חנה סנש

מבוא: הממד התורני-רוחני של חלוצה ולוחמת

דמותה של חנה סנש נחקקה בזיכרון ההיסטורי והלאומי של מדינת ישראל בעיקר כסמל מובהק של גבורה עילאית, נועזות מבצעית והקרבה עצמית ^{[cite: 1]}. עם זאת, בחינה מדוקדקת של עזבונה הספרותי – הכולל יומנים אישיים, שירים ומכתבים – חושפת כי מאחורי הלוחמת והחלוצה עמדה הוגה בעלת תפיסת עולם רוחנית ותיאולוגית עמוקה וסדורה ^{[cite: 1, 2, 3]}.

המונח "משנה תורנית" בהקשרה של סנש אינו מתייחס להגות הלכתית מסורתית או לשמירת מצוות קלאסית, שכן היא צמחה בבודפשט במשפחה מתבוללת המעורה בתרבות ההונגרית הכללית ^{[cite: 1]}. תחת זאת, המונח מבטא "תורה" קיומית ומוסרית רחבה: השקפת עולם המנהלת דיאלוג מתמיד ונוקב עם המקורות היהודיים, מפרשת מחדש מושגים של שליחות, אמונה ותפילה, ומעמידה את הערבות ההדדית וההומניזם כצו אלוהי וקיומי עליון ^{[cite: 4, 5, 6]}. יצירתה של סנש משלבת את כיסופיה האישיים עם גורלו של העם היהודי, ומנסחת תיאולוגיה מודרנית המבוססת על אחריות מוסרית מוחלטת, קשב עמוק לצו המצפון, וקידוש החיים והרוח האנושית גם בלב האפלה ההיסטורית הגדולה ביותר ^{[cite: 1, 7, 8]}.

הלוגיסטיקה והאתיקה של השליחות המבצעית

התגייסותה של חנה סנש לצבא הבריטי והחלטתה לצנוח באירופה הכבושה לא היו רק מענה לצורך מבצעי דחוף, אלא המימוש הפיזי המוחלט של משנתה המוסרית והרוחנית ^{[cite: 1, 2]}. בשנת 1943, עם ריבוי הדיווחים המזעזעים על השמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים, התנדבה סנש לשרת בצבא הבריטי כחלק מצנחני היישוב ^{[cite: 1, 2]}. היא לקחה חלק במבצע צבאי מורכב ויוצא דופן, שבו שולבו סוכנים חשאיים לטובת מאמץ המלחמה הבריטי ובמקביל לפעילות הצלה של יהודים מעבר לקווי האויב ^{[cite: 3]}.

הנתונים המבצעיים של פרויקט הצנחנים, כפי שהם עולים מן התיעוד ההיסטורי, מציגים את גודל הסינון ואת רמת ההקרבה של המשתתפים:

סנש יצאה מקהיר, מקום אימוניה, ב-11 בפברואר 1944 אל בארי שבדרום איטליה, יחד עם יונה רוזנפלד, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני ^{[cite: 2]}. משם הוטל עליהם לחדור ליוגוסלביה ולחבור לפרטיזנים של טיטו במרחק של כ-180 קילומטרים מן הגבול ^{[cite: 2]}. בעוד דפני, שעלה מיוגוסלביה, אמור היה להישאר עם המורדים כאיש קשר של ועד ההצלה, על סנש, רוזנפלד וברדיצ'ב הוטל להמשיך להונגריה, אל מורסקא סובוטא ^{[cite: 2]}. התוכנית המבצעית ייעדה להם פגישה במלון "אלפנט" עם משה שוויגר, חבר ועדת העזרה וההצלה, תחת סיסמת הזיהוי "אחדות העבודה", ומשם ליצור קשר עם ראש שלוחת ועד ההצלה בקושטא, זאב הדרי (שכונה בקוד "וניה פומרנץ") ^{[cite: 2]}.

