עקילס מפונטוס

שאלת הזהות וההפרדה ההיסטורית: עקילס לעומת אונקלוס

שאלת זהותו ההיסטורית של עקילס הגר עומדת במוקד של פולמוס מחקרי וטקסטואלי רחב היקף, הנובע מן הזיקה ההדוקה וההצלבות המרובות בספרות חז"ל בינו לבין דמותו של אונקלוס הגר.^{[1, 2, 3, 4]} במסגרת המסורת התלמודית והמדרשית קיימת נזילות רבה בשימוש בשני השמות; בעוד שהתלמוד הבבלי מייחס את מפעל תרגום התורה לארמית לאונקלוס הגר, שפעל מפי רבי אליעזר ורבי יהושע ^{[1, 2, 3, 5, 6]}, התלמוד הירושלמי ומדרשי ארץ ישראל משתמשים כמעט באופן בלעדי בשם "עקילס הגר" ומייחסים לו את תרגום התורה ליוונית בפני אותם שני תנאים.^{[1, 2, 3, 7]}

חוקרים מזהים דמיון ביוגרפי וספרותי מובהק המצביע על כך שחלק מן המסורות הללו עברו תהליך של מיזוג או השאלת מוטיבים.^{[3, 4]} אונקלוס, ששמו נקשר לעיתים לשם היווני אֶוּוַנְגֶּלוֹס (Evangelos) שמשמעותו "המבשר" ^[3], מציג קווי חיים מקבילים לעקילס, ששמו גזור ככל הנראה מן השם הלטיני Aquila שמשמעותו "עיט".^[3] שני האישים מתוארים כבני אצולה רומאים המקורבים לקיסר, שניהם למדו אצל גדולי דור יבנה, ושניהם חלקו את נכסי אביהם עם אחיהם תוך החמרה יתרה והשלכת כספי דמי עבודה זרה לים המלח.^{[2, 3, 8]}

למרות קווי הדמיון הללו, המחקר הפילולוגי וההיסטורי המודרני מציג הבחנה ברורה בין השניים ומצדד בכך שמדובר בשתי דמויות היסטוריות שונות שפעלו במקביל או בסמיכות זמנים.^{[3, 4]} כבר במאה ה-16 הוכיח החוקר האיטלקי עזריה מן האדומים (די רוסי) בספרו "מאור עיניים" כי מדובר בשתי ישויות נפרדות.^{[3, 4]} הבחנה זו נשענת על פערים מהותיים ברמת השליטה בעברית ובדרכי הפרשנות ההלכתית; בעוד שמחבר התרגום הארמי (אונקלוס) מפגין היכרות מעמיקה ואינטגרטיבית עם ההלכה התנאית ועם רוח הלשון העברית ^{[3, 6]}, הרי שתרגום עקילס היווני מציג שיטת תרגום מילולית קיצונית השעונה על תחביר יווני מאולץ המשועבד למבנה העברי.^{[3, 9, 10]}

מניע היסטורי מובהק להיווצרות שני המפעלים הללו היה הצורך הגובר של חז"ל בתקופת המשנה לבסס תרגומים מוסמכים ומפוקחים.^[3] עם עליית המינות והתפשטות הנצרות, נוצר חשש ממשי כי המתרגמים העממיים ישלבו בתוך התרגומים הקיימים (כגון תרגומים ירושלמיים מוקדמים או תרגום השבעים היווני) דרשות תיאולוגיות המשרתות אמונות נוצריות.^{[3, 9]} על כן, גויסו שני הגרים המשכילים הללו ליצירת תרגומים מדויקים, מוסמכים ומפוקחים המשקפים נאמנות מוחלטת לתורה שבעל פה.^{[3, 9]} עבודה זו נותחה בהרחבה על ידי חוקרים לאורך הדורות, ובראשם הרב נתן אדלר בהקדמתו המדעית וההלכתית לספרו "נתינה לגר" על תרגום אונקלוס.^[2]

