הרב שמואל מוהליבר

מנהיגות הלכתית, דיפלומטיה לאומית ומשנה ציונית: מפעל חייו והגותו התורנית של הרב שמואל מוהליבר

הרקע הביוגרפי והתפתחותו של מנהיג תורני

הרב שמואל מוהליבר, שנולד בעיירה הלובוקה הסמוכה לוילנה בשנת תקפ"ד (1824) ונפטר בי"ט בסיוון תרנ"ח (1898), מייצג את אחד הצמתים המשפיעים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית.^{[1, 2]} דמותו משלבת בעוצמה רבה בין למדנות תורנית מובהקת של אסכולת ה"מתנגדים" הליטאית לבין זיקה עמוקה לרעיון הגאולה, ששורשיה נטועים בחלקם בייחוסו המשפחתי.^[1] הרב מוהליבר נולד למשפחה מיוחסת של גדולי תורה לאורך עשרים ושניים דורות; אביו, רבי יהודה לייב, היה רב "מתנגד" וסוחר, בעוד אמו השתייכה למשפחה חסידית נודעת.^[1] מיזוג תרבותי ורוחני זה בין הלמדנות הליטאית הרציונלית לבין הלהט החסידי היווה תשתית נפשית ואינטלקטואלית קריטית בעיצוב אישיותו כמנהיג המסוגל לגשר על פערים חברתיים ואידיאולוגיים עמוקים בעם ישראל.^{[1, 2]} שם משפחתו המקורי היה מוהילבר, על שם העיר מוהילב, אך השם השתבש בפי אלה שהתקשו לבטא אותו והפך למוהליבר.^[2]

כבר בצעירותו נודע כעילוי יוצא דופן וכונה "העילוי מהלובוקה", ורכש באופן עצמאי ידיעות רחבות בהיסטוריה של עם ישראל ובמדעים כלליים.^[1] לאחר נישואיו בגיל חמש עשרה, עסק בהוראת גפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות) לבני עיירתו במשך כשלוש שנים.^[1] בגיל שאינו עולה על שמונה עשרה פנה ללימודים פורמליים בישיבת וולוז'ין המעטירה, שם הוסמך לרבנות תוך חצי שנה בלבד.^[1] בדומה לאבותיו, סירב בתחילה להתפרנס מן הרבנות ועסק במסחר בפשתן, אך בעקבות מגפה שבה נספו הורי אשתו בשנת תר"ח (1848) ועסקיו החלו להתמוטט, נעתר להפצרות בני קהילתו וקיבל על עצמו את עול הרבנות.^[1]

משרות הרבנות השונות שבהן כיהן לאורך חייו שימשו כר פורה לפיתוח תפיסתו הציבורית והלכידות החברתית שהטיף לה, כפי שמפורט בטבלה הבאה:

תהליך זה של מעבר בין קהילות בעלות אופי מגוון העניק לרב מוהליבר הבנה מעמיקה של הפסיפס החברתי היהודי במזרח אירופה, והכשיר אותו להפוך לאחד מאבותיה המייסדים של הציונות הדתית.^{[1, 2]}

המפנה הלאומי, יוזמת פבלובקה והקמת מזכרת בתיה

התעוררותו הלאומית הפעילה של הרב מוהליבר החלה בשנת 1874, עם ייסוד קרן "מזכרת משה" לכבוד יום הולדתו התשעים של השר משה מונטיפיורי.^{[2, 4]} הרב מוהליבר נרתם בהתלהבות לגיוס כספים עבור הקרן, ומאז הפך רעיון יישוב ארץ ישראל לציר המרכזי של חייו ועיסוקו.^{[2, 4]} עם פרוץ פרעות "סופות בנגב" (1881–1882), הפך לאחד ממייסדיה ומנהיגיה הבולטים של תנועת "חובבי ציון".^{[2, 5]} הוא השתתף באופן פעיל בוועידת קטוביץ ההיסטורית בשנת 1884, אשר הניחה את היסודות המעשיים והארגוניים של התנועה.^[3]

