו, את היסודות הייחודיים של הגותו הקבלית, את מפעליו הציבוריים והמדעיים, ואת המאבקים ההיסטוריים שניהל סביב חשיפת צפונותיה של ירושלים.[1, 2, 3]
✦
ראשית הדרך בתוניסיה: צמיחתו של תלמיד חכם ומשפטן בצל המלחמה
הרב מאיר יהודה גץ נולד בט"ו באב ה'תרפ"ד (15 באוגוסט 1924) בעיירה מנזל בו זלפה שבתוניסיה, למשפחה ששילבה עבודת אדמה עם ייחוס רבני ענף.[1, 2] אמו, שמחה-מסעודה, הייתה צאצאית של רבי חיים בן עטר, בעל פירוש "אור החיים" הקדוש על התורה, ואביו היה הרב צמח גץ, נצר למשפחת רבנים מוכרת.[1, 4] בילדותו עברה המשפחה לעיר תוניס, שם התחנך בתלמוד תורה "אור התורה" והפגין כישרון יוצא דופן שהוביל אותו לדרוש בהצלחה שילוב של לימודי השפה הצרפתית לצד לימודי הקודש.[1, 4] הוא למד אצל גדולי התורה של תוניסיה, ובראשם הרב יהושע פיטוסי, שלימים עלה ארצה וכיהן כרבה של העיר צפת.[1, 4] בשנות נעוריו בלט הרב גץ בנטייתו לרכישת שפות, ופיתח שליטה מעמיקה בעשר שפות שונות, ובהן עברית, ערבית, לאדינו, גרמנית, אספרנטו, יידיש, לטינית, רומנית, איטלקית וטורקית.[1]
תקופת מלחמת העולם השנייה הביאה עמה תהפוכות קשות; בשנת 1944 נלקח הרב גץ לעבודות כפייה על ידי כוחות גרמניה הנאצית בעיר ביזרטה.[1] גם בתנאי השעבוד הקשים שמר על זהותו ודאג לענייני היהדות של חבריו למחנה, ואף כתב בחשאי מגילת אסתר מתחת לאפם של השומרים הגרמנים.[1] בט"ו בשבט ה'תש"ג, בעיצומה של הפצצה אנגלית על האזור, ניצל את המהומה ונמלט מהמחנה כשהוא לבוש במדי חייל שקיבל, ועשה את דרכו ברגל לביתו מרחק של כ-60 קילומטרים.[1] בעקבות נס הצלתו, נדר לחגוג את יום ט"ו בשבט מדי שנה בשנה.[4]
בגיל 19 נשא לאישה את אסתר-סילבט לבית גז, והשניים הקימו את ביתם בעיירה נאבל.[1, 4] במקביל לעבודתו לפרנסתו, השתלם בלימודי משפטים בהתכתבות באוניברסיטת הסורבון היוקרתית בפריז.[1, 4] בשנת ה'תש"ו (1946), בגיל 22 בלבד, הוסמך לרבנות, ובשנה שלאחר מכן הוסמך כעורך דין ונוטריון.[1, 4] הוא מונה לרב העיירה סוק אל-ארבעאא (ז'נדובה) בצפון-מערב תוניסיה, ושימש בה בעת כחזן, מוהל, שוחט ועורך נישואין.[1, 4] בתפקידו זה קירב את הילדים ללימוד תורה ופעל במרץ במסגרת התנועה הציונית, תוך שהוא משפיע על בני קהילתו לעלות לארץ ישראל ומעודד את הצעירים להתאמן בהגנה עצמית ובנשיאת נשק.[1] לאחר קום המדינה, נענה לקריאת הסוכנות היהודית ועבר לגרנובל שבצרפת, שם ניהל במשך כשנה מוסד של עליית הנוער והנחיל לחניכיו – ובהם לימים הרב יצחק חיים פרץ – תורה, ציונות ואהבת הארץ.[1]
✦
תקופת הגליל והמעבר לירושלים: משבר ושכול כקרש קפיצה רוחני
