רבי חיים פלאג'י (החבי"ף)

שושלת יוחסין, רקע משפחתי ושלבי צמיחתו התורנית

רבי חיים פלאג'י השני, המוכר בעולם התורני בראשי התיבות החבי"ף (הגאון רבי חיים בן יעקב פלאג'י), ניצב כאחד מגדולי ופורי המשיבים, המקובלים והמנהיגים ההלכתיים של יהדות ספרד בעידן האחרונים.^{[1, 2, 3]} פועלו, שנפרש על פני מרבית המאה התשע-עשרה בעיר אזמיר שבאימפריה העות'מאנית, התאפיין במיזוג נדיר בין למדנות תלמודית מעמיקה, בקיאות קבלית רחבה ומנהיגות ציבורית אקטיבית בעידן של תמורות ומודרניזציה.^{[1, 2]}

החבי"ף נולד באזמיר בי"ז בטבת תקמ"ח (28 בינואר 1788) למשפחת חכמים מיוחסת, ונקרא על שם סבו, רבי חיים פלאג'י הראשון, שהיה אביו של רבי יעקב.^{[1, 2, 3]} אביו, רבי יעקב פלאג'י, היה מקובל נודע ומחכמי ישיבת "בית יעקב בי רב".^{[2, 3]} אימו, קאלי קאדין (או קאלי קאדין חזן), הייתה בתו של מגדולי הפוסקים בדורו – רבי רפאל יוסף חזן, מחבר ספר "חקרי לב" (החק"ל), שכיהן כרבה של אזמיר ולימים עלה לארץ ישראל וכיהן כראשון לציון.^{[1, 2, 3]}

בילדותו ובצעירותו התבלט בשקידה יוצאת דופן; הוא העיד על עצמו כי מגיל עשרים לא פסק מלימודו ביום ובלילה ללא ביטול תורה כלל.^[1] הוא למד תחת חסותם של סבו, ה"חקרי לב", ושל חכמי אזמיר הנודעים כמו רבי יצחק בן אליקים גאטינייו ורבי פנחס די שיגורה.^{[1, 2, 3]} בשנת תקס"ז (1807), בגיל תשע-עשרה, נישא לאסתר, בתו של יצחק רבי.^{[1, 2, 3]} לאחר פטירתה של אסתר בשנת תקצ"ד (1834), נישא החבי"ף בשנית בשנת תר"א (1841) לווידא נחמה.^[3]

בשנת תקע"ג (1813), בהיותו בן עשרים וחמש, הוסמך על ידי סבו לתואר הרם "החכם השלם" והולבש בגלימת החכמים המסורתית.^{[1, 3]} עם פטירת אביו בשנת תקפ"ח (1828), החל לכהן באופן רשמי כדיין וכראש ישיבת "בית יעקב רבי", וכן לימד בישיבת "עץ החיים" שבה לימד סבו.^{[1, 3]} את מרבית חיבוריו התורניים כתב בישיבת "בית הלל" בעיר.^{[1, 3]} בשנת תקצ"ז (1837) מונה לאב בית הדין הגדול באזמיר, ובשנת תרט"ו (1855) הגיע לשיא השפעתו הציבורית עם מינויו למשרת "החכם באשי" (הרב הראשי) של אזמיר.^{[1, 2, 3]}

שלושת בניו היו אף הם תלמידי חכמים מובהקים ומנהיגים בולטים שהמשיכו את שושלת ההנהגה והיצירה התורנית באזמיר ומחוצה לה: רבי אברהם פלאג'י (בעל "ויקרא אברהם"), רבי רחמים ניסים יצחק פלאג'י (בעל "יפה ללב"), ורבי יוסף פלאג'י (בעל "יוסף את אחיו").^{[2, 3, 4]}

מנהיגות ציבורית ופוליטית בעידן התמורות

הנהגתו של רבי חיים פלאג'י התרחשה על רקע תקופת ה"טנזימאט" – עידן הרפורמות הליברליות והמשפטיות באימפריה העות'מאנית.^[2] החבי"ף השכיל לנצל את מעמדו הרשמי ואת קשריו הדיפלומטיים עם השלטון המרכזי כדי לבצר את מעמד הקהילה היהודית, להגן על ענייה ולעצב מחדש את אורחות החיים הציבוריים באזמיר.^{[1, 3]}