בשל מפת הקרבות המשתנה באזור צניחתם בצפון יוגוסלביה, נמנע מהם להגיע לפגישה המתוכננת במלון ^{[cite: 2]}. הצוות נאלץ לעבור מסע רגלי מפרך של 360 קילומטרים עם הקורפוס העשירי של הפרטיזנים היוגוסלביים ^{[cite: 2]}. החדירה להונגריה התעכבה חודשים ארוכים עקב כיבוש המדינה על ידי גרמניה הנאצית ב-19 במרץ 1944 ^{[cite: 2]}. במהלך תקופה זו שהתה סנש בקרב הפרטיזנים ופיתחה את משנתה המוסרית הייחודית לגבי מהות השליחות ^{[cite: 1]}. היא קבעה באופן נחרץ כי על הצנחנים לפעול מבלי להביא בחשבון את ההסתכנות האישית, שכן גם אם ייכשלו בהצלה הפיזית, קורבנם האישי ישמש כסמל שיעניק כוח ואמונה ליהודי אירופה השרויים באפלה ^{[cite: 1]}.

ב-9 ביוני 1944 חצתה סנש לבסוף את הגבול להונגריה יחד עם שני פליטים יהודים שביקשו להציל את משפחותיהם, איש מחתרת צרפתי ושלושה פרטיזנים יוגוסלביים ^{[cite: 2]}. הקבוצה נתפסה כמעט באופן מיידי על ידי סיור הונגרי ^{[cite: 2]}. סנש נאסרה, עברה עינויים קשים מנשוא וחקירות מתישות בכלא ההונגרי בבודפשט, אך עמדה בהם באומץ לב מופלא ולא גילתה דבר לחוקריה ^{[cite: 3]}. היא נשפטה על בגידה במולדתה (מכיוון שנולדה בהונגריה) ונידונה למוות ^{[cite: 2]}. גם מול שופטיה הפגינה עמידה מוסרית גאה, סירבה לבקש חנינה והצהירה: "הנני ציונית מימי נעורי... בארץ ישראל הייתי לאדם במלוא מובן המלה בקרב חברי החלוצים. רק את חובתי מילאתי בהתנדבי להילחם עם נשק ביד נגד שלטון הרוצחים הנאציים בהונגריה" ^{[cite: 2]}. ב-7 בנובמבר 1944 הוצאה להורג בחצר בית הכלא, והיא בת 23 בלבד ^{[cite: 3]}.

האונטולוגיה של ה"קול" והדיאלוג ההרמנויטי עם מקורות ישראל

בלב כתיבתה הספרותית והגותה של סנש עומדת תפיסת ה"שליחות" כצו קיומי ומטפיזי עמוק ^{[cite: 8]}. ביומנה האישי היא מנסחת תחושה זו בבהירות: "לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו. מה הוא התפקיד - לא ברור לי... כאילו ארגיש חובה כלפי אחרים, כאילו אני חייבת להם דבר" ^{[cite: 8]}. הבנה פנימית זו של מחויבות מוסרית מוחלטת כלפי הזולת מתעצבת באמצעות זיקה הדוקה ואינטרסובייקטיבית לטקסטים המקראיים, ששימשו עבורה מודל לפעולה בעולם ^{[cite: 4, 9]}.

קול קרא והלכתי: שחזור מיתוס לך-לך

השיר "בדרך", המוכר במילותיו "קול קרא והלכתי", נכתב על רקע פרידתה המיוסרת של סנש ממולדתה הישנה ומחיי הנינוחות הסטודנטיאליים בבודפשט ^{[cite: 4, 10, 11]}. סנש, שהייתה תלמידה מחוננת בעלת עתיד מבטיח, נאלצה לקבל פשרות כואבות כדי לממש את שאיפתה לעלות לארץ ישראל ולהפוך לחלוצה ^{[cite: 10, 11]}. ניתוח השיר חושף הקבלה מבנית ותמטית ישירה לקריאה האלוהית לאברם בפרשת "לך לך" (בראשית י"ב) ^{[cite: 9]}.