בסוף שנת ה'תש"ט (1949) עלה הרב גץ לישראל עם אשתו וארבעת ילדיהם.[1] בתחילה שוכנו במעברת חליסה בחיפה, שם עבד הרב כפועל פשוט בעבודות יזומות של קק"ל, ובהמשך, בזכות שליטתו בשפות, מונה לפקיד במשרד העבודה.[1] כעבור חודשים ספורים נקרא לכהן כרב, חזן, מוהל ושוחט במושב "ההר האדום" (ששמו שונה בהמשך לכרם בן זמרה) בגליל העליון.[1, 6] במושב זה ניהל את חיי הרוח, ייסד את בית הספר החקלאי היסודי "בניהו" וכיהן כמנהלו הראשון.[1, 4] בשנת 1952, אף שהיה פטור משירות חובה כאב לארבעה ילדים, התגייס מרצון לצה"ל, עבר קורס מפקדי מרגמות וקורס קצינים, והגיע לדרגת סגן-אלוף כמפקד סוללת מרגמות 120 מ"מ וכרכז הביטחון של אזור מרום הגליל.[1, 6] פועלו המגוון זיכה אותו בשנת 1956 להוקרה מיוחדת מצד נשיא המדינה כאחד מ"בחירי השנה".[1]
האירוע ששינה מן היסוד את מסלול חייו התרחש במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967.[1, 6] בנו השני, אבנר-שמעון, שלחם כצנחן בחטיבה 55, נפל בקרב ההיסטורי באב א-סאהירה (בית הקברות המוסלמי הסמוך לשער הפרחים) במהלך הקרבות על שחרור ירושלים.[1, 6] על אף הכאב העצום, קיבל הרב את הבשורה באמונה כבירה ואמר לבני משפחתו כי אוי לו שכך קרה לו, אך אשריו שזכה שבנו נפל על שחרור ירושלים.[1, 6] בעקבות נפילת הבן, החליטו הרב והרבנית להעתיק את מגוריהם לירושלים כדי להתגורר סמוך לקבר בנם בהר הרצל.[1, 6] בשנת 1971 היו בין המשפחות הראשונות שהתיישבו ברובע היהודי המשוחרר, בבית ששימש במאה התשע-עשרה כתלמוד תורה ספרדי.[1, 6]
הרב גץ הותיר אחריו משפחה ענפה שנטלה חלק פעיל בעיצוב החברה הישראלית והשירות הציבורי.[1] מורשת המשפחה משלבת עשייה ביטחונית, מוניציפלית ומשפטית רחבה.[1]
משפחתו של הרב גץ וצאצאיו הבולטים
✦
משנתו התורנית והקבלית: דרך הלימוד הייחודית ושלשת השבילים
משנתו התורנית של הרב גץ התאפיינה ברוחב אופקים יוצא דופן וביניקה בלתי אמצעית ממגוון רחב של מסורות הלכתיות וקבליות.[3] עוד לפני שהחל להעמיק בתורתם של האר"י והרש"ש (רבי שלום שרעבי), הקדיש שנים רבות ללימוד שיטתי של ספרים יסודיים מכלל קצוות עולם המחשבה היהודי.[3] הוא למד לעומק את ספרי "מאור ושמש" על התורה, את פירוש "הסולם" של הרב יהודה אשלג על ספר הזוהר, את כל כתבי הבעל שם טוב, ספרי חסידות קומרנה, ספרי הגר"א, ספרי "לשם שבו ואחלמה" של המקובל הרב שלמה אלישוב, וכן את ספרי חסידות חב"ד ובייחוד את תורתו של האדמו"ר הזקן, בעל התניא.[3]
הרב גץ חווה משבר לימודי משמעותי כאשר למד בחברותא עם הרב מרגליות בצפון הארץ.[3] השניים חשו קושי עמוק בהבנת דבריו של האר"י וביישומם המעשי, עד כדי תחושת מבוי סתום.[3] הרב גץ החליט להמשיך ולהעמיק שוב, בהסתמכו על מאמר חז"ל הקובע כי תלמיד חכם שאינו רואה סימן ברכה בלימודו חמש שנים שוב אינו רואה.[3] הוא העיד כי דווקא מתוך ההתעקשות לעבור את רף חמש השנים נפתחו בפניו שערי הבנה חדשים, והוא החל לראות ברכה עצומה בלימוד הנסתר.[3]