אחת מפריצות הדרך ההיסטוריות המיוחסות לפועלו הדיפלומטי היא פנייתו הישירה והאישית לברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בפריז.^{[3, 6]} הפגישה המכוננת נערכה ביום טוב ראשון של חג הסוכות תר"ג (1882), כאשר הרב מוהליבר, מתוך הקפדה על קדושת החג, צעד ברגל במשך כשעתיים אל ביתו של הברון.^[6] בפגישה זו הצליח הרב להרטיט את לבו של הברון ולהציג בפניו חזון מבוסס של התיישבות חקלאית יהודית בארץ האבות, ובכך רתם אותו לסייע לעולים בעלייה הראשונה.^{[3, 4]} הברון נעתר ליוזמה, בתנאי שתאותרו משפחות בעלות ניסיון חקלאי ממשי אשר יהיו מוכנות לעלות לארץ ישראל מרצונן ועל חשבונן.^[5]

בעקבות סיכום זה, איתר הרב מוהליבר עשר משפחות של איכרים יהודים בכפר פבלובקה שבפולין, שהיו עובדי אדמה מנעוריהם.^[5] הגברים עלו ארצה, עברו הכשרה חקלאית קפדנית בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", ולאחר שהוכיחו את מיומנותם כחקלאים, הקים למענם הברון מושבה והם העלו את משפחותיהם.^[5] המושבה נוסדה בשלהי שנת 1883 בשם עקרון, ונקראה לימים "מזכרת בתיה" על שם אם הברון.^{[3, 5, 7]} מוזיאון מזכרת בתיה מציג כיום שחזור של חדר מגורים, כלי מטבח ופרטים מתקופה זו המנציחים את פועלו של הרב.^[8]

פעילותו המעשית של הרב מוהליבר לא הצטמצמה לזירה האירופית; בשנת 1890 ביקר בארץ ישראל, סייע באופן פעיל בהקמת המושבה רחובות ^[3], ואף הציג חזון מוקדם ונועז להתיישבות יהודית באזור ביירות ובצפון הארץ.^[9] השפעתו ארוכת הטווח הונצחה, בין היתר, בקיבוץ גן שמואל, אשר ראשיתו הייתה פרדס אתרוגים שניטע לכבודו בשנת תרנ"ו כביטוי לקשר הרוחני והחקלאי בין הגולה לארץ ישראל.^{[3, 10]} אתרוגי ארץ ישראל נתפסו כמהודרים מבחינת ערכם הפנימי והרוחני בקרב יהודי הגולה, אך הפרדס חלה, ובהמשך עבר ניטעו במקום עצי תפוזים ובסמוך הוקם הקיבוץ הנושא את שמו.^[10]

הגותו התורנית ומורשתו ההלכתית

משנתו של הרב שמואל מוהליבר מבוססת על סינתזה ייחודית בין ההלכה הצרופה לבין תפיסה היסטורית-לאומית מודרנית. הוא ראה בתורת ישראל את מקור החיים והתשתית המוסרית של האומה, אך סבר כי תחיית העם בארצו חייבת להתבצע באמצעות כלים מעשיים וטבעיים.^[2]

התחלת הגאולה בדרך הטבע ויישוב הארץ

בדומה למבשרי ציונות אחרים בני דורו, כגון הרב צבי הירש קלישר, אחז הרב מוהליבר בתפיסה לפיה הגאולה העתידית לא תתרחש באופן פלאי ופתאומי, אלא בתהליך הדרגתי וטבעי ("קמעא קמעא").^[2] על פי גישה זו, חובתו ההיסטורית של עם ישראל היא ליזום באופן פעיל את שיבתו לארץ, לרכוש קרקעות, לבנות בתים, לנטוע כרמים ולזרוע שדות.^[2] בהסתמכו על שיטת הרמב"ן בספר המצוות, פסק הרב מוהליבר כי מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוות עשה לדורות, השקולה כנגד התורה כולה, וכי היא מהווה את יסוד הקיום הפיזי והרוחני של האומה.^{[2, 11]}

לצד זאת, הציג הרב משנה הלכתית מורכבת ומדורגת ביחס לשאלת המגורים בארץ ישראל לעומת הגולה, המושתתת על שמירת התורה:

• מי שביכולתו לדור בארץ ישראל ולשמור שם תורה ומצוות – חובה עליו לדור בארץ ישראל.^[12]
• מי שחושש כי בארץ ישראל לא יוכל לשמור תורה ומצוות כראוי, אך בחוץ לארץ יוכל לשומרן ללא חשש – עדיף שידור בחוץ לארץ.^[12]
• מי שבשום מקום, הן בארץ והן בחו"ל, אינו יכול לשמור תורה ומצוות – ידור בחוץ לארץ וישב בדד בביתו.^[12]
• משוואה זו מבהירה כי על אף הלהט הציוני שלו, שמירת התורה והמצוות נותרה הקריטריון העליון והבסיס לכל בניין לאומי בארץ האבות.^{[2, 12]}

תיאולוגיית השותפות עם החילונים

אחד האתגרים המורכבים ביותר שעמם התמודד הרב מוהליבר היה פולמוס השותפות הלאומית.^[2] חוגים חרדיים ורבניים שונים סירבו לשתף פעולה עם חלוצי העלייה הראשונה והמשכילים, שחלקם הגדול לא שמר תורה ומצוות באדיקות.^[2] הרב מוהליבר פיתח משנה תיאולוגית נועזת וסובלנית, המבוססת על מקורות מדרשיים עמוקים:

• עקרון עדיפות הארץ: הרב נשען על המדרש בספרי דברים ובאיכה רבה המביא את דברי הקדוש ברוך הוא: "הלוואי יהיו בני עמי בארץ ישראל אע"פ שמטמאין אותה".^[12] מכאן הסיק כי השהות בארץ ישראל והבנייה הפיזית שלה עדיפות בעיני הבורא על פני קיום מצוות מדוקדק בגלות.^[12]
• אי-הימנעות מעשיית מצווה בשל פושעים: הוא הדגיש כי אין לבטל או להחרים מצווה לאומית קדושה כמו בניין הארץ רק משום שאנשים שאינם דתיים שותפים לה.^[12] הוא השווה זאת לערב רב שעלה עם משה במדבר ולא מנע את הגעת העם אל הארץ.^[12]
• קבלת כל יהודי ללא תנאי: הרב תמך בקבלתו של כל יהודי לשורות תנועת "חובבי ציון", ללא כל סייג הלכתי של שמירת המצוות.^[2] הוא פעל בשני ערוצים מקבילים: הגנה על מעמד הדת והחלוצים הדתיים במושבות, ומנגד – קירוב לבבות והסברה בקרב המנהיגות המשכילה והחילונית.^[2]

תפיסה זו אפשרה לו לפתח מערכת יחסים הדוקה וחמה עם בנימין זאב הרצל.^[2] הרב מוהליבר העריך מאוד את ספרו "מדינת היהודים" וכינה את הרצל במכתביו "האיש המצוין ומאוד נעלה", בעוד הרצל מצידו ראה ברב שותף אסטרטגי ממדרגה ראשונה והגדיר את עצמו כממשיך דרכו.^[2]

פולמוס שמיטת תרמ"ט וההסדרה ההלכתית

המבחן ההלכתי הגדול ביותר של הגישה הציונית-דתית המעשית הגיע לקראת שנת השמיטה תרמ"ט (1888–1889).^[13] הייתה זו שנת השמיטה הראשונה שבה עמדו המושבות החקלאיות החדשות בפני אתגר ההשבתה המוחלטת של העבודה.^{[13, 14]} קהילות היישוב הישן בירושלים תפסו את קיום השמיטה כפשוטה כתנאי לגאולה וכדרך למשוך ברכה אלוהית, והתנגדו לכל פשרה.^{[13, 15]}

הרב מוהליבר, יחד עם קומץ רבנים תומכי התיישבות, זיהה כי השבתה מלאה של העבודה החקלאית תביא בהכרח להתמוטטות כלכלית מוחלטת של המושבות הצעירות ולסכנת נפשות ממשית לחלוצים.^{[13, 14]} מתוך ראייה הלכתית דינמית המשלבת בין פסיקה קלאסית לבין אחריות לאומית, ניסח הרב מוהליבר יחד עם עמיתיו את יסודות "היתר המכירה", ששורשיו נשענים על פסיקות קדומות של חכמי צפת מלפני כחמש מאות שנה.^{[13, 15]} ההיתר מבוסס על מכירה זמנית של אדמות ארץ ישראל לנכרי, ובכך מופקעת קדושת הקרקע באופן זמני ומותר לבצע בה מלאכות מסוימות (בעיקר על ידי פועלים שאינם יהודים).^{[13, 14]}