בעוד שהסיפור המקראי מקמץ בתיאור רגשותיו של אברם בעוזבו את ארצו ואת בית אביו, סנש מטיבה לתת מילים וכאב להליכה קדימה אל הלא-נודע תוך כמיהה למה שנותר מאחור ^{[cite: 9]}. ה"קול" אצל סנש אינו קול נבואי חיצוני המתגלה לאדם באופן טרנסצנדנטי, אלא תנועה פנימית, דחף מצפוני מחייב שאינו מאפשר השתמטות: "הלכתי לבל אפול" ^{[cite: 4, 9, 12]}. הבכי בפרשת הדרכים וההחלטה "לסתום את האוזניים בלובן הקר" מעידים על הקושי הנפשי העצום הכרוך בהיענות לצו המוסרי ^{[cite: 4]}.

החלק השני של השיר מציג מוטיב הרמנויטי מרתק:

"שלושה ימים לא מש זכרו ממני וברביעי פרסת את הלחם וברביעי פתחת את הצוהר וברביעי ראיתי את הים. וברביעי ידעתי שהים" ^{[cite: 4]}.

מבנה זה מקיים קשר אינטרטקסטואלי מובהק עם ספר יונה (יונה א'-ב') ^{[cite: 4]}. יונה הנביא שהה בבטן הדג שלושה ימים ושלושה לילות, תוך ניסיון לברוח מלפני ה', עד אשר נשא את תפילתו ונענה ^{[cite: 4]}. בניגוד ליונה, המנסה לברוח משליחותו ומהאל, סנש בוחרת לנוע אל השליחות ^{[cite: 4, 9]}. השהות של "שלושה ימים" מייצגת את תקופת הדגירה וההתלבטות הפנימית, ואילו היום הרביעי מייצג את הפיוס עם המציאות החדשה – פריסת הלחם (ההזנה הפיזית והקיום), פתיחת הצוהר (הראייה הרוחנית) והגילוי של הים כמייצג את הנצח, המרחב והחלוציות בארץ ישראל ^{[cite: 2, 4, 13]}. הים עבור סנש הופך ממקור של סכנה וסערה (כמו אצל יונה) למקור של גילוי, אמונה והתחדשות רוחנית ^{[cite: 4]}.

הליכה לקיסריה: תפילת האדם והמשולש הקוסמי

השיר "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי") מייצג את השיא התיאולוגי של הגותה של סנש ^{[cite: 3, 6]}. השיר, שנכתב על חוף הים של קיבוץ שדות ים לאחר שסיימה את לימודיה בנהלל, מציג תפיסת עולם דתית הרמונית המשקפת את המשולש: אלוהים, עולם (טבע) ואדם ^{[cite: 1, 3, 6]}.

נוסח השיר עבר עריכה ושינוי עד שהגיע לעיצובו המוכר, כפי שניתן לראות בהשוואה ההיסטורית:

החזרה הכפולה בפתיחה "אֵלִי, אֵלִי" מקבילה לזעקתו של דוד המלך בתהילים כ"ב ("אלי אלי למה עזבתני") ולזכור השם הכפול בי"ג מידות הרחמים, כפי שמציין הרב יעקב מדן ^{[cite: 6]}. החזרה הפואטית יוצרת קריאה בעלת עוצמה רגשית אדירה שאינה מעידה על קיומן של "שתי רשויות", אלא על קריאה מרוכזת של הנפש אל בוראה מתוך התפעמות והכרת הטוב ^{[cite: 6, 15]}.