התנהלותו האינטלקטואלית של הרב גץ התאפיינה ביושר מוחלט ובחתירה ללא פשרות אל האמת.[3] הוא נהג לסכם בכתב כל שיעור וסוגיה שלימד.[3] עם זאת, כאשר גילה במהלך לימודיו כי המסקנות שאליהן הגיע בכתביו אינן מתאימות ברוחן המדויקת לרוח הספרים הקדושים שקיבל מרבותיו, לא היסס וגנז לחלוטין את כל כתביו הישנים והחל לכתוב את משנתו מחדש מתוך ענווה וביטול עצמי.[3] את חיבורו הקבלי המרכזי, "רשפי אש", כתב מתוך תחושת געגועים עמוקה ובקשת אמת צרופה.[3] הרב ציין בהקדמתו כי זכותם של חללי מלחמת ששת הימים, שביניהם היה בנו אבנר שמעון, היא שעמדה לו והאירה את נתיבו להגיע להבנת סודות התורה.[3] לצד חיבור זה, כתב הרב את "גיצי תורה" – פירוש קבלי ייחודי לפרשות השבוע, את "קונטרס הכותל", מאמרים הלכתיים והגותיים בנושאי ירושלים, ארץ ישראל ושלום בית, ואף חיבר שני שירים על ירושלים המשקפים את חוויית המעבר מהחורבן לגאולה.[1]
בהקדמתו לספרו "רשפי אש", מציג הרב גץ הבחנה שיטתית ופילוסופית עמוקה בין שלושה שבילים מרכזיים בחכמת הנסתר.[3] הבחנה זו משמשת מפתח להבנת תפיסתו לגבי תפקידו של המקובל בדור המודרני.[3]
השוואה בין שלושת שבילי הקבלה במשנתו של הרב גץ
בנוסף להעמקתו בתורת הנסתר, הפגין הרב גץ פתיחות מרשימה למדעים ולחכמות חיצוניות.[3] הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לחקר תחומים כמו אסטרונומיה, רפואה, פילוסופיה וטבע, והחזיק בדעה כי הבנת המדעים הכלליים היא כלי עזר הכרחי להבנת עומקה של התורה.[3] הוא נהג להביא כסימוכין את אמרתו הידועה של הגר"א לפיה ככל שיחסרו לאדם ידיעות בחכמות העולם, יחסרו לו מאה ידות בחכמת התורה.[3] פתיחותו זו ואישיותו הכריזמטית הותירו רושם כביר גם על לא-יהודים; באחד המקרים ניהל ויכוחים והגות פילוסופית עם כומר נוצרי והוגה דעות צרפתי, אשר הצהיר בפניו בסיום מפגשיהם כי אם ימשיך לשוחח עמו – בסופו של דבר יהפוך בעצמו ליהודי.[3]
✦
שיקום ישיבת המקובלים בית אל והנהגותיו הרוחניות
ישיבת המקובלים "בית אל" נוסדה בשנת ה'תצ"ג (1733) ברובע היהודי בירושלים על ידי הרב גדליה חיון, והפכה לאורך הדורות לאבן שואבת למקובלים מכל רחבי העולם.[5, 7] לאחר חורבן הרובע במלחמת העצמאות, המשיכה הישיבה לפעול באופן חלקי בשכונת יגיע כפיים תחת הנהגתו של הרב עובדיה הדאיה.[5] בשנת 1973 יזם הרב גץ את שיקומו של המבנה ההיסטורי והעזוב ברובע היהודי, והקים מחדש את סניף הישיבה בעיר העתיקה, בראשו עמד עד ליומו האחרון.[1, 5] הרב גץ השקיע את כל מרצו בבניין הישיבה, הן בצד הרוחני והן בצד הפיזי, ושלושה ימים בלבד לפני פטירתו זכה להשתתף בחנוכת המבנה המפואר והמשוחזר במקומו המקורי.[1, 4] לאחר מותו, מונה תלמידו המובהק, הרב ישראל אביחי, להמשיך את דרכו בראשות הישיבה.[1, 5]