הפולמוס ההלכתי והציבורי היה סוער ביותר, וחילק את עולם התורה לשני מחנות ברורים:

• היתר זה, על אף הביקורת העזה שספג, היווה את אבן הפינה שאיפשרה לחקלאות העברית לשרוד את שנותיה הראשונות, והפך לחלק בלתי נפרד ממפת הפסיקה ההלכתית של הציונות הדתית לדורותיה.^{[13, 14]}
• פולמוס זה זכה למחקרים היסטוריים מקיפים לאורך השנים, המנתחים את מגוון ההיבטים הדתיים והחברתיים של הפרשה:

במבט היסטורי רחב, הדיון סביב ההיתר נמשך עד ימינו, כאשר פוסקים מודרניים דוגמת הרב מרדכי אליהו והרב שלמה זלמן אוירבך התירו את השימוש בו בדיעבד.^[17] מנגד, רבנים כמו הרב יעקב אריאל והרב זאב וייטמן הביעו חשש כי הפיכת ההיתר לעניין קבוע עלולה להפקיע את קדושת הארץ, בעוד הרב מאיר מאזוז קבע כי יש להקל ולהתיר לכתחילה במצבים בהם מחירי הירקות באפיקים חלופיים כמו אוצר בית דין גבוהים מדי עבור הציבור.^[17]

הקמת "מרכז רוחני" (מזרח"י) והתמודדות עם משברי התנועה

בשנת תרנ"ג (1893) נקלעה תנועת "חובבי ציון" למשבר עמוק: כמה מניסיונות ההתיישבות נכשלו, השלטונות העות'מאניים הטילו גזירות קשות על העלייה ועל רכישת הקרקעות, ומנהיג התנועה ד"ר יהודה לייב פינסקר נפטר.^[2] במקביל, פרסום מאמריו הנוקבים של אחד העם ("אמת מארץ ישראל") ערער את ביטחונם של רבים בצדקת הדרך, והתגברה ההתנגדות לחזון הלאומי הן מצד חוגים חרדיים קיצוניים והן מצד משכילים חילוניים.^[2]

בתגובה למשבר זה, יזם הרב מוהליבר אסיפה מיוחדת של ראשי התנועה בעיר המרפא דרוזגניק בחודש אלול תרנ"ג.^[2] באסיפה זו הוחלט על הקמת מרכז הסברה והנהגה חדש בראשותו של הרב מוהליבר, אשר נקרא "מרכז רוחני" ובקיצור – מזרח"י.^{[2, 3]} תנועה זו היוותה את המסד ההיסטורי והרעיוני שעליו הקים לימים הרב יצחק יעקב ריינס את תנועת "המזרחי" העולמית במסגרת ההסתדרות הציונית.^{[2, 3]}

תחומי הפעילות המרכזיים של המרכז הרוחני, שנועדו לבסס את מפעל ההתיישבות ולהשיב את אמון הציבור, מפורטים בטבלה הבאה:

גורלם של כתביו התורניים ומאמצי השחזור

אחד ההיבטים המורכבים ביותר בהיסטוריוגרפיה של הרב מוהליבר הוא גורלם של כתביו התורניים.^[18] לאורך חייו חיבר הרב עשרות חיבורים הלכתיים והגותיים רחבי היקף, המשקפים את למדנותו העצומה ואת גישתו החדשנית.^{[18, 19]}

אובדן הכתבים הראשון (1906) והיקף האבידה

לאחר פטירתו של הרב, פעל מקורבו ותלמידו הרב יצחק ניסנבוים להדפסת כתביו ההלכתיים.^[18] המטרה הציבורית הייתה ברורה: להוכיח קבל עם ועדה את גדלותו התורנית הבלתי מעורערת של הרב מוהליבר, ובכך להדוף את טענותיהם של מתנגדי "חיבת ציון" שניסו להציגו כעסקן ציבורי שאינו בעל שיעור קומה הלכתי.^[18] הרב ניסנבוים ביקש מהוועד הפועל של התנועה הציונית מימון של אלף רובל (באמצעות רכישת אלף תמונות של הרב שנותרו ברשותם), אך הבקשה נדחתה.^[18] כתוצאה מכך, הכתבים נותרו בכתב יד ונשרפו כליל במהלך הפרעות האכזריות שנערכו ביהודי ביאליסטוק בשנת תרס"ו (1906).^[18]

ההיקף של האוצר התורני שאבד היה עצום, וכלל על פי עדותו של הרב ניסנבוים משנת תר"פ (1920) למעלה ממאתיים גיליונות דפוס של שאלות ותשובות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, חידושים וביאורים על כמעט כל התלמוד הבבלי ועל חושן משפט, דרושים עמוקים בנושאי אתיקה תלמודית ופילוסופיה יהודית, תשובות הלכתיות מורכבות בדיני פאה וכלאיים המבוססות על חישובים גיאומטריים והנדסיים מורכבים, תשובה הלכתית ארוכה ומקיפה המפרטת את יסודות היתר השמיטה, ולוח שנה עברי ארוך טווח המקביל בדיוק מתמטי ללוח הלועזי.^[18]

הצלת השרידים והאובדן השני

שרידים בודדים מכתבי היד ניצלו ועברו בירושה לנכדו, ד"ר יוסף מוהליבר, שמסרם לפני מותו לרב יהודה לייב הכהן מימון לצורך הוצאתם לאור.^{[18, 19]} תולדות הפרסום, השחזור והאובדן השני של שרידים אלו מתוארות בטבלה הבאה:

מוסדות הנצחה והשפעה ארוכת טווח

זכרו ופועלו של הרב שמואל מוהליבר זכו להנצחה נרחבת בקרב מוסדות חינוך, ארגונים ציבוריים וגופים ממשלתיים בישראל.^[2] ישיבת בני עקיבא בחדרה קרויה "בית שמואל" על שמו, ובעיר בני ברק פועל כיום בית הספר "נעם מוהליבר".^[2] ארכיונו האישי של הרב, המאגד מסמכים ייחודיים, צילומים, אגרות ותעודות רשמיות מחייו הציבוריים והפרטיים, שמור ומקוטלג בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, וממשיך לשמש חוקרים והיסטוריונים של הציונות הדתית.^[2]

הנצחתו המרחבית באה לידי ביטוי לא רק במוסדות לימוד, אלא גם בשמות יישובים דוגמת המועצה המקומית מזכרת בתיה, שנוסדה ביוזמתו הישירה והפכה למועצה מקומית בשנת 1952, ובקיבוץ גן שמואל השומר על זיקה היסטורית למפעל האתרוגים הלאומי שהוקם לכבודו.^{[3, 7, 10]}

סינתזה והערכה היסטורית

מורשתו של הרב שמואל מוהליבר מסמנת את המעבר ההיסטורי של היהדות האורתודוקסית מעמדה של מגננה ופסיביות אל עמדה של אקטיביזם לאומי ויוזמה היסטורית. הוא לא ראה בסתירה שבין העולם המסורתי לבין המודרנה והלאומיות גזירת גורל, אלא אתגר דתי שיש לפתור באמצעות כלים הלכתיים אמיצים ודינמיים.

ניתוח פועלו מלמד כיצד הלמדנות הליטאית הקפדנית והרציונלית, בשילוב עם תפיסת עולם רגשית עמוקה, אפשרו לו לפסוק הלכה ברוחב דעת יוצא דופן. מהתרמת הקהילות למען מפעלים לאומיים, דרך המאבק על "היתר המכירה" שהציל את חקלאות המושבות, ועד להקמת תשתית מוסדית פוליטית כמו מזרח"י – הרב מוהליבר עיצב את המתווה הרעיוני שאיפשר לאלפי יהודים שומרי מצוות להשתלב בבניין הארץ שכם אל שכם עם חלוצים חופשיים. המאמצים המחקריים והתורניים הנמשכים גם כיום לשחזור ופרסום כתביו מעידים על חיוניותה של תורתו ועל מרכזיותה הבלתי מעורערת בהבנת צמיחתה של הציונות הדתית המודרנית.^[18]