השיר מעמיד ארבעה יסודות נצחיים השלובים זה בזה: החול והים (הארצי והחומרי), רשרוש המים וברק השמים (הדינמי והמטאפיזי), ותפילת האדם (הרוחני והמצפוני) ^{[cite: 6, 16]}. המקור הרוחני של השיר מציג את תפילת האדם לא כאירוע דתי מלאכותי או מנותק, אלא כביטוי טבעי, ראשוני ואורגני של הקיום בעולם – שווה ערך לפעולות הטבע עצמן ^{[cite: 16]}. התפילה עצמה היא "תפילה על עצם היכולת להתפלל ולהאמין" ^{[cite: 16]}. סנש קושרת בין הפנייה לאלוקים לבין נטילת אחריות אישית וחברתית: בקשת העזרה והתקווה מן האל אינן באות להחליף את הפעולה האנושית, אלא להעניק לה השראה, כוח וצידוק מוסרי ^{[cite: 15]}.

אקטיביזם הומניסטי מול סגפנות פסיבית: הניתוח של "לחפש בן אדם"

במהלך מלחמת העולם השנייה, לנוכח ממדי החורבן והדם, מנסחת סנש משנה מוסרית חסר פשרות בשירה "לחפש בן-אדם", שנכתב ביומנה בנהלל ב-11 באוקטובר 1940 ^{[cite: 5]}. שיר זה מהווה מסמך תיאולוגי מובהק הדן ביכולת לשמור על צלם אנוש בעיצומה של קטסטרופה ^{[cite: 5]}.

הגותה המוסרית של סנש בשיר זה בולטת במיוחד כאשר משווים אותה למקורות התנאים הדנים בתגובה לחורבן הבית ^{[cite: 5]}. בתוספתא (מסכת סוטה, פרק ט"ו, הלכה ה') מתואר כי משחרב בית המקדש השני רבו פרושים בישראל שלא היו אוכלים בשר ולא שותים יין כביטוי לאבלות ולסגפנות ^{[cite: 5]}. רבי יהושע מתווכח עמם ומבהיר כי אבלות מוגזמת ופרישה מן החיים אינן דרך נכונה, ומציע פתרונות סמליים (כמו השארת אמה על אמה לא מסוידת בבית) המאפשרים להמשיך לחיות וליצור לצד הזיכרון ^{[cite: 5]}.

סנש מציבה אלטרנטיבה רוחנית דומה אך אקטיבית עוד יותר ^{[cite: 5]}:

"בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה, בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, הִנְנִי מִבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן, לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם" ^{[cite: 5]}.

במקום לשקוע בקינה, אבלות או התנזרות מן העולם, סנש בוחרת באקטיביזם מוסרי של "הבערת הפנס הקטן" – סמל לשמירה על ערכי ההומניזם, החמלה והעזרה ההדדית בתוך החושך המוסרי של המלחמה ^{[cite: 5]}. היא מזהה שהרוע והאש מסנוורים את העיניים ומקשים על זיהוי הטוב, ועל כן היא פונה לאל בבקשה קיומית: "תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ" ^{[cite: 5, 17]}. סימן זה נועד לזהות את "הזיק הטהור, הנצחי" המצוי בכל אדם, המאפשר לסולידריות האנושית להתקיים גם בתנאים קיצוניים ^{[cite: 5, 17]}.

השיר מקיים זיקה פואטית ותיאולוגית עמוקה לתהילים קמ"ב (משכיל לדוד בהיותו במערה, תפילה) ^{[cite: 5]}. דוד במערה זועק מתוך מצוקה קשה של בדידות וחוסר אונים: "הביט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי" ^{[cite: 5]}. סנש, המושפעת ממילים אלו, הופכת את עצמה מן ה"נרדף" המבקש עזרה ל"מחפשת" האקטיבית ^{[cite: 5]}. היא לוקחת על עצמה להיות זו ש"דורשת לנפש" האדם, ובמקום לחכות שמישהו יכיר בה, היא יוצאת עם פנסה לחפש את האנושיות באחר ^{[cite: 5]}.