ייחוס קיסרי, מסע הגיור והדו-שיח התיאולוגי

על פי המסורת הביוגרפית המובאת במדרש תנחומא ובכתבי אבות הכנסייה כגון אפיפניוס מסלמיס, עקילס היה בן אצולה רומי מסינופה שבחבל פונטוס (בצפון טורקיה של ימינו), וקרוב משפחה קרוב – לעיתים מתואר כבן אחותו – של הקיסר אדריאנוס.^{[2, 3, 4, 7, 10]} בשנת 128 לספירה הוטל עליו תפקיד ממלכתי בכיר מטעם הקיסר: לפקח על בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית בשם "איליה קפיטולינה" ועל הקמת מקדש אלילי על חורבות בית המקדש.^{[3, 4, 10]} שליחות זו קירבה אותו פיזית ורוחנית אל חכמי ישראל ואל המקורות היהודיים, והובילה אותו לתמורה אמונית עמוקה.^{[3, 4]}

סיפור גיורו מלווה בדרמה פוליטית ומשפחתית עמוקה.^{[2, 3, 7, 8]} עקילס, שירא מתגובתו הקיצונית של דודו הקיסר, פנה אליו תחילה בבקשת עצה כללית ואמר כי הוא מבקש לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה כדי ללמוד את דעת הבריות ולעסוק בפרקמטיא (מסחר).^{[2, 3, 7]} אדריאנוס יעץ לו לחפש סחורה שפלה ומוטלת בארץ שאיש אינו חפץ בה, שכן סופה של סחורה זו להתעלות ולהשתבח, ובכך יפיק רווח גדול.^{[2, 3, 7]} עקילס קיבל את העצה כהנחיה מטפורית; הוא עלה לארץ ישראל, החל ללמוד תורה והתגייר.^{[2, 3, 7]}

כאשר חזר עקילס לחצר הקיסר, הבחין אדריאנוס בשינוי דרמטי בחזותו הפיזית.^{[2, 3, 11]} הקיסר שאל אותו מדוע פניו משונות ותהה שמא הפסיד את הונו במסחר או שמא אדם כלשהו פגע בו.^{[2, 3, 11]} עקילס השיב כי הוא בריא בגופו ובנפשו, אך פניו משתנות משום שקיבל על עצמו את עול התורה והמצוות.^{[2, 3]} הוא הסביר לדודו כי פעל בדיוק על פי עצתו: הוא חיפש את ה"סחורה" השפלה ביותר בעולם – האומה היהודית המושפלת והרמוסה תחת המגף הרומי – מתוך ידיעה ברורה כי אין אומה שסופה להתעלות ולזכות לחיי נצח כמוה.^{[2, 3]} השיחה הזו עוררה הדים רבים בחצר המלוכה; השר הרומי שהביע תמיכה בעקילס והצדיק את צעדו ספג את חמתו של הקיסר, ובשל הבושה וההשפלה שם קץ לחייו בקפיצה מגג ביתו.^[8]

הדיאלוגים בין עקילס לאדריאנוס נגעו גם בשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות עמוקות.^{[2, 3, 7]} בתלמוד הירושלמי מסופר כי אדריאנוס קרא תיגר על התפיסה הפיזיקלית-תיאולוגית היהודית ושאל את עקילס האם נכונה הטענה שהעולם כולו קיים ועומד על הרוח.^{[2, 3]} עקילס הדגים לו זאת באופן מוחשי על ידי הבאת גמלים וטעינתם במשא כבד; לאחר מכן חנק אותם למוות לזמן קצר, והראה לקיסר כי על אף שגופם ואיבריהם שלמים לחלוטין, אין הם יכולים לעמוד ולשאת את המשא מרגע שהרוח (הנשימה) יצאה מהם – ובכך הוכיח את תלותו המוחלטת של החומר ברוחני.^{[2, 3]}