בשנת תרט"ו (1855) מונה החבי"ף למשרת "הרב הכולל" וה"חכם באשי" של אזמיר.^{[1, 3]} שנה לאחר מכן, בשנת תרט"ו, קיבל מינוי רשמי מהסולטאן העות'מאני עבד אלמג'יד הראשון, שהעניק לו סמכויות אזרחיות ודתיות נרחבות לניהול הקהילה ביד רמה.^{[1, 3]} סמכויות אלו הורחבו עוד יותר עם עלייתו של הסולטאן הבא.^[3] כהוקרה על פועלו הציבורי והמדיני, העניק לו השלטון העות'מאני את עיטור הכבוד הרשמי "מסדר המג'ידיה" מדרגה שלישית (Mecidiye Order Third Class).^[2]

תחת הנהגתו של החבי"ף נדרשה הקהילה להתמודד עם אתגרים פנימיים וחיצוניים קשים. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באזמיר, ובמהלך השנים 1864–1901 אירעו בעיר שישה מקרים קשים של עלילות דם אנטי-יהודיות.^[4] החבי"ף נדרש להפעלת מדיניות תקיפה והדוקה מול השלטונות העות'מאניים כדי להבטיח את הגנת הקהילה מפני פרעות.^{[3, 4]}

עוד קודם לכן, בעת עלילות הדם הקשות בדמשק וברודוס בשנת ת"ר (1840), הפעיל החבי"ף את קשריו הדיפלומטיים ושכנע את השר משה מונטיפיורי לפעול לביטול הגזרות.^[3] בעקבות פעילות משותפת זו נרקמו יחסי ידידות עמוקים בין השניים, ומונטיפיורי תרם ביד רחבה למוסדות הצדקה של החבי"ף באזמיר.^[3] לכבודו ולכבוד רעייתו יהודית חיבר החבי"ף את הספר "דרכיו למשה" (או "דרכיו לחיים למשה תהילה"), שבו תיאר את עלילות דמשק ואת פועלם של העסקנים להצלת הקהילה.^{[3, 5]} כמו כן, חיבר בשפת הלאדינו (ספניולית) את הקונטרס "מצא חיים" לכבודה של מלכת אנגליה, ויקטוריה, לאות הוקרה על מעורבותה המדינית הפעילה בהגנת היהודים, תוך שהוא משווה אותה לבתיה בת פרעה שהצילה את משה מן היאור.^{[3, 5]} השתדלותו המדינית של החבי"ף למען הקהילה כמעט שעלתה לו בחייו, כאשר באחד המקרים הכה אותו קשות אחד משרי המלך.^[3]

בזירה הקהילתית הפנימית פעל החבי"ף ללא ליאות לביסוס אחדות השורות ולמען דלת העם.^[1] הוא הקים מוסדות רווחה רבים למען עניי עירו וקרא להיזהר בכבודם.^[1] בסיועם של משה מונטיפיורי והברון בנימין רוטשילד, ייסד החבי"ף בית חולים יהודי מודרני באזמיר שנועד להעניק שירותי רפואה מתקדמים לכלל הציבור.^{[1, 3, 6]} כמו כן, ייסד כולל לאברכים מצוינים כדי שיוכלו להקדיש את זמנם לתורה מתוך רווחה כלכלית ובלי עול של טרדות פרנסה, ואף שימש כבורר וכדיין יחיד ליישוב סכסוכים, מריבות ובעיות שלום בית בקהילה.^{[3, 6]}

תקנות חברתיות ובריאותיות

תפיסת המנהיגות של החבי"ף לא הצטמצמה לזירה הדתית-פולחנית, אלא הקיפה היבטים יומיומיים של בריאות הגוף והנפש. הוא התפרסם בתקנותיו התקדימיות נגד הרחת טבק, שתיית משקאות חריפים ועישון סיגריות, מתוך מודעות עמוקה לנזקי ההתמכרות והפגיעה בגוף ובנפש.^{[3, 6]}

תקנתו הייחודית לאסור את העישון בשבת נשענה על טיעון הלכתי-פסיכולוגי מקורי: החבי"ף הסביר כי המעשן המכור חווה סבל, צער ועינוי נפשי עמוקים בשבת עקב הימנעותו הכפויה מעישון, ובכך הוא מחלל ומפסיד את מצוות "עונג שבת".^[3] משום כך, קרא להימנע מעישון והרחת טבק כליל בשבת, ואף הורה לציבור לצמצם או להימנע מעישון בימי החול מטעמי בריאות ומניעת התמכרות המזיקה לגוף.^{[1, 6]}

בספרו "משא חיים