הרב מרדכי אליאשברג

במהלך המאה התשע-עשרה עמד העולם היהודי במזרח אירופה בפני טלטלה רוחנית וחברתית חסרת תקדים. עליית תנועת ההשכלה מחד גיסא, והתבצרותה של האורתודוקסיה השמרנית מאידך גיסא, יצרו שבר עמוק שאיים לקרוע את העם לגזרים ^{[cite: 1, 2]}. בתווך הזה, בין קצוות אידאולוגיים מנוגדים, צמח פועלו ומשנתו התורנית של הרב מרדכי אליאשברג (הידוע בראשי התיבות מבי"ע, או בכינויו העממי "ר' מרדכי'לה בויסקר") ^{[cite: 1, 3]}. הרב אליאשברג, שהיה מן האבות המייסדים וההוגים העמוקים ביותר של תנועת חיבת ציון, הניח את היסודות האינטלקטואליים לשילוב מורכב בין נאמנות הלכתית מוחלטת לבין מודרניזציה, פרודוקטיביזציה ושותפות לאומית רחבה ^{[cite: 1, 4, 5]}.

ביוגרפיה, הקשר קהילתי וצמיחה רוחנית

הרב מרדכי אליאשברג נולד בא' באדר תקע"ז (1817) באיישישוק (ויש המציינים את לידתו בצייקישוק הסמוכה) שבפלך קובנה, בליטא ^{[cite: 1, 3]}. אביו, הרב יוסף, כיהן כמורה צדק בעיר רומשישטק וכיוון את בנו למצוינות תורנית מוקדמת ^{[cite: 1]}. כבר בגיל שמונה החל ללמוד תחת חסותו של הרב אליהו רגולר, מתלמידיו הבולטים של רבי חיים מוולוז'ין, אשר זיהה את כישרונו המטאורי והעניק לו את הכינוי "העילוי מצייקישוק" ^{[cite: 1]}. קשר זה הניח את התשתית לדרך לימודו המקורית, המשלבת עמקות תלמודית עם הבנה מעשית רחבה ^{[cite: 1]}.

בגיל בר-מצווה נישא לבת הגביר ר' מארקיל קאדיסון מסלבודקה ^{[cite: 1]}. בהכוונת רבו, פנה ללמוד בישיבת וולוז'ין הנודעת, שם נמנה עם בכירי תלמידיו של ראש הישיבה, רבי יצחק מוולוז'ין ^{[cite: 1]}. בישיבה זו קשר קשרי ידידות אמיצים וארוכי שנים עם מי שיהפוך לימים לשותפו המרכזי בהנהגת חיבת ציון – הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) ^{[cite: 1, 5]}. לאחר סיום לימודיו פנה לעסוק במסחר בקובנה בחנות שסידר לו חותנו ^{[cite: 1]}. תקופה זו של מגע ישיר עם עולם המעשה והכלכלה, לצד פגישתו המשפיעה בשנת 1846 עם השר משה מונטפיורי בעת ביקורו של האחרון בבית חותנו, עיצבו את תפיסתו המפוכחת לגבי צורכי הכלל והצורך בתיקון חברתי ^{[cite: 1]}.

בשנת 1850, בעידודו התקיף של רבו הרב רגולר אשר הפציר בו להקדיש את כוחותיו להנהגת הציבור, פרש אליאשברג מחיי המסחר ^{[cite: 1]}. הוא התבודד בבית מיוחד בקצה קובנה, שהפך למוקדי משיכה לרבנים ולמשכילים ("בית ועד לחכמים"), ושם כתב את מרבית חיבוריו ההלכתיים ^{[cite: 1]}. בשנת תרי"ב (1852) קיבל עליו את רבנות העיר ז'ייז'מריאי, בה כיהן שש שנים עד שנאלץ לחזור לקובנה בשל מחלת אשתו ^{[cite: 1]}. שנתיים לאחר פטירת רעייתו, בשנת תרכ"ב (1862), מונה לרבה של העיר בויסק (באיות הלטבי: באוסקה) שבפלך קורלנד (כיום בלטביה) ^{[cite: 1, 6]}. בכהונה זו שימש במשך עשרים ושמונה שנים, עד ליום מותו בי"ח בכסלו תר"ן (11 בדצמבר 1889), כאשר בנו, הרב יהונתן אליאשברג, ממשיך את דרכו הציבורית והתורנית ^{[cite: 1, 3]}.

