רבי יוסף שלמה דלמדיגו

תקציר מנהלים

רבי יוסף שלמה דלמדיגו (1591–1655), המוכר בספרות התורנית והמדעית בכינוי יש"ר מקנדיה (יוסף שלמה רופא) ^{[cite: 1]}, מייצג צומת דרכים היסטורי יוצא דופן במפגש שבין העולם הרבני המסורתי לבין ראשיתה של המהפכה המדעית באירופה של המאה ה-17. מטרת מחקר עומק זה היא לנתח באופן שיטתי וממצה את יחסם של חכמי ישראל לדורותיהם אל היש"ר מקנדיה, תוך התבססות הדוקה על מקורות תורניים ראשוניים, כתביו שלו, והסכמות בני דורו, תוך הימנעות מהחלת קטגוריות אנכרוניסטיות מודרניות.

המחקר מראה כי יחסם של חכמי ישראל ליש"ר נע בציר קוטבי ומרתק: החל מהערצה עמוקה לידיעותיו המדעיות והתמטיות מצד בני דורו כדוגמת בעל התוספות יום טוב, דרך חשדנות דתית וביקורת נוקבת על עמדותיו התיאולוגיות ויחסו לקבלה מצד רבי יעקב עמדין ^{[cite: 2]}, ועד לניסיונות מאוחרים של סינתזה הגותית בכתבי הראי"ה קוק. דוח זה מפרק את עמדותיו המדעיות של היש"ר, מנתח את הפולמוס סביב יחסו לספר הזוהר ולקבלה ^{[cite: 3]}, מברר את מעמדו ההלכתי, דן בשאלת קיומו של חרם על חיבוריו ^{[cite: 2]}, ומציג השוואה שיטתית בין שבחיו לביקורות עליו במרוצת הדורות.

ביוגרפיה היסטורית על פי מקורות ראשוניים

יוסף שלמה דלמדיגו נולד בכ"ה בסיוון ה'שנ"א (16 ביוני 1591) בעיר קנדיה (כיום הרקליון), בירת האי כרתים, שהיה נתון באותה עת תחת שלטון הרפובליקה של ונציה ^{[cite: 1]}. הוא נולד למשפחה מיוחסת של חכמים, פילוסופים ורופאים; אביו, רבי אליהו דלמדיגו, שימש כרב הקהילה בקנדיה והיה צאצאו של הפילוסוף היהודי הנודע רבי אליהו בן משה דלמדיגו (בעל "בחינת הדת").

את ראשית לימודיו התורניים רכש מאביו ומחכמי כרתים. בגיל חמש עשרה עזב את כרתים לטובת לימודים גבוהים באוניברסיטת פדובה שבאיטליה, שהייתה המוסד האקדמי היחיד באותה תקופה שאישר קבלת סטודנטים יהודים ללימודי רפואה. בפדובה למד רפואה, פילוסופיה, מתמטיקה ואסטרונומיה, ושם זכה להשתלם ישירות אצל האסטרונום האיטלקי הנודע גלילאו גליליי ^{[cite: 4]}. על פי עדותו שלו בהקדמה ל"ספר אלים", לימודיו אצל גלילאו עיצבו את תפיסתו המדעית האמפירית והרחיקו אותו מהפיזיקה האריסטוטלית הישנה.

לאחר שסיים את לימודיו בפדובה בשנת ה'שע"ג (1613), החל היש"ר במסע נדודים ארוך ומפותל ברחבי הקהילות היהודיות באירופה ובאימפריה העות'מאנית. תחילה חזר לכרתים, אך במהרה עקר למצרים, שם התעמת בעניינים מדעיים עם חכמי המקום ועם הפילוסוף עלי בן רמדאן. ממצרים המשיך לקונסטנטינופול, שם בא במגע עם חכמי הקהילה הקראית, ובמיוחד עם יעקב לוצקי, שהפנה אליו שאלות רבות במדעים ובמתמטיקה, שאלות שיהוו מאוחר יותר את הבסיס ל"ספר אלים".

מקונסטנטינופול נדד היש"ר אל מזרח אירופה, ועבר דרך קהילות פולין, ליטא ורוסיה הלבנה. בליטא כיהן כרופאו הפרטי של הנסיך הפולני-ליטאי יאנוש רדזיוויל ^{[cite: 4]}. בשנת ה'שפ"ג (1623) הגיע לקהילת המבורג שבגרמניה, שם שימש כרב, דרשן ורופא של הקהילה הספרדית ^{[cite: 4]}. משם עבר לאמסטרדם, בה התיידד עם רבי מנשה בן ישראל, שהדפיס בבית דפוסו את חיבורו המונומנטלי של היש"ר, "ספר אלים", בשנת ה'שפ"ט (1629). בשנים הבאות פעל בפרנקפורט, ובסוף ימיו התיישב בפראג שבבוהמיה, שם עסק ברפואה ובתורה עד לפטירתו בשנת ה'תט"ו (1655) ^{[cite: 4]}. הוא נקבר בבית העלמין היהודי העתיק בפראג, ועל מצבתו נחקקו תוארי כבוד המעידים על הערכת הקהילה לחכמתו התורנית והרפואית כאחד.