נושא מרכזי נוסף בעימות היה מצוות המילה, אשר נאסרה על ידי השלטון הרומי.^[3] אדריאנוס ניסה לשכנע את אחיינו ללמוד את חכמת התורה מבלי למול את בשרו.^[3] עקילס השיב לו באמצעות המבנה המעמדי של הצבא הרומי: כשם שהקיסר אינו מעניק את קצבת המזון והשכר המלכותית (אנונה) לחייל (אסטרטלירוס) אלא אם כן הוא נושא עמו את כלי נשקו ומדיו (זינו), כך אין הקדוש ברוך הוא מעניק את עומק חכמת התורה למי שאינו נושא בגופו את חותם המילה.^{[3, 7]} הוא תמך זאת בפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי", והבהיר כי הברית מיועדת אך ורק לנימולים.^{[3, 7]}

שילובו בחבורת התנאים והנהגותיו ההלכתיות

לאחר גיורו, נכנס עקילס ללמוד תורה אצל גדולי התנאים של דור יבנה.^{[2, 3, 7, 11]} דרכו הראשונית לא הייתה קלה; כאשר נכנס אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, הציג בפניו שאלות קשות בנוגע למעמדו של הגר.^{[2, 3, 11]} עקילס תהה האם כל שבחו והבטחתו של אלוהים לגרים מתמצים בפסוק "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י, יח), בשעה שהוא עצמו מחזיק בעבדים מרובים, בשדות ובמזונות מלכים השוטפים את שולחנו.^{[2, 3, 11]} רבי אליעזר הגיב בנזיפה קשה ואמר לו כי הדבר שנתחבט עליו יעקב אבינו – אשר התפלל "ונתק לי לחם לאכול ובגד ללבוש" – אינו יכול להיות קל בעיניו.^{[2, 3, 11]}

כאשר יצא עקילס נסער, פגש אותו רבי יהושע בן חנניה והחל לפייסו בדברים רכים.^{[2, 3, 11]} רבי יהושע העניק למילים "לחם ושמלה" פרשנות הרמנויטית רחבה: "לחם" היא התורה, שנאמר עליה "לכו לחמו בלחמי", ו"שמלה" היא טלית של מצווה ובגדי כהונה הניתנים לגרים שזוכים להשיא את בנותיהם לכהנים.^{[2, 3, 11]} תלמידיו של רבי יהושע תהו על רכותו ותמהו מדוע הוא משקיע מאמץ כה רב בפיוסו של הגר, אך חכמים הכירו בחשיבות גישה זו וקבעו כי אלמלא אריכות פניו וסבלנותו של רבי יהושע עם עקילס, היה זה עלול להתייאש ולשוב לסורו.^{[2, 3, 11]}

מעבר ללימודיו, עקילס אימץ דפוסי התנהגות הלכתיים מחמירים ביותר, אשר הציבו אותו במעמד של חבר באליטה המקפידה על דיני טהרה קפדניים בארץ ישראל.^{[2, 3]} בתוספתא נשמרו מספר עדויות על אורחות חייו:

• טהרת החולין: עקילס הגר נהג לאכול את מזונו היומיומי ("חולין") בטהרת הקודש לאורך כל ימיו, והקפיד שמטתו ומטפחתו יישמרו ברמת טהרה מחמירה השווה לדרגת חטאת.^{[2, 3]}
• טבילה בים: במסעותיו המשותפים עם הנשיא רבן גמליאל ורבי יהושע בן קופסא באשקלון, בעוד שרבן גמליאל העדיף לטבול במרחץ המקומי, הקפיד עקילס לטבול ישירות במי הים הפתוח כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות.^{[2, 3]}
• שמירת הלכות טהרה בביתו: טבחיו ועוזריו של עקילס היו מאומנים בהלכות טהרה מורכבות; בתוספתא מתואר כי טבחו הביא ספסל עץ מיוחד (כופתו) לפני רבן גמליאל תוך הקפדה שלא ייטמא.^{[2, 3]}
• התרחקות מוחלטת מדמי עבודה זרה: כאשר נפטר אביו של עקילס והוא נדרש לחלוק את הנכסים עם אחיו הנוכרי, החמיר על עצמו החמרה הלכתית קיצונית. הוא סירב ליהנות בכל דרך שהיא מן הפסלים ודמויות האלילים שהיו בבית אביו, והשליך את השווי הכספי של חלקו בירושה זו אל מעמקי ים המלח.^{[2, 3, 8]}