הרב גץ עיצב עבור הישיבה תקנון קבלה ייחודי ומהפכני, ששיקף את תפיסתו לפיה לימוד הקבלה מחייב שותפות מלאה בבניין האומה ובחיי המעשה.[3] תקנון זה התבסס על שני תנאים בלתי מתפשרים לקבלת תלמידים [3]:
שירות פעיל בצה"ל: הרב גץ ראה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו, והאמין כי מי שאינו שותף להגנת העם והארץ אינו יכול להיות שותף אמיתי לתהליכי הגאולה המיסטיים.[3] מעבר לכך, הוא סבר כי חוויית השירות הצבאי מחדירה באדם מסירות נפש, הקרבה וביטול העצמיות לטובת הכלל – תכונות המהוות תשתית נפשית הכרחית לכניסה בשערי תורת הסוד ללא פניות אישיות ואגואיסטיות.[3]
עצמאות כלכלית ("נהנה מיגיע כפיו"): הרב דרש מתלמידי הישיבה לעסוק בעבודה מפרנסת המאפשרת להם לכלכל את משפחותיהם בכבוד.[3] לשיטתו, אדם המפרנס את עצמו הוא אדם חופשי שאינו תלוי בחסדי אחרים או במלגות מוסדיות, ובכך נשמרת חירותו המחשבתית והרוחנית להביע את דעותיו ואת אמיתות התורה ללא מורא.[3]
סדר יומו של הרב גץ התאפיין בפרישות קפדנית, בסגפנות ובמשמעת עצמית ברזל.[2, 4] הוא הסתפק בשעות שינה מועטות ביותר, וישן אך ורק בשעות הספורות שבין תפילת ערבית לחצות הלילה.[4] מדי לילה, בדיוק בחצות, היה קם לאמירת "תיקון חצות" מול מקום קודש הקודשים במנהרות הכותל, שם בכה על גלות השכינה ולמד ברציפות תורה וקבלה באשמורת הבוקר עד לתפילת שחרית כותיקין.[2, 4] לאחר יום עבודה תובעני ברחבת הכותל, היה פונה ללמד בישיבת "בית אל" עד לתפילת ערבית.[4] כדי לעמוד בעומס הפיזי והרוחני העצום של סדר יום זה, הקפיד לשמור על כושר גופני גבוה וביצע תרגילי התעמלות יומיומיים בחדרו הפרטי.[2]
על אף סגפנותו האישית, הרב גץ שלל לחלוטין הנהגות של מתיחות או עצבות בבית.[4] הוא הדגיש בפני בני משפחתו ותלמידיו כי השלום וההרמוניה המשפחתית קודמים לכול, והתנה את קבלת התלמידים לישיבה בקיומו של "שלום בית" אצל המועמד.[4] הוא נהג ברעייתו בכבוד מופלא ובאהבה עזה; השניים חלקו צלחת וסכו"ם משותפים בכל ארוחה, והרב הקפיד להעניק לה תכשיט או מתנה מיוחדת בכל ראש חודש לאות הוקרה על תמיכתה במפעליו.[2, 4]
✦
כהונתו כרב הכותל וכתיבת "יומן הכותל המערבי"