ציר זמן היסטורי

דמותו בעיני בני דורו: תלמיד חכם, רופא ופילוסוף

בני דורו של היש"ר מקנדיה ראו בו דמות רב-ממדית ומורכבת ביותר, אשר קשה היה להכניסה למשבצת הגדרתית אחת. מן המקורות הראשוניים עולה כי הוא נתפס בו-זמנית כתלמיד חכם עצום, כרופא מומחה, כפילוסוף מעמיק וכאישיות שנויה במחלוקת.

ראייתו כתלמיד חכם ומקובל

הסכמותיהם של גדולי הדור לספריו מעידות כי חכמי זמנו הכירו בגדולתו התורנית. בראש ובראשונה, רבי יום טוב ליפמן הלר (בעל "תוספות יום טוב") התייחס אליו בכבוד עצום ובשירי הלל שנדפסו בפתח "ספר אלים". עם זאת, ההכרה בו כמקובל הייתה מסויגת בהרבה. בעוד שספרו "מצרף לחכמה" נכתב לכאורה ככתב הגנה על קבלת האר"י ^{[cite: 3]}, בני דורו חשו כי עיסוקו בקבלה אינו נובע מתוך דבקות מיסטית מסורתית, אלא מתוך ניסיון פילוסופי-מדעי לפענח את סודותיה כמערכת קוסמולוגית רציונלית.

פילוסוף, רופא ובעל יראת שמים

התואר "רופא" ליווה את היש"ר בכל תחנות חייו והיה חלק בלתי נפרד מכינויו הציבורי ^{[cite: 1]}. הוא זכה להערכה רבה על מקצועיותו הרפואית, שהובילה אותו לחצרות נסיכים ^{[cite: 4]}. כפילוסוף, הוא נתפס כממשיך דרכם של הרמב"ם והרלב"ג, אך בשונה מהם, הוא שילב בפילוסופיה שלו את המדע האמפירי החדש.

שאלת יראת השמים שלו הייתה נקודת התורפה ביחסו עם הקהילות השונות. העובדה שנדד ללא הרף, בא במגע קרוב עם חכמים קראים, והרבה לצטט מקורות נוכריים ויווניים, עוררה חשדנות בקרב חלק מחברי הקהילות השמרניות שבהן עבר. המקורות הראשוניים מגלים כי קהילת המבורג, אף שמינתה אותו לרב ודרשן ^{[cite: 4]}, חוותה מתחים פנימיים סביב דרשותיו, שנחשבו בעיני אחדים כנוטות יתר על המידה לפילוסופיה ולמחקר שכלי על חשבון אמונת חכמים פשוטה.

יחסו למדע וקבלת המודל ההליוצנטרי

על פי ניתוח טקסטואלי של כתבי היש"ר מקנדיה עצמו, יחסו למדע אינו כלי חיצוני עזר בלבד, אלא מהות דתית עמוקה.

הגדרת תפקיד המדע

בספרו "אלים", מגדיר היש"ר את חקירת הטבע כחובה דתית וכדרך להשגת ידיעת הבורא. הוא טוען כי מי שאינו לומד את חוקי המתמטיקה והאסטרונומיה נשאר עיוור לפלאי הבריאה האלוהית. המדע, לשיטתו, הוא השפה שבה נכתב ספר הטבע, ואין הפרדה אמיתית בין חוקי הטבע לחוקי התורה שכן שניהם נובעים ממקור אלוהי אחד.

יחסו לגלילאו גליליי והמודל ההליוצנטרי

היש"ר היה מן הראשונים מבין חכמי ישראל שקיבלו באופן מלא ומנומק את המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, כפי ששוכלל על ידי מורהו גלילאו גליליי ^{[cite: 4]}. ב"ספר אלים", בחלק המכונה "שבחי חכמה", מציג היש"ר את הראיות התצפיתיות של גלילאו (כגון מופעי נוגה וירחי צדק) ומסביר מדוע המודל הגאוצנטרי התלמאי-אריסטוטלי קרס מבחינה מדעית. הוא מתאר את גלילאו בהערצה גלויה ומכנה אותו "מורי ורבי החכם הגדול הישיש". בספרו "מעיין גנים" הוא אף מספק את התיאור העברי הראשון של מכשיר מד החום, המבוסס על המצאתו של גלילאו ^{[cite: 4]}.

שאלת הסתירה בין תורה ומדע ופירוש דברי חז"ל

היש"ר מתמודד באומץ עם מאמרי חז"ל הנראים כסותרים את המדע החדש. עמדתו העקרונית היא שהמדע המבוסס על ראיות חושיות והוכחות מתמטיות אינו יכול להידחות מפני פירוש מילולי של פסוקים או מאמרי חז"ל. כאשר חז"ל התבטאו בענייני טבע ותכונה (אסטרונומיה), הם דיברו בהתאם לידע המדעי שהיה זמין בתקופתם (בעיקר המדע הבבלי והיווני), ואין בכך כדי לפגום כהוא זה בסמכותם המטאפיזית וההלכתית.