כדי להבין את מעמדו של הרב אליאשברג, יש לבחון את שרשרת המנהיגות הרוחנית של הקהילה היהודית בבויסק, שהייתה אחת הקהילות החשובות והמשפיעות באזור הבלטי משלהי המאה השמונה-עשרה ועד להשמדתה בשואה בספטמבר 1941 ^{[cite: 6]}. מוסדות הקהילה, ובהם ישיבת בויסק ובית הרב ששכנו ברחוב קלנה 20, היוו כר פורה לצמיחת רעיונות דתיים ולאומיים מתקדמים ^{[cite: 6]}.

שרשרת ההנהגה הרבנית של קהילת בויסק במאות ה-19 וה-20

המעבר של כס הרבנות מהרב אליאשברג לרב קוק אינו יד המקרה ^{[cite: 7]}. בצעירותו, בעת שכיהן כרבה של זיימל הסמוכה, נהג הרב קוק לנסוע תכופות לבויסק כדי ללמוד מפיו של הרב אליאשברג וללבן עמו סוגיות ציבוריות הרות גורל ^{[cite: 1, 7, 8]}. עם פטירתו של הרב אליאשברג בשנת 1889, נשא הרב קוק הצעיר הספד תורני ורעיוני עמוק שהותיר רושם כה כביר על פרנסי בויסק, עד שהציעו לו מיד את משרת הרבנות ^{[cite: 7]}. אף שהרב קוק סירב בתחילה, הוא נעתר לבסוף והחל לכהן בבויסק בשנת 1895, תוך שהוא רואה עצמו כממשיך דרכו הרעיונית של מורו הגדול ^{[cite: 6, 7]}.

פועלו הציבורי ותרומתו ההיסטורית לתנועת חיבת ציון

בעוד שרבים מחבריו לספסל הלימודים בוולוז'ין נותרו סגורים בתוך עולמה הצר של ההלכה, הגיע הרב אליאשברג מתוך עומק התלמוד למסקנה פנימית נחרצת כי קיימת חובה דתית ולאומית היסטורית לבנות את ארץ ישראל ^{[cite: 1, 4]}. פועלו הציבורי התאפיין בשילוב נדיר בין הגות תאורטית מעמיקה לבין אקטיביזם ארגוני בלתי מתפשר ^{[cite: 1, 4]}.

בשנת תרל"ט (1879) פרץ הרב אליאשברג אל הבמה הציבורית באמצעות סדרת מאמרים פומביים בעיתונות העברית המובילה של התקופה – "המגיד", "הלבנון" ו"המליץ" ^{[cite: 1]}. במאמרים אלו, ובראשם החיבורים "העם הנבחר והארץ הנבחרת" ו"מהו יישוב ארץ-ישראל, ומהו ההפרש בין היישוב החומרי לבין היישוב הרוחני?", היה לחלוץ בקרב רבני דורו שהעז להציג לדיון ציבורי נוקב את שאלת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל ^{[cite: 1]}. הוא לא הסתפק בקריאות סנטימנטליות לציון, אלא הציע תוכניות מעשיות לשינוי המבנה הפרופסיונלי של העם היהודי ^{[cite: 1]}.

מבחינה ארגונית, שיחק הרב אליאשברג תפקיד מרכזי בעיצוב מוסדותיה של תנועת חובבי ציון:

• ועידת ביאליסטוק (1883): באספה מכוננת זו נבחר הרב אליאשברג לוועד המארגן המצומצם של התנועה (שמנה שישה חברים בלבד), לצד הרב שמואל מוהילבר והרב מ"ג יפה, ובכך הפך למנהיג רשמי של המפעל הציוני ברוסיה ^{[cite: 1]}.
• קשר עם אגודת "נס ציונה": חוקרים מצביעים על כך שחברי האגודה החשאית "נס ציונה" שפעלה בישיבת וולוז'ין (ובהם דמויות כרבי משה מרדכי אפשטיין ורבי איסר זלמן מלצר) ראו ברב אליאשברג דמות מופת ^{[cite: 9]}. השפעתם המשותפת היא שהובילה את הנצי"ב מוולוז'ין להצטרף להנהגת חובבי ציון לצד הרב אליאשברג והרב מוהילבר, ובכך להעניק לתנועה לגיטימציה תורנית חסרת תקדים ^{[cite: 9]}.
• ועידת דרוזגניק: למרות שבריאותו הרופפת מנעה ממנו להשתתף פיזית בדיונים, נבחר הרב אליאשברג שלא בפניו לשמש כאחד משלושת הגבאים-היועצים העליונים של התנועה באימפריה הרוסית, בצוותא עם הנצי"ב והרב מוהילבר ^{[cite: 1]}.

לצד פעילותו הפוליטית רחבת ההיקף, עסק הרב אליאשברג בניהול השוטף והיומיומי של גיוס המשאבים לטובת המושבות הראשונות בארץ ישראל ^{[cite: 5]}. הוא כיהן כנאמן וגזבר מרכזי של קרנות הצדקה לטובת היישוב ^{[cite: 5]}. מכתב היסטורי מלא להט ששרד משנת תרמ"ח (1888), המופנה לפעילי התנועה ולמגיד המפורסם רבי יוסף חיים יפה מווקשנה, חושף כיצד ניהל הרב אליאשברג בקפידה את איסוף כספי "קערות יום הכיפורים" ("כסף הקערות") ^{[cite: 5]}. במכתב זה דחק בפעילים להאיץ את העברת הכספים למושבות בארץ וחתם במילים הנוקבות:

"החישו מהרו לעשות המצוה בפועל, יהי חלקי עמכם, ידידכם מעומקא דליבא, מרדכי" ^{[cite: 5]}.

עמדה זו מלמדת כי בעיני הרב אליאשברג, הטיפול הפרוזאי בכספי תמיכה והקמת תשתיות פיזיות בארץ ישראל היו חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש הדתית שלו, בבחינת מצווה מעשית עליונה שיש לרומם ^{[cite: 1, 5]}.

משנתו התורנית, הפילוסופית והרעיונית

הייחודיות המרכזית של הרב אליאשברג נעוצה בעובדה שלא ביסס את תמיכתו בציונות על רגש גרידא או על השפעות חיצוניות, אלא חילץ אותה מתוך לימוד מעמיק ושיטתי של התורה ומחשבת ישראל ^{[cite: 4]}. הוא נחשב למנסח המובהק של תורת המתינות הדתית והאינטגרציה הלאומית ^{[cite: 1, 4]}.

פילוסופיית "שביל הזהב" והמתינות הציבורית

ספרו הגדול "שביל הזהב" אינו רק חיבור מוסרי, אלא מניפסט חברתי-דתי המשתמש במושג "דרך האמצע" של הרמב"ם ואריסטו כדי לפתור את משבר הדור ^{[cite: 1, 10]}. לשיטתו, הקיצוניות היא שורש כל רע: הזרם החרדי השמרני טעה בהסתגרותו המוחלטת ובשלילת המדע והעבודה היצרנית, ואילו הזרם המשכילי-הרדיקלי טעה בנטישת הזהות היהודית והמסורת בשם הקדמה ^{[cite: 1, 2, 10]}. הרב אליאשברג הציע את "שביל הזהב" כפלטפורמה המאפשרת לאמץ את היסודות החיוביים של המודרנה – מדע, פרודוקטיביות וכלכלה בריאה – מבלי לוותר על קוצו של יוד מחוקי התורה ^{[cite: 1, 10]}.