תפיסה זו מחדדת את ההבנה שאמון באדם אינו עמדה נאיבית המתעלמת מן הרוע, אלא הכרעה מוסרית מודעת ומאמץ רוחני אקטיבי ^{[cite: 7]}. סנש מתמודדת עם שאלת הזכות המוסרית שלה, כמי שיושבת בביטחון יחסי בארץ ישראל ("סביבי הכרמל הירוק, אני נושמת אוויר צח") להציע מילות נחמה ואמונה לאלו השרויים בגיא צלמוות באירופה ^{[cite: 7]}. הכרעתה היא שהאמונה ברוח האדם, באהבה ובחופש היא המשמעות הסופית שאינה ניתנת להכחדה על ידי ייסורים או מוות, ודווקא משום כך חובתה המוסרית היא לצאת ולהציל ^{[cite: 2, 7]}.

השתלבות בחברה היישובית ועיצוב הזהות ה"צברית"

הגעתה של חנה סנש לארץ ישראל לוותה במאמץ מודע לעצב מחדש את זהותה האישית והתרבותית ^{[cite: 2, 10]}. אף על פי שהייתה לה האפשרות להצטרף לקיבוצים של יוצאי הונגריה, בהם יכלה למצוא שפה ותרבות מוכרות, היא דחתה הזמנות אלו מתוך שאיפה עקרונית להשתלב בכלל החברה היישובית ולשפר את ידיעותיה בעברית ^{[cite: 2]}. היא טיפחה חלום נסתר לכתוב וליצור בעברית, שפה שהפכה עבורה לכלי העיקרי של ביטויה הרוחני והספרותי ^{[cite: 2]}.

סנש ביקשה להשיל מעליה את סממני הגלות והבורגנות האירופית ^{[cite: 11]}. חברתה ללימודים בנהלל, מרים, תיארה את השינוי החיצוני והפנימי המהיר שעברה: סנש מיהרה להיפטר מהשמלות המגונדרות שהביאה עמה מבודפשט, ואהבה ללבוש מכנסיים קצרים ועבודה חקלאית פשוטה שהתאימו לאקלים ולרוח החלוצית של הארץ ^{[cite: 11]}. היא הייתה בעלת מראה ספורטיבי, פרופורציונלי ומרשים, ובעלת עיני תכלת מלאות הבעה שמשכו אליה מחזרים רבים בנהלל ובשדות ים ^{[cite: 11]}. סנש השתתפה באופן פעיל בחיי התרבות המקומיים, כולל השתתפות בהצגות תיאטרון, כגון ההצגה שהועלתה בבית הספר החקלאי בנהלל לרגל יובל ה-20 לארגון ויצ"ו בינואר 1941 ^{[cite: 2]}. פעילות זו מלמדת על רצונה העז להיות חלק אינטגרלי מהיצירה התרבותית העברית המתחדשת ^{[cite: 2]}.

המעגל המשפחתי, ההתכתבויות האחרונות וההנצחה

קשריה המשפחתיים של סנש, ובייחוד יחסיה עם אמה קטרינה ואחיה הגדול גיורא, היוו עוגן רגשי מרכזי בחייה ושולבו באופן בלתי נפרד בפעילותה ובכתביה ^{[cite: 1, 18]}. אביה, בלה סנש, שהיה עיתונאי ומחזאי מוערך בהונגריה, נפטר כשהייתה בת שש, והאם קטרינה גידלה את שני ילדיה במסירות וברווחה יחסית ^{[cite: 1]}.

בינואר 1943 נולד במוחה של סנש הרעיון לעלות להונגריה כדי לסייע בארגון עליית הנוער ולהציל את אמה ^{[cite: 18]}. החלטה זו לבשה אופי מעשי עם גיוסה ^{[cite: 18]}. בתחילת שנת 1944 נפגשה סנש עם אחיה גיורא בתל אביב, זמן קצר לאחר שהוא עלה לארץ ולפני יציאתה לשליחות המבצעית ^{[cite: 1]}. על גב התצלום המשותף של השניים מאותו מפגש חקקה סנש את הפסוק המקראי מתהילים קל"ג: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ^{[cite: 1]}.