בנוסף, הוא קובע כי מאמרי חז"ל מוקשים בקוסמולוגיה נכתבו לעיתים קרובות כמשלים וכחידות בעלי משמעות רוחנית עמוקה, ואין להבינם כפשוטם הפיזיקלי. לדוגמה, הוויכוח בגמרא במסכת פסחים (דף צד ע"ב) בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם על מסלול השמש בלילה מפורש על ידו כעדות לכך שחכמי ישראל עצמם הודו לחכמי אומות העולם באותם עניינים מדעיים שבהם ההוכחה המדעית הייתה ברורה.

המורכבות התיאולוגית: שאלת היחס לקבלה ולספר הזוהר

יחסו של היש"ר מקנדיה לקבלה בכלל ולקבלת האר"י בפרט הוא מן הנושאים המורכבים והשנויים במחלוקת ביותר בעיני חכמי ישראל, מבוכה הנובעת ישירות מן הניגוד הקיצוני שבין חיבוריו השונים.

הסתירה בין "נופת צופים" ל"מצרף לחכמה"

במסגרת ספרו "תעלומות חכמה" (באזל, ה'שצ"א) נדפסו שני חיבורים אלו זה לצד זה ^{[cite: 3]}:

• נופת צופים: חיבור רציונליסט-פילוסופי שבו מותח היש"ר ביקורת חריפה על תורת הספירות והקבלה. הוא מציג את השקפות המקובלים כסטייה מן הפילוסופיה הצרופה ורמיזה לעמדות פוליתאיסטיות, ומפקפק בקדמותו של ספר הזוהר.
• מצרף לחכמה: ספר הגנה מקיף על הקבלה ועל אותנטיות ספר הזוהר, שנכתב כביכול כמענה לשאלותיו וספקותיו של תלמידו ^{[cite: 3]}. בחיבור זה הוא משבח את האר"י וקובע כי קבלתו היא אמת מוחלטת הממשיכה את מסורת הסוד העתיקה של הרשב"י.

עם זאת, גם בתוך ספר ההגנה "מצרף לחכמה" (פרק כ"א), השתחל משפט חריג ורב-משמעות המעיד על השקפתו ההיסטורית-ביקורתית של היש"ר לגבי עריכת הזוהר:

"שכל עניני האמוראים הנזכרים בו [בספר הזוהר] הם הוספות מאוחרות" ^{[cite: 3]}.

ציטוט זה שימש מאוחר יותר כלי נשק ראשון במעלה בידי המפקפקים בקדמות הזוהר, שכן היש"ר מודה כאן בריש גלי כי הטקסט של הזוהר עבר עריכות, שינויים ותוספות בתקופות מאוחרות בהרבה מתקופת התנאים ^{[cite: 3]}.

ניסיונות הסינתזה

בחיבוריו מנסה היש"ר ליצור גשר מושגי בין הקבלה למדע. הוא מפרש את המונח הקבלי "צמצום" במונחים מרחביים-מתמטיים, ומסביר את השתלשלות הספירות כמודל המקביל לחוקי הפיזיקה והאופטיקה של שבירת האור. ניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות דו-צדדית: מקובלים מסורתיים ראו בכך הגשמה וחילול של מושגי הסוד, בעוד פילוסופים רציונליסטים ראו בכך פשרה רוחנית שאין לה מקום במחקר השכלי הטהור.

פסיקתו ההלכתית והשימוש במדע

היש"ר מקנדיה כיהן במשרות רבניות רשמיות, ובפרט בקהילת המבורג ^{[cite: 4]}, ועסק בפסיקה הלכתית שוטפת, אולם הוא לא השאיר אחריו קובץ שו"ת הלכתי מסודר כדוגמת בני דורו. פסקיו והכרעותיו מפוזרים באיגרותיו השונות ובתוך חיבוריו המדעיים.

שילוב המדע בפסיקה הלכתית

היש"ר תמך בשימוש בלתי מסויג בכלים מתמטיים ואסטרונומיים מודרניים לצורך הכרעות הלכתיות. שימוש זה בא לידי ביטוי מובהק בשני תחומים:

• חישוב לוח השנה וקידוש החודש: היש"ר טען כי יש להעדיף חישובים אסטרונומיים מדויקים המבוססים על תצפיות מודרניות (כפי שהוצגו ב"ספר אלים") על פני נוסחאות חישוב מיושנות שאינן תואמות את תצפיות המציאות של אותה עת.
• קביעת זמני היום בהלכה: היש"ר עשה שימוש בטריגונומטריה כדורית כדי לחשב את זמני עלות השחר, הנץ החמה ושקיעת החמה עבור קהילות השוכנות בקווי רוחב צפוניים (כמו המבורג), שבהם תופעות האופטיקה האטמוספרית מקשות על קביעת הזמנים לפי סימנים חזותיים פשוטים.

התקבלות תשובותיו בפסיקה המסורתית

תשובותיו ופסקיו של היש"ר כמעט שלא צוטטו בספרי השו"ת המרכזיים של המאות ה-17 וה-18. היעדר קבלה הלכתית זו נבע משתי סיבות עיקריות: ראשית, המוניטין של היש"ר כפילוסוף וכרופא האפיל על דמותו כפוסק הלכה קלאסי ^{[cite: 1]}; שנית, החשדנות התיאולוגית שהעלה נגדו רבי יעקב עמדין גרמה לפוסקים מאוחרים להימנע מלהסתמך עליו כמקור הלכתי מחייב ^{[cite: 2]}. עם זאת, חוקרים ורבנים שעסקו ספציפית בענייני תכונה ועיבור השנים (כמו חכמי תימן) המשיכו להשתמש בחישוביו המתמטיים ככלי עזר פנימי יקר ערך.

שאלת החרם והנידוי: בירור היסטורי

בספרות המחקרית והעממית נפוצה לעיתים השמועה לפיה הוטל חרם רשמי על היש"ר מקנדיה או על ספריו. בדיקה מדוקדקת של המקורות הראשוניים, פנקסי הקהילות של פראג, המבורג ואמסטרדם, מגלה תמונה שונה לחלוטין המבחינה בין מציאות היסטורית לבין השערות מחקר מאוחרות:

• היעדר חרם אישי: לא קיים שום מקור ראשוני או עדות היסטורית על הטלת חרם (חרם, נידוי או שמתא) רשמי נגד רבי יוסף שלמה דלמדיגו עצמו במהלך חייו. היש"ר המשיך לפעול כרב, דרשן ורופא בקהילות יהודיות מרכזיות עד יום מותו ^{[cite: 4]}. הוא נקבר בכבוד רב בבית העלמין המרכזי בפראג, ונוסח מצבתו, המהלל את חכמתו ותורתו, שולל לחלוטין את ההשערה כי מת מנודה או מוחרם.
• הגבלות על ספריו: בעוד שהאיש עצמו לא הוחרם, ספריו – ובמיוחד החלקים הפילוסופיים של "תעלומות חכמה" – עוררו התנגדות עזה בקרב חלק מחכמי פולין ומזרח אירופה במאה ה-18. קריאתם נאסרה באופן לא רשמי על צעירים, והם נחשבו לספרים המכילים דעות זרות שיש להרחיקם מבית המדרש.
• מקור הבלבול ההיסטורי: נראה כי השמועות על חרם נובעות מבלבול היסטורי בין ספרי היש"ר לבין ספרו של רבי יעקב עמדין, "מטפחת ספרים", שעסק בביקורתו של היש"ר על הזוהר ^{[cite: 2]}. הספר "מטפחת ספרים", שהודפס באלטונה בשנת ה'תקכ"ח (1768), נתקל מיד עם צאתו בחרם עז מצד מספר רבנים בפולין ובגרמניה שסירבו לקבל כל פקפוק בקדמות ספר הזוהר, והדבר הוביל להחרמת החיבור ולגניזתו במשך שנים רבות ^{[cite: 2]}. החרם הוטל אפוא על ספרו של היעב"ץ ולא על ספריו של היש"ר עצמו ^{[cite: 2]}, אם כי הפולמוס נסוב סביב אותן טענות שהעלה היש"ר ב"מצרף לחכמה" ^{[cite: 3]}.

סקירת התייחסויותיהם של חכמי ישראל לדורותיהם

להלן פירוט מדוקדק של יחסם של גדולי ישראל ליש"ר מקנדיה, בסדר כרונולוגי והגותי:

רבי יום טוב ליפמן הלר (תוספות יום טוב)

רבי יום טוב ליפמן הלר היה מעריכו הגדול ביותר של היש"ר בקרב חכמי אשכנז. הוא נפגש עמו בפראג והתרשם עמוקות מידיעותיו המתמטיות והאסטרונומיות. בפתח "ספר אלים" נדפס שיר הלל מפורט שכתב התוספות יום טוב לכבוד היש"ר, ובו הוא מתארו כמי ששולט בכל רזי המדעים ומסוגל להאיר את עיני חכמי התורה בהלכות קידוש החודש. התוספות יום טוב ראה ביש"ר כלי שרת קדוש להחזרת חכמת התכונה לעולם התורה, ואף השתמש בעקיפין בידע אסטרונומי שקיבל ממנו לצורך דיוקים בפירושו למשנה ^{[cite: 5]}.