דיאלקטיקת הגוף והנשמה ביישוב הארץ

כדי להעניק בסיס תיאולוגי לשותפות המעשית עם יהודים חופשיים, פיתח הרב אליאשברג מודל דו-שלבי מתוחכם של מצוות יישוב ארץ ישראל, המגדיר מחדש את היחס בין קודש לחול במפעל הלאומי ^{[cite: 1]}:

מודל הדיאלקטיקה הלאומית: גוף ונשמה בבניין הארץ

מודל זה איפשר לו לקבוע כי בשלב הראשוני של התנועה הלאומית – שלב בניין "הגוף" – שותפות עם חופשיים ומשכילים אינה רק מותרת, אלא הכרחית ^{[cite: 1]}. מכיוון שהעיסוק המרכזי הוא פיזי וחומרי (זריעה, נטיעה ובנייה), הרי שכל אדם המוכשר לכך ותורם למפעל יש לראותו כשותף נאמן ^{[cite: 1]}. קביעה זו שמטה את הקרקע מתחת להתנגדות החרדית לשיתוף פעולה עם חילונים וסללה את הדרך להקמת תנועת המזרחי ^{[cite: 1, 7]}.

פולמוס הלאומיות: הרב אליאשברג מול הראי"ה קוק

אחד הפרקים המרתקים בהגות היהודית של אותה עת הוא הוויכוח הרעיוני שהתנהל בין הרב אליאשברג לבין תלמידו-חברו הצעיר, הראי"ה קוק, בסוגיית טיבה של הלאומיות הישראלית ^{[cite: 1]}. הבדלי הגישות ביניהם הגדירו שני מסלולים שונים בתוך הציונות הדתית ^{[cite: 1]}:

• שיטת הרב אליאשברג (לאומיות טבעית-אנושית): גרס כי הלאומיות הישראלית מבוססת בבסיסה על רגש טבעי ואנושי בריא – הרצון הטבעי של אדם להשתייך לאומתו ולדאוג לשלומה ^{[cite: 1]}. קומה בסיסית וטבעית זו משמשת תשתית חיונית, ועליה נבנית הקומה השנייה – קומת הקודש והתורה שמקדשת ומעלה את הרגש הלאומי למדרגה אלוהית ^{[cite: 1]}. ללא הקומה הטבעית הראשונה, הקודש נותר חסר אחיזה במציאות הריאלית ^{[cite: 1]}.
• שיטת הרב קוק (לאומיות סגולית-אלוהית): טען כי הלאומיות הישראלית אינה דומה כלל ללאומיות של אומות העולם, והיא קדושה ומיוחדת כבר מראשית יסודה ועצמותה ^{[cite: 1]}. הרגש הלאומי הטבעי של היהודי אינו אלא ביטוי חיצוני של הנשמה האלוהית הקולקטיבית של כנסת ישראל ^{[cite: 1]}.

בעוד שהרב קוק נטה לגישה מיסטית-הרמונית המטשטשת את הגבול בין חול לקודש ומקדשת את החול משורשו, הציג הרב אליאשברג גישה ריאליסטית, קטגורית ומפוכחת, המכירה בערכו האוטונומי של החול ומבקשת לחבר אותו לקודש באופן מודולרי ומבוקר ^{[cite: 1]}.

שילוב תורה ומדע וחזון הפרודוקטיביזציה

הרב אליאשברג דחה מכל וכל את ההשקפה הגלותית המפרידה בין התורה לבין "החכמה הטבעית" (המדע וההשכלה הכללית) ^{[cite: 1]}. הוא הציג תפיסה היסטוריוסופית לפיה בתקופת הזוהר של עם ישראל על אדמתו, היו התורה והמדע מאוחדים ומצויים בידיהם של אותם תלמידי חכמים ^{[cite: 1]}. הפיצול בין שתי החכמות הללו הוא תולדה ישירה של אסון הגלות ^{[cite: 1]}. כדי להוביל לתקומה לאומית אמיתית, טען כי חובה לאחד מחדש את שתי הדיסציפלינות הללו, שכן לא ניתן לקיים חברה עצמאית ומודרנית ללא רופאים, מהנדסים, אגרונומים וכלכלנים השולטים במדעים הטבעיים ^{[cite: 1]}.

תפיסה זו קשורה קשר הדוק לביקורת שמתח על המבנה הכלכלי הפגום של יהודי מזרח אירופה ^{[cite: 1, 2]}. הוא הסכים עם חלק מביקורתם של המשכילים על כך שהיהודים עוסקים ב"עסקי אוויר" לא יצרניים כגון מסחר זעיר, תיווך והלוואה בריבית, ומסרבים לפנות לעבודה פיזית יצרנית ^{[cite: 1, 2]}. חזונו הגדול היה עיצוב דמותו של "האיכר העברי החדש" ^{[cite: 1]}: יהודי חסון, יציב בנפשו ובגופו, הרחוק מרכלנות ופלפלנות יתרה של יושבי קרנות, העובד את אדמתו במסירות – "חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה" – ויחד עם זאת דבק בכל נימי נפשו בתורה, במצוות ובנאמנות לבוראו ^{[cite: 1]}.

יצירתו ההלכתית וההגותית

הרב אליאשברג היה מחבר פורה ביותר שהעמיד כעשרים וחמישה חיבורים מקיפים בהלכה, בפרשנות ובהגות יהודית, המעידים על רוחבו המחשבתי ועל סמכותו התורנית המקובלת על גדולי הדור ^{[cite: 1]}. שניים מחיבוריו המרכזיים מגדירים את תרומתו הכפולה לעולם התורה:

שו"ת "אורח לחיים" (תרל"ט / 1879)

ספר שו"ת מונומנטלי זה מקיף תשובות הלכתיות עמוקות על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ובסופו מופיע קובץ הערות וחידושים למדניים על הש"ס ועל הרמב"ם ^{[cite: 11]}. הספר, שהתקבל בהערכה רבה בקרב פוסקי הדור, מוכיח כי הרב אליאשברג לא היה אך ורק הוגה דעות חברתי, אלא בראש ובראשונה פוסק הלכה סמכותי וחד-חשיבה, השולט שליטה מוחלטת במסורת הפסיקה ובכללי הלימוד המקובלים בישיבות ליטא ^{[cite: 11]}.

ספר "שביל הזהב" (נדפס לאחר מותו)

זהו חיבורו ההגותי המרכזי שבו ריכז, ליטש וסיכם את משנתו הלאומית והחברתית ^{[cite: 1, 4]}. הספר מציג ניתוח מעמיק של המצב היהודי בדורו, ומתווה דרך מעשית ורעיונית לפתרון המשבר החברתי והדתי באמצעות אימוץ מודל המתינות והסינתזה בין קודש לחול ^{[cite: 1, 10]}. החיבור נחשב לאבן יסוד בספריית המחשבה של הציונות הדתית ^{[cite: 1, 4]}.

סיכום ומסקנות

הרב מרדכי אליאשברג מייצג דגם מופת של מנהיגות הלכתית אמיצה, שאינה נרתעת מתמורות הזמן אלא חותרת להובילן ולעצבן לאור ערכי התורה ^{[cite: 1]}. הבנתו המפוכחת כי התחייה הלאומית של עם ישראל אינה יכולה להישען על כנפי המיסטיקה בלבד, אלא מחייבת בניין פיזי, כלכלי, מדעי ויצרני מוצק ("גוף המצווה"), הפכה אותו לאחד המנסחים הריאליסטיים ביותר של הרעיון הציוני ^{[cite: 1]}.

פילוסופיית "שביל הזהב" שלו הציעה פתרון חלוצי למחלוקת הדתית-חילונית, מתוך הבנה כי השותפות המעשית לבניין הארץ היא המכנה המשותף הרחב ביותר שיכול לאחד את העם המפוצל ^{[cite: 1, 10]}. השפעתו העמוקה על תלמידו הראי"ה קוק ועל התפתחות תנועת המזרחי ומוסדותיה מקנה לו מקום של כבוד בכותל המזרח של הוגי הדעות היהודים בעת החדשה ^{[cite: 1, 6, 7]}. דמותו וכתביו נותרו עד היום מקור השראה לחיפוש אחר דרך האמצע המתונה, המשלבת עומק תורני בלתי מתפשר עם פתיחות, יצרנות ושותפות לאומית עמוקה ^{[cite: 1, 4, 10]}.