בשנת ה'תשכ"ט (1969) מונה הרב גץ על ידי שר הדתות דאז, ד"ר זרח ורהפטיג, לכהן כרב הכותל המערבי, ובהמשך הורחב מינויו לרב המקומות הקדושים בארץ ישראל.[1, 4] בתפקידו זה שימש ככתובת המרכזית לכל עניין הלכתי, ציבורי וניהולי ברחבת הכותל במשך כעשר survival ושמונה שנים.[1] הוא נודע בכינוי "העובד הסוציאלי של הכותל" בשל יחסו החם והאוהב לכל אדם; הוא הקדיש שעות ארוכות לסיוע לנזקקים, חילק כספים והלוואות לנצרכים שרבים מהם לא הוחזרו מעולם, ואף דאג לשלומם ולפרנסתם של קבצנים ושומרים ערבים שעבדו באזור.[2] הרב פעל מתוך תפיסה מוסרית עמוקה לפיה כל אדם נברא בצלם אלוהים, וזאת על אף ששכל את בנו בקרב מול כוחות ערביים.[2]
במהלך כל שנות כהונתו, ניהל הרב גץ באופן סיזיפי ומדוקדק את "יומן הכותל המערבי".[1, 2] היומן, המשתרע על פני 12 כרכים עבי כרס ובסך הכול כ-3,600 עמודים בכתב ידו, מהווה מסמך היסטורי ואישי בעל ערך יחיד במינו.[1, 2] כתיבת היומן החלה שבוע לאחר מינויו ונמשכה ברציפות עד שלושה ימים לפני פטירתו.[2]
בכרכי היומן נהג הרב לרשום שעות ותאריכים מדויקים, לעיתים קרובות בכל שעתיים.[2] הוא תיעד שילוב יוצא דופן של נושאים [1, 2]:
אירועים יומיומיים ותפעוליים ברחבה, כגון פיצוצי ביוב, הפסקות חשמל, תיאום תפילות, אירועי ביטחון ופינוי אשפה.
פגישות עם מנהיגי המדינה, ראשי ממשלות, נשיאים ושגרירים מהארץ ומהעולם שביקרו בכותל.
תיאור מפורט של מהלך החפירות הארכיאולוגיות במנהרות הכותל, שאותן ליווה והנחה מקרוב.
מאבקים ציבוריים והלכתיים מורכבים לשמירה על אופיו המאחד של הכותל מול קבוצות אינטרס, בהן ארכיאולוגים, זרמים דתיים שונים, נשות הכותל ופוליטיקאים.
היומן חושף את מאמציו הכבירים של הרב גץ למנוע מחלוקות ולשמור על הכותל כמקום של קונצנזוס לאומי המקבל כל יהודי באשר הוא.[2] כיום, עמותת "בית הרב גץ", שהוקמה על ידי בני משפחתו לשימור מורשתו, מובילה פרויקט מרכזי להוצאת כרכי היומן לאור לציבור הרחב.[1, 2]
✦
חשיפת מנהרות הכותל והדרמה ההיסטורית של שער וורן (1981)
הרב גץ היה מהיוזמים ומהמובילים של חשיפת מנהרות הכותל, אותן ראה כמעין "מנהרת זמן" המקשרת את עם ישראל ישירות לימי הזוהר של ירושלים בתקופת הבית השני.[2, 8] הוא האמין באמונה שלמה כי מציאת ארון הברית וכלי המקדש, אשר נגנזו על פי המשנה והמסורת ב"מטמוניות עקלקלות" מתחת להר הבית, תביא לביטול הגלות ולביאת המשיח.[9, 10]
על אף התלהבותו, גדולי הדור הניאו אותו לא פעם מעיסוק ישיר בחיפושים אלו.[10] בשנת 1976 ביקש להתחיל בחפירות ממוקדות לאיתור הארון, אך הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה) בלם אותו באומרו "אל תחטטו".[10] פנייה מפורטת ששלח לרבי מליובאוויטש בניו יורק נענתה בתשובה נחרצת בכתב ידו של הרבי, שקבע כי יש לבטל לחלוטין את התוכנית לחפור מחילות מתחת לבית המקדש, אפילו בספק-ספיקא של פגיעה בקדושת המקום.[9] הרבי הסביר כי עם ישראל אינו מוכן מבחינה רוחנית לגילוי זה, והביע חשש כבד לחייו של הרב גץ עצמו.[10] הרב גץ קיבל את דעתו של הרבי וגנז את התוכניות למספר שנים.[9]
הגילוי והחפירה החשאית
התפנית התרחשה בכ' בתמוז ה'תשמ"א (22 ביולי 1981).[10] במהלך עבודות פינוי שגרתיות במנהרות, נפרץ קיר אבנים עתיק וחשף קשת שהיוותה חלק משער קדום מתקופת הבית השני (המכונה "שער וורן") ואולם תת-קרקעי ענק מאחוריו.[10] הרב גץ הוזעק למקום באופן בהול על ידי מנהל העבודה.[2, 10] בראותו את האולם המוצף מים ובוץ, נתקף הרב התרגשות עצומה; לפי חישוביו הטופוגרפיים, השער – אותו כינה "שער הכהנים" – הוביל בקו ישר אל מקום גניזת ארון הברית מתחת לקודש הקודשים.[9, 10] ביומנו תיאר כיצד ישב מוטל ללא אונים במשך שעה ארוכה כשדמעות רותחות זולגות מעיניו, עד שאזר עוז ונכנס לחלל ביראה עצומה כדי לומר "תיקון חצות".[2, 10]
מתוך תחושת שליחות היסטורית, החליט הרב גץ להמשיך בחפירה ובניקוי האולם "בכל מחיר", כשהוא כותב ביומנו את המילים הדרמטיות: "באתי להרוג ולהיהרג".[10] הוא השיג את הסכמתם החשאית של הרבנים הראשיים, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, להקמת בית כנסת בחלל שנחשף.[10] בעצת רפי איתן, ששימש אז כיועץ ראש הממשלה לענייני טרור, הוחלט להסתיר את דבר החפירה מראש הממשלה מנחם בגין כדי למנוע ממנו לחצים פוליטיים שיאלצו אותו לעצור את המהלך.[10]
פינוי המים והבוץ המעופשים מהבור הענק (בור מס' 30 של החוקר צ'ארלס וורן) נתקל בקשיים טכניים רבים.[9, 10] מאחר שלא ניתן היה להשתמש בשירותי כבאות רגילים בשל החשש מהדלפת הסוד על ידי כבאים ערבים, גויסו לעבודה חברי קיבוץ שדה אליהו ומתנדבים ממשרד הדתות.[10] אלו פינו את הבוץ באופן ידני, דלי אחר דלי ומריצה אחר מריצה, תחת פיקוחו הצמוד והיומיומי של הרב גץ.[10]
ההדלפה וההתנגשות האלימה עם הוואקף
לאחר כחודש של חפירה סודית, נודעה פריצת הקיר לארכיאולוגים שהתנגדו למהלך, וראש עיריית ירושלים טדי קולק הדליף את דבר החפירה לתקשורת.[10] הפרסום עורר סערה בינלאומית עצומה ואיומים במהומות מצד ערביי ישראל ומדינות ערב.[9, 10] הממשלה הורתה על הפסקת העבודות, אך הדרמה הגיעה לשיאה בצהרי יום ד' באלול ה'תשמ"א (3 בספטמבר 1981).[10] אנשי הוואקף המוסלמי ניצלו את השקט במנהרות, השתלשלו מרצפת הר הבית דרך פתח בור המים אל האולם, וניפצו את חסימות העץ שהציבו היהודים במטרה לאטום את השער בבטון מבפנים.[9, 10]
השוטרים שהיו במקום נמלטו, והרב גץ נותר לבדו מול עשרות פורעים ערבים שהשליכו לעברו אבנים, בלוקים ומוטות ברזל.[9, 10] הרב שלף את אקדחו האישי, עמד בפתח ואיים עליהם שלא יתקדמו.[9] כאשר הגיעה למקום רעייתו, הרבנית אסתר, והפצירה בו לברוח כדי להציל את חייו, השיב לה הרב בקור רוח: "בנך אבנר נהרג כאן, וגם אני, בעלך, מוכן ליפול כאן".[10] בהמשך הגיעו תלמידי ישיבת "עטרת כהנים" ואבטחו את המקום לצדו מול הפורעים.[9, 10]