יחסיו החמים עם רבן גמליאל דיבנה באו לידי ביטוי בולט בעת פטירתו של הנשיא.^{[2, 3]} עקילס ערך עבורו טקס אבלות מפואר ויוצא דופן, שבמהלכו שרף על קברו חפצים יקרי ערך ובשמים בשווי של שבעים מנה צורי.^{[2, 3]} כאשר שאלו אותו חכמים על פשר הבזבוז הגדול, השיב להם עקילס מתוך עולם המושגים של השלטון הרומי: רבן גמליאל ראוי לכבוד זה, שכן הוא שקול וחשוב יותר משבעים מלכים ריקים של אומות העולם שאינם מביאים תועלת רוחנית לאנושות.^{[2, 3]}

משנתו ההרמנויטית: שיטת תרגום המילים של רבי עקיבא

חלקו המשמעותי ביותר של עקילס בהתפתחות התורה שבעל פה הוא מפעלו הלשוני הגדול – תרגום המקרא ליוונית, שבוצע תחת חסותו ועידודו של רבי עקיבא.^{[4, 7, 9, 10]} רבי עקיבא, אשר המשיך ופיתח את שיטתו של נחום איש גמזו, דגל בתפיסה הרמנויטית מהפכנית שלפיה לכל אות, לכל מילת קישור ולכל חלקיק דיבר יתר בטקסט המקראי יש משמעות הלכתית ורעיונית עמוקה.^{[9, 10]} גישה זו דרשה מתרגם שאינו מסתפק בהעברת רוח הדברים הכללית (כפי שעשה תרגום השבעים), אלא מתרגם המעתיק את הגוף הלשוני עצמו ללא פשרות.^{[3, 9, 10]}

עקילס פיתח לשם כך מתודולוגיית תרגום ייחודית, שניתן להגדירה כ"תרגום מילולי מוחלט" או "תרגום אינטרליניארי".^{[3, 9, 10]} הוא סירב להישמע לחוקי התחביר של השפה היוונית הקלאסית, ובמקום זאת אילץ את היוונית להתכופף למבנה המילה והמשפט העבריים.^{[9, 10]}

דוגמה מובהקת למתודולוגיה זו היא הטיפול במילה "אֵת".^{[9, 10]} בעברית, המילה משמשת לציון מושא ישיר, אך בבית מדרשו של רבי עקיבא היא נדרשת כבאה לרבות תוכן נוסף.^[10] כדי לשמר תכונה זו ביוונית, תרגם עקילס את המילה "אֵת" באמצעות מילת היחס היוונית σύν (שמשמעותה המילולית היא "עִם").^{[9, 10]} כך למשל, את הפסוק הראשון בספר בראשית:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

תרגם עקילס ליוונית באופן הבא:

Èn kephalaio ektisen ho theos syn ton ouranon kai syn ten gen ^[10]

תרגום זה, הנשמע עילג ומוזר לקורא יווני טבעי בשל השימוש במילת היחס "עם" לפני מושא ישיר, אפשר ליהודי דובר היוונית בתפוצות לזהות מיד היכן מופיעה המילה "אֵת" בטקסט העברי המקורי, ובכך ללמוד ולדרוש את דרשותיו ההלכתיות והרעיוניות של רבי עקיבא ישירות מתוך הנוסח היווני.^{[9, 10]}