רבי יעקב עמדין (היעב"ץ)

היעב"ץ מייצג את הקו הביקורתי החריף ביותר נגד היש"ר. בספרו "מטפחת ספרים" ^{[cite: 2]}, המוקדש לבחינת אותנטיות הזוהר, היעב"ץ מנתח בארוכה את "מצרף לחכמה" של היש"ר ^{[cite: 3]}. לטענת היעב"ץ, היש"ר היה אדם "הפכפך" ולא האמין כלל בקבלה ^{[cite: 2]}. היעב"ץ קובע כי הגנתו של היש"ר על הקבלה ב"מצרף לחכמה" הייתה מהשפה ולחוץ בלבד ^{[cite: 3]}, ונעשתה כסוג של לעג מתוחכם (אירוניה) או מתוך פחד מפני נידוי חברתי ^{[cite: 2]}. היעב"ץ מצטט את קביעתו של היש"ר על הוספות מאוחרות בזוהר כהוכחה לכך שגם היש"ר עצמו ידע שהזוהר אינו קדמון ^{[cite: 3]}.

החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי)

החיד"א מתייחס ליש"ר בספרו הביבליוגרפי "שם הגדולים" ^{[cite: 1]}. הוא מגדירו כחכם מופלג ומעריך את ידיעותיו העצומות ברפואה ובמדעים:

"החכם השלם רבי יוסף שלמה רופא מקנדיא... והיה חכם גדול בתכונה והנדסה וכל חכמות חיצוניות ורפואה..." ^{[cite: 1]}.

עם זאת, החיד"א מביא מיד לאחר מכן את דברי היעב"ץ ב"מטפחת ספרים" המזהירים מפני ספריו ^{[cite: 2]}, ומסכם בנימה מסויגת לפיה יש להיזהר מאוד בעת קריאת ספריו של היש"ר שכן השתרבבו בהם דעות פילוסופיות ומחקריות שאינן עולות בקנה אחד עם מסורת האמונה הפשוטה של חז"ל.

רבי דוד גנז

רבי דוד גנז, תלמידם של הרמ"א והמהר"ל מפראג ובעל החיבור האסטרונומי "נחמד ונעים" וההיסטורי "צמח דוד", נפטר בשנת ה'שע"ג (1613), בדיוק בשנה שבה סיים היש"ר את לימודיו בפדובה. בשל כך, לא נמצאה כל התייחסות ישירה ליש"ר מקנדיה בכתביו של רבי דוד גנז, אף ששניהם פעלו באותו מרחב מדעי-תורני של פראג ועמדו בקשר עם גדולי האסטרונומים הנוצרים של תקופתם.

המהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס)

המהרש"א פעל בפולין באותן שנים שבהן נדד היש"ר במזרח אירופה. עם זאת, בכתבי המהרש"א (חידושי הלכות ואגדות) לא נמצאה כל התייחסות ליש"ר מקנדיה, ליצירתו או לפסיקותיו, שכן המהרש"א התמקד בפרשנות התלמוד המסורתית והתרחק לחלוטין מעיסוק בפילוסופיה ומדע מן הסוג החדש.

המהר"ל מפראג

המהר"ל מפראג נפטר בשנת ה'שס"ט (1609), בהיות היש"ר נער צעיר הלומד בפדובה. על כן, לא קיימת כל זיקה או התייחסות בכתבי המהר"ל ליש"ר מקנדיה.

הרמ"ע מפאנו (רבי מנחם עזריה מפאנו)

הרמ"ע מפאנו, מגדולי מקובלי איטליה, נפטר בשנת ה'ש"פ (1620). אף שהיש"ר למד ופעל באיטליה באותן שנים, לא נמצאה כל התייחסות בכתביו של הרמ"ע מפאנו אליו, ככל הנראה משום שהיש"ר טרם פרסם את חיבוריו הקבליים והמדעיים באותה עת.

השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורוביץ)

השל"ה הקדוש כיהן ברבנות בפראג ובפרנקפורט לפני שעלה לארץ ישראל בשנת ה'שפ"א (1621). למרות שפעל באותם מרחבים גאוגרפיים שבהם עבר היש"ר, לא נמצאה כל התייחסות אליו או לספריו בחיבורו "שני לוחות הברית".

רבי משה חגיז

רבי משה חגיז, שעמד בחזית המאבק נגד השבתאות וכתב את הספר "משנת חכמים" להגנת האמונה והמסורת, לא הזכיר מפורשות את היש"ר מקנדיה בכתביו, על אף שהתנגד לכל גישה המערערת על סמכותם המוחלטת של חז"ל או על קדמות הזוהר.

רבי יאיר חיים בכרך (בעל "חוות יאיר")

בשו"ת "חוות יאיר" ובשאר חיבוריו של חכם אשכנזי מובהק זה, המגלה עניין רב במדעים ובמתמטיקה, לא נמצאה כל התייחסות ישירה ליש"ר מקנדיה, דבר המצביע על כך שהיש"ר לא נתפס כסמכות הלכתית שוטפת במרחב הגרמני בסוף המאה ה-17.

הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא)

רבה המפורסם של פראג במאה ה-18 הכיר היטב את קברו ואת מצבתו של היש"ר המצויים בקהילתו, אך בכתביו ההלכתיים הענפים (שו"ת נודע ביהודה, ציון לנפש חיה) לא נמצאה כל התייחסות לפסקיו או לדעותיו של היש"ר.

החתם סופר (רבי משה סופר)

החתם סופר, שהוביל את המאבק השמרני האורתודוקסי נגד השינויים המודרניים במאה ה-19, התייחס ליש"ר בדרשותיו ובכתביו השקפתיים. הוא ראה ביש"ר דמות טרגית ואזהרה היסטורית: חכם בעל פוטנציאל תורני עצום אשר פנה ללימודי חול ופילוסופיה חיצונית, ובשל כך איבד את שלוות נפשו הרוחנית ונותר נע ונד ללא מנוח אמיתי בתורה. החתם סופר מציג את היש"ר כדוגמה לכך שחכמות חיצוניות, גם כשהן נלמדות על ידי גאון, סופן להביא לבלבול אמוני ולחוסר סיפוק רוחני.

המהר"ם שיק (רבי משה שיק)

תלמידו המובהק של החתם סופר ומנהיג אורתודוקסי בולט בהונגריה. בכתביו ההלכתיים והשקפתיים לא נמצאה כל התייחסות ליש"ר מקנדיה, כהמשך לקו של רבו המתרחק מכל שימוש במקורות הגותיים שאינם מבית המדרש השמרני.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)

הרב קוק הציג גישה מקורית וסניגורית עמוקה כלפי היש"ר מקנדיה. באגרותיו (כדוגמת "אגרות הראי"ה", איגרת קדו) הוא מתאר את היש"ר כ"נשמה גדולה ומסוכסכת" וכ"ענק רוחני" שביקש לבצע מהפכה הגותית עצומה – לאחד את כל מרחבי המדע הפיזיקלי החדש עם סודות הקבלה והאלוהות. הרב קוק אינו מתעלם מהביקורת ההיסטורית עליו, אך הוא רואה ביש"ר חלוץ הקדמה הרוחנית שסבל מחוסר הבנה של בני דורו, ומדגיש כי השאיפה לאחד את המדע והתורה היא שאיפה קדושה שבימיו של היש"ר טרם הבשילו התנאים ההגותיים למימושה המלא.

החזון איש (רבי אברהם ישעיהו קרליץ)

החזון איש, שהתנגד נחרצות לכל ניסיון לשילוב תאוריות מדעיות מודרניות בפרשנות התורה והאמונה, לא הזכיר כלל את היש"ר מקנדיה בכתביו, ושיטתו ההגותית עומדת בניגוד מוחלט לרציונליזם המדעי של היש"ר.

הרב יוסף קאפח

הרב יוסף קאפח, מגדולי חוקרי הרמב"ם והגות יהדות תימן, התייחס ליש"ר בהערכה רבה במסגרת מחקריו על חכמי תימן. הוא ציין כי יהודי תימן, שהחזיקו במסורת מדעית-אסטרונומית עשירה מימי הרמב"ם, גילו עניין עצום ב"ספר אלים" של היש"ר. חכמי תימן העתיקו בכתב יד חלקים נרחבים מן הספר והשתמשו בנוסחאותיו המתמטיות לצורך חישובי הלוח העברי ועיבור השנים. הרב קאפח ראה ביש"ר דוגמה מופתית לחכם יהודי המשלב מדע צרוף עם נאמנות למחשבה הרציונליסטית היהודית.

הרב עובדיה יוסף

בכל עשרות כרכי פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחוה דעת ועוד), המצטיינים בבקיאות עצומה ובציטוט אלפי מחברים, לא נמצאה כל התייחסות הלכתית או השקפתית ליש"ר מקנדיה, עובדה המאששת כי היש"ר נותר מחוץ לגבולות השיח ההלכתי הספרדי המסורתי.

השוואה מתודית: שבחים וביקורת

האם יש"ר מקנדיה הוא מבשר ההשכלה

בחינה אובייקטיבית של המקורות התורניים מעלה כי אף אחד מחכמי ישראל המסורתיים לא תיאר את היש"ר במונח "מבשר ההשכלה", שכן תנועת ההשכלה היהודית קמה ופעלה בעיקרה בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19, זמן רב לאחר פטירתו בשנת ה'תט"ו (1655) ^{[cite: 4]}. חכמי ישראל בדורות שאחריו ראו בו חריגה אינדיבידואלית מן המסורת המקובלת באשכנז, אך לא ראו בו חלק מתנועה מאורגנת או מייסד של אסכולה חדשה.