בסופו של דבר, המשטרה עצרה דווקא את המפגינים היהודים.[10] בהוראה ישירה של ראש הממשלה מנחם בגין ושר הפנים יוסף בורג, ובלחץ כבד של שגריר ארצות הברית סמואל לואיס, נסגר ונאטם השער לחלוטין ביציקת קיר בטון עבה בעובי של כארבעה מטרים משני צדי הכותל.[9, 10] חסימת השער הסבה לרב גץ מפח נפש עמוק ביותר ומשבר רוחני קשה.[10] הוא השווה את התחושה לחורבן בית המקדש וכתב ביוממו בכאב רב:
"כל הלמות של הערבים בתוך המנהרה הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר... היא כמדקרת חרב בלבי הפצוע".[10]
בתו לילי העידה כי נדרש לו זמן רב להתאושש מהתנפצות חלומו הגדול להביא את כלי המקדש ואת ארון הברית אל האור ולהחיש את הגאולה.[10]
✦
פטירתו, הנצחתו ומורשתו לדורות
בכ"ג באלול ה'תשנ"ה (18 בספטמבר 1995), שלושה ימים בלבד לאחר שזכה להגשים את שאיפתו הגדולה ולחנך את מבנה הקבע המשוחזר של ישיבת המקובלים "בית אל", לקה הרב גץ בלבו ונפטר לבית עולמו.[1, 4] הוא נטמן בהלוויה המונית בבית הקברות שעל הר הזיתים, סמוך למקומות הקדושים שבהם פעל ושמר עליהם לאורך יובל שנים.[1]
פועלו ומורשתו של הרב גץ מונצחים כיום בדרכים מגוונות, המבטאות את הערכתה של החברה הישראלית לדמותו הייחודית:
מעלות הרב מאיר יהודה גץ: המדרגות המובילות מרחבת הכותל המערבי לעבר הרובע היהודי ושער יפו נקראו על שמו.[1]
בית הכנסת ע"ש הרב גץ: בית הכנסת המפואר השוכן בתוך מנהרות הכותל, מול מקום קודש הקודשים, אשר הוקם ביוזמתו, נקרא על שמו לאחר מותו.[1]
בית הרב גץ ועמותת ההנצחה: ביתו ההיסטורי ברובע היהודי משמש כיום כמרכז אירוח, סיורים ולימוד לקבוצות ומטיילים.[1] בשנת 2015 הוקמה עמותת "בית הרב גץ" הפועלת לחיבור החברה הישראלית לדמותו, ובשנת 2025 הופקד ארכיונו האישי והמקצועי לשימור ולמחקר.[1]
דמות השנה של החמ"ד: בשנת ה'תשע"ח (2018) הוכרז הרב גץ כ"דמות השנה" של החינוך הממלכתי-דתי, וקורות חייו ומשנתו נלמדו בגני הילדים ובבתי הספר ברחבי הארץ.[1]
ספרות וקולנוע תיעודי: סיפור חייו הונצח בספר הביוגרפי רחב ההיקף "רב הכותל" מאת שמחה רז (המשתרע על פני 502 עמודים) וכן בסרט התיעודי "איש האמונה" שהופק על ידי אדיר זיק ויעל אלון.[1, 11, 12]
הרב מאיר יהודה גץ נותר בזיכרון הלאומי כסמל למנהיגות רוחנית שלמה, שחיה את חייה מתוך מתח מתמיד ופורה בין הסוד לנגלה, בין ההגגה התיאורטית למעשה החלוצי, ובין הכאב הפרטי של השכול לבין מסירות נפש מוחלטת למען עם ישראל, תורתו וארצו.[1, 2, 3]