כמו כן, עקילס נמנע משימוש במילים חופשיות וחתר ליצירת אחידות לשונית נוקשה.^[10] הוא הקפיד לתרגם שורש עברי מסוים תמיד באותו שורש יווני, ללא קשר להקשר המשפט או למידת התאמתו הסגנונית.^[10] הדבר הוביל להמצאת מילים חדשות ביוונית (נאולוגיזמים) ולשימוש במבנים תחביריים חסרי תקדים.^{[9, 10]} כדי להביע את אות היחס "ל-" במקומות שבהם מילת היחס היוונית εἰς לא יכלה לעמוד מבחינה דקדוקית, השתמש עקילס בהטיה חופשית של ה"א הידיעה היוונית, ובכך יצר קוד לשוני מדויק המשקף את המקור העברי אות באות.^[10]

בנוסף, עקילס שמר על קדושתו הייחודית של שם הוי"ה.^{[9, 10]} בעוד שתרגומים אחרים החליפו את השם המפורש במילה κύריος ("אדון"), עקילס השאיר את השם המפורש בכתב העברי הקדום (כתב דעץ) בתוך הטקסט היווני.^{[9, 10]} הדבר שימר את ייחודיותו התיאולוגית של השם ומנע מהקוראים הנוצרים לייחס את פסוקי המקרא העוסקים באלוהות ישירות לדמותו של ישוע.^[9]

מילון מונחים ותרגומים מעשיים של עקילס בספרות חז"ל

בספרות התלמוד והמדרש נשמרו מספר עדויות ודוגמאות לתרגומיו של עקילס למילים ספציפיות במקרא.^{[2, 3, 7, 12]} דוגמאות אלו ממחישות את האופן שבו שילב עקילס בין דיוק לשוני לפסק הלכתי מובהק של חכמים.^{[2, 3, 12]}

התקבלות היסטורית, פולמוס נוצרי ותגליות הגניזה

התגובות לתרגומו של עקילס נעו בין שבחים והערצה בעולם היהודי לבין ביקורת וחשדנות בעולם הנוצרי המוקדם.^{[4, 9, 10]}

בעולם חז"ל, זכה התרגום לחיבוק מוחלט.^{[2, 3, 5]} המדרש והתלמוד הירושלמי מעלים על נס את יופיו ודיוקו של התרגום, ומציינים כי רבותיו ראו בו את התגשמות נבואת נח "יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם" – שפתו המפוארת של יפת (יוון) מצאה את משכנה הראוי ביותר בתוך אהלו של שם (התורה).^{[2, 3]} יהודי התפוצות במרחב ההלניסטי אימצו את תרגום עקילס בהתלהבות רבה, והוא הפך לנוסח הרשמי שנקרא בבתי הכנסת ביוון, באסיה הקטנה ובמצרים במקום תרגום השבעים הישן.^[4]

מנגד, הכנסייה הנוצרית המוקדמת הגיבה בעוינות חריפה לתרגומו של עקילס.^{[4, 9, 10]} אבות כנסייה כמו אירנאוס האשימו את עקילס במגמתיות אנטי-נוצרית וטענו כי מטרתו העיקרית הייתה לעקר את הפסוקים המשיחיים ששימשו את הנצרות להוכחת משיחיותו של ישוע.^{[4, 9, 10]} כך למשל, הבחירה של עקילס לתרגם את המילה "עַלְמָה" בישעיהו ז, יד כ"אישה צעירה" (νεᾶνις) ולא כ"בתולה" (παρθένος) כפי שתרגמו השבעים, נתפסה בעיניהם כניסיון מכוון לפגוע בדוגמת לידת הבתולין.^[4]

יחד עם זאת, מלומדים נוצרים בולטים העריכו את ערכו המדעי והטקסטואלי של התרגום.^{[4, 9, 10]} אוריגנס, מאבות הכנסייה במאה השלישית, הציב את תרגום עקילס בטור השלישי של חיבורו רחב ההיקף "ההקספלה".^{[4, 9, 13]} חיבור זה הכיל שישה טורים מקבילים:

• הטקסט העברי המקורי.^[13]
• תעתיק של המילים העבריות באותיות יווניות.^[13]
• תרגום עקילס המילולי.^[13]
• תרגום סומכוס השומר על הקשר וסגנון יווני טבעי.^[13]
• תרגום השבעים.^{[4, 13]}
• תרגום תאודוטיון.^[4]

במשך מאות שנים נחשב תרגום עקילס לאבוד, למעט ציטוטים ופרגמנטים בודדים מתוך כתבי ההקספלה של אוריגנס.^{[4, 9, 14]} פריצת הדרך הגדולה בחקר הדמות ומפעלה התרחשה בשנת 1897, כאשר שלמה שכטר ועמיתיו גילו בגניזת קהיר שבמצרים דפי פלימפססט (קלף שנכתב עליו פעמיים לאחר מחיקת השכבה הראשונה).^{[4, 9, 10, 14]} בשכבה התחתונה והמחוקה של קלפים אלו, המתוארכת למאה השישית לספירה, נתגלו קטעים ארוכים מתוך תרגומו של עקילס לספרי מלכים ותהילים.^{[4, 9, 10, 14]} גילויים אלו פורסמו על ידי החוקרים פרנסיס קרופורד ברקיט (בספרי מלכים) וצ'ארלס טיילור (בספר תהילים).^[4]

הממצאים הפיזיים הללו איששו באופן מדעי ומדויק את כל התיאורים של חז"ל ואבות הכנסייה על אודות אופיו של התרגום.^{[9, 10]} הטקסטים שנחשפו הציגו יוונית מאולצת, נאמנות מוחלטת לסדר המילים העברי, שימוש שיטתי במילת היחס היוונית σύν לתרגום המילה "את", וכתיבה של השם המפורש באותיות עבריות עתיקות בתוך הרצף היווני.^{[9, 10]} בכך הפך תרגום עקילס לכלי מחקרי ראשון במעלה עבור חוקרי נוסח המקרא המודרניים, המסתייעים בו כדי לשחזר את הנוסח העברי המדויק שהיה לנגד עיניהם של התנאים בארץ ישראל במאה השנייה לספירה.^{[9, 10, 14]}

סיכום ומסקנות היסטוריות

פועלו ותורתו של עקילס הגר מהווים עדות חיה לעוצמת המשיכה התרבותית והרוחנית של היהדות בתקופת המשנה, דווקא בשעותיה האפלות ביותר לאחר חורבן בית המקדש ודיכוי המרידות על ידי רומא.^{[2, 3, 8]} החלטתו של עקילס לנטוש את מרכזי הכוח והשלטון של משפחתו הקיסרית ולבחור בחיי סגפנות, טהרה ולימוד תורה בארץ ישראל, ממחישה את כוחה של מהפכת יבנה אשר הציבה את התורה והחכמה כחלופה רוחנית עילאית לכוח המדיני והצבאי.^{[2, 3, 7, 8]}

מפעלו התרגומי של עקילס שימש כחומת מגן כפולה: מחד גיסא, הוא בלם את הניסיונות של הכנסייה הנוצרית המוקדמת להפקיע את הטקסט המקראי לצרכיה, ומאידך גיסא, הוא שמר על שלמות הקהילות היהודיות דוברות היוונית בתפוצות והשאיר אותן מחוברות להלכה ולפרשנות של חכמי ארץ ישראל ובית מדרשו של רבי עקיבא.^{[3, 4, 9]} המתודולוגיה הלשונית הקיצונית שפיתח – השעבוד של היוונית לעברית – לא הייתה כניעה לשונית, אלא בחירה תיאולוגית הרמנוייטית מודעת, שנועדה להוכיח כי לשון הקודש ומבניה הפנימיים נושאים בתוכם קדושה שאינה ניתנת לשינוי או להחלפה.^{[3, 9, 10]} הגילויים הפיזיים של תרגומו בגניזת קהיר חתמו את מעמדו של עקילס לא רק כדמות מופת של גר צדק בספרות חז"ל, אלא גם כמתרגם מדעי ודקדקן שהותיר חותם בלתי נמחק על חקר המקרא והתפתחות התורה שבעל פה.^{[4, 9, 10, 14]}