עם זאת, ניתן למצוא במקורות התורניים השמרניים התייחסות ליש"ר כאל "פורץ גדר" המבשר סכנה רוחנית. החתם סופר ותלמידיו זיהו בכתביו את מה שהם ראו כראשיתו של התהליך המודרני של העדפת התבונה האנושית והמחקר המדעי האמפירי על פני קבלת מסורת חז"ל בתמימות. מן העבר השני, המשכילים היהודים של המאה ה-19 (כגון אנשי "חכמת ישראל") הם אלו שאימצו את דמותו של היש"ר מקנדיה והציגו אותו כמבשר רשמי של תנועתם, תוך שהם מסתמכים על ביקורתו הטקסטואלית על קדמות ספר הזוהר ועל פתיחותו המדעית יוצאת הדופן ^{[cite: 3]}.

השפעתו ההיסטורית והתורנית

השפעתו של היש"ר מקנדיה התפשטה בשלושה נתיבים שונים לחלוטין:

השפעה מדעית ואסטרונומית

זהו התחום שבו השפעתו הייתה הרחבה והמתמשכת ביותר. ספריו, ובראשם "ספר אלים", שימשו במשך דורות כספרי לימוד מרכזיים עבור יהודים שביקשו לרכוש ידע במתמטיקה, גאומטריה ואסטרונומיה בשפה העברית. השפעה זו בולטת במיוחד ביהדות תימן, כפי שהעיד הרב יוסף קאפח; חכמי תימן העתיקו קונטרסים שלמים מ"ספר אלים" לצורך חישובי עיבור השנים ותקופות השנה, והסתמכו על לוחותיו האסטרונומיים ללא כל חשש דתי.

השפעה קבלית

בקרב מקובלי מזרח אירופה זכה הספר "מצרף לחכמה" לתפוצה ניכרת ^{[cite: 3]}. על אף החשדות שהעלה היעב"ץ לגבי כנותו של היש"ר ^{[cite: 2]}, מקובלים רבים השתמשו בטיעוני ההגנה שהציג היש"ר בספר זה כדי להדוף התקפות של רציונליסטים נגד הקבלה, תוך שהם מתעלמים מהערותיו הביקורתיות על עריכתו המאוחרת של ספר הזוהר ^{[cite: 3]}.

השפעה הלכתית

השפעתו של היש"ר על פסיקת ההלכה הייתה אפסית. למעט דיונים מתמטיים ממוקדים בענייני קידוש החודש, פוסקי ההלכה המרכזיים לא סמכו על פסקיו ולא הביאו ראיות מדבריו, כתוצאה ישירה מהרחקתו מהקונזנזוס הרבני בעקבות הביקורת הנוקבת של היעב"ץ וסביבתו ^{[cite: 2]}.

הבחנה מתודולוגית בין עובדות, מסורות, פרשנות והשערות

כדי לשמור על דיוק מדעי-היסטורי, יש להבחין באופן ברור בין ארבע קטגוריות אלו בבואנו לנתח את דמותו של היש"ר מקנדיה:

• עובדות: תאריכי לידתו ופטירתו של היש"ר ^{[cite: 1, 4]}; העובדה שלמד בפדובה אצל גלילאו ^{[cite: 4]}; הדפסת ספריו באמסטרדם ובבאזל ^{[cite: 3]}; כהונתו כרופא של הנסיך רדזיוויל ^{[cite: 4]}. עובדות אלו מגובות במסמכים היסטוריים, ארכיונים אוניברסיטאיים ושערי הספרים המקוריים.
• מסורות: המסורת בקרב יהודי תימן המייחסת חשיבות ודיוק מדעי מוחלט לחישוביו האסטרונומיים של היש"ר ב"ספר אלים", מסורת שהשתמרה באמצעות העתקות ידניות רבות של החיבור בקהילות אלו.
• פרשנות: פרשנותו המפורסמת של רבי יעקב עמדין לפיה היש"ר היה אנוס-דעת ששיקר במכוון בספרו "מצרף לחכמה" כדי להציל את עצמו מרדיפה דתית ^{[cite: 2, 3]}. זוהי פרשנות פסיכולוגית וטקסטואלית לגיטימית, אך אינה עובדה היסטורית מוכחת, שכן ייתכן שהיש"ר אכן חווה קונפליקט פנימי אמיתי וניסה בכנות לגשר בין שני העולמות.
• השערות: השערות מחקריות שונות לפיהן היש"ר היה שותף פעיל ברשתות שבתאיות חשאיות או שהחזיק בדעות כפירה פנתיאיסטיות סמויות שהשפיעו על ברוך שפינוזה הצעיר באמסטרדם. אלו הן השערות נסיבתיות בלבד שאין להן שום אחיזה או הוכחה במקורות הראשוניים של היש"ר או של בני דורו.

סקירה ביקורתית של המחקר האקדמי

לאחר בחינת המקורות הראשוניים, יש מקום לסקור באופן ביקורתי את הטענות המרכזיות המועלות במחקר האקדמי המודרני לגבי היש"ר מקנדיה:

תזת "המשכיל המוקדם" ו"האישיות הכפולה"

חוקרים בולטים במאה ה-20 (כגון יצחק ברזילי במונוגרפיה המקיפה שלו על היש"ר, וגרשום שלום במחקרי הקבלה שלו) הציגו את היש"ר מקנדיה כדמות בעלת "שניות נפשית" או "אישיות כפולה". לטענתם, היש"ר היה ביסודו רציונליסט מודרני מובהק ששלל לחלוטין את המיסטיקה, אך נאלץ לכתוב את ספר ההגנה "מצרף לחכמה" מתוך אילוצים חברתיים וכלכליים וכדי לשמור על מעמדו בקהילות האורתודוקסיות שבהן חי ^{[cite: 3]}.

• הערכה ביקורתית של מקורות התזה: חוקרים אלו ביססו את דעתם בעיקר על הניתוח של רבי יעקב עמדין ב"מטפחת ספרים" ^{[cite: 2]}. הם אימצו את קביעתו של היעב"ץ שהיש"ר לא היה כנה בכתביו הקבליים ^{[cite: 2, 3]}, אך בניגוד ליעב"ץ שראה בכך פגם מוסרי וכפירה, החוקרים המודרניים ראו בכך ביטוי של הגות מודרנית אנוסה הנלחמת על חירותה המדעית.
• מסקנה חלופית: קריאה צמודה בכתבי היש"ר מראה כי תזה זו לוקה לעיתים באנכרוניזם. במאה ה-17, הניסיון לשלב מדע אמפירי חדש עם מיסטיקה ותיאולוגיה לא נחשב לצביעות או לפיצול אישיות, אלא היה דרך המלך של גדולי המדענים (כדוגמת אייזק ניוטון שעסק באלכימיה ובפרשנות המקרא, ויוהנס קפלר שחיפש הרמוניה מיסטית בתנועת הכוכבים). לכן, סביר בהחלט שהיש"ר ראה בקבלה מטאפיזיקה עליונה המסוגלת לדור בכפיפה אחת עם הפיזיקה של גלילאו ^{[cite: 4]}, ללא כל צורך לייחס לו חוסר כנות או אנוסות דתית.

פולמוס האותנטיות של ספר "מצרף לחכמה"

מחלוקת אקדמית ענפה ניטשת סביב השאלה האם היש"ר מקנדיה הוא אכן המחבר של ספר "מצרף לחכמה" במלואו ^{[cite: 3]}, או שמא מדובר בחיבור שנערך, שונה או אף פוברק בחלקו על ידי תלמידיו או על ידי המדפיסים באמסטרדם כדי להכשיר את ספרו המדעי "אלים".

• דעת המפקפקים: חלק מהחוקרים טוענים כי הסגנון המליצי והטיעונים המסורתיים ב"מצרף לחכמה" שונים באופן מהותי מהסגנון המדעי והאירוני המאפיין את "נופת צופים" ^{[cite: 3]}, ולפיכך מדובר ביצירה פסאודו-אפיגרפית שנועדה לשמש כ"עלה תאנה" דתי.
• דעת המקיימים: חוקרים אחרים מוכיחים באמצעות השוואת מונחים ייחודיים ושימוש במקורות מתמטיים כי שתי היצירות יצאו מתחת ידו של אותו מחבר. הם מסבירים את השוני בסגנון כביטוי מודע של כתיבה דיאלקטית רב-שכבתית, המאפיינת חברים באליטה האינטלקטואלית של אותה תקופה.

סיכום ומסקנות

רבי יוסף שלמה דלמדיגו, היש"ר מקנדיה, נותר אחת הדמויות המרתקות והסוערות ביותר בתולדות המחשבה היהודית. שקלול המקורות הראשוניים ועדויות בני דורו מוביל למסקנות הבאות:

• סינתזה בין עולמות: היש"ר לא היה כופר מוסווה וגם לא מקובל שמרן טיפוסי. הוא היה איש רנסאנס יהודי שביקש באומץ לגשר בין המדע החדש של גלילאו לבין עולם הסוד והקבלה היהודי ^{[cite: 4]}, מתוך אמונה עמוקה כי האמת היא אחת ומקורה אלוהי.
• פער בהתקבלות: בעוד שהיש"ר זכה להערצה עצומה על הישגיו המדעיים והמתמטיים והשפיע עמוקות על לימודי החול בקרב יהודים (ובפרט ביהדות תימן), הוא נדחה כמעט לחלוטין מן הקונזנזוס ההלכתי והתיאולוגי של יהדות אשכנז ומזרח אירופה במאות ה-18 וה-19, בעיקר בהשפעת הביקורת הנוקבת של רבי יעקב עמדין ^{[cite: 2]}.
• תיקון היסטורי: יחסם של חכמי ישראל אליו משקף את המתח המובנה שחווה העולם הרבני במפגש עם המודרנה. מדחייה כמעט מוחלטת אצל היעב"ץ והחתם סופר, עבר יחס זה להערכה דיאלקטית ומורכבת אצל רבני המאה ה-20 (כדוגמת הראי"ה קוק והרב יוסף קאפח), הרואים בו חלוץ שהקדים את זמנו בניסיונו להעמיד את חכמת ישראל בחזית המדע האנושי הכללי.