ההתכתבויות האחרונות של סנש חושפות את הניסיונות לגונן על משפחתה לצד המחויבות המוחלטת למשימה:

• המכתב האחרון לגיורא: נכתב פחות מחודש לפני יציאתה למצרים כחיילת מגויסת ^{[cite: 19]}. במכתב זה התנצלה על שלא יכלה לגלות לו את האמת המלאה על אופי משימתה הסודית: "היית כל-כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי" ^{[cite: 19]}.
• מכתב הפרידה הרשמי: נכתב באנגלית כדי להקל על הצנזורה הצבאית הבריטית ולאפשר את העברתו המהירה לגיורא ^{[cite: 20]}. במכתב זה ביקשה ממנו להסביר לקרוביהם את שתיקתה הממושכת, ואף אישרה לו במחווה של הומור עצוב לזייף את חתימתה על מכתבים לאמם כדי למנוע ממנה דאגה, תוך הבעת תקווה שלא יעשה בחתימה שימוש להתחייבויות פיננסיות ^{[cite: 20]}.
• הפתק האחרון לאם: נכתב ב-7 בנובמבר 1944, דקות ספורות לפני הוצאתה להורג, ונמצא בכיס בגדה של בתה רק לאחר מותה ^{[cite: 18]}. בפתק כתבה: "אמי היקרה והאהובה, רק מילים ספורות... סלחי לי אם אפשר... אין לי מילים לומר לך אלא תודה מקרב לב" ^{[cite: 1, 18]}.

מורשתה של סנש עובדה ופותחה לאורך השנים כמודל חינוכי ומוסרי ראשון במעלה בחברה הישראלית ^{[cite: 1]}. עצמותיה הועלו לישראל בשנת 1950 ונטמנו בהר הרצל בירושלים בחלקה מיוחדת המוקדשת לשבעת צנחני היישוב שלא שבו משליחותם ^{[cite: 1, 3]}. על שמה נקרא הקיבוץ "יד חנה" ^{[cite: 1]}. חברי קיבוץ שדות ים הקימו לזכרה את "בית חנה סנש", המקיים פעילות חינוכית, מיצגים אורקוליים ותערוכות היסטוריות לשלל שכבות הגיל ^{[cite: 3]}. דמותה נלמדת במערכות החינוך בישראל דרך מערכי שיעור של תרבות יהודית-ישראלית, המדגישים את מושגי "חשבון הנפש", ה"שליחות" וה"אחריות המוסרית" הנובעים משיריה ומיומניה ^{[cite: 3, 21]}. בשנת 1986 מסרה אמה, קטרינה סנש, דף עד לזכרה בהיכל השמות של יד ושם, ובכך נסגר המעגל המשפחתי והלאומי של הלוחמת והמשוררת שהפכה לאחד הסמלים הגדולים של הרוח האנושית ^{[cite: 1]}.

סיכום והשוואה תיאולוגית של יצירתה

משנתה המוסרית והתורנית של חנה סנש מהווה גשר ייחודי בין מסורת הספרות המקראית והיהודית לבין הציונות החלוצית וההומניזם המודרני ^{[cite: 2, 4, 6]}. יצירתה הספרותית אינה מסתפקת בתיאור פסיבי של המציאות, אלא קוראת לפעולה אקטיבית, לנטילת אחריות ולחיפוש מתמיד אחר צלם האלוהים שבאדם גם בתוך תופת המלחמה ^{[cite: 5, 7]}.

להלן השוואה מבנית המציגה את הקשרים התיאולוגיים והטקסטואליים של שלוש יצירותיה המרכזיות של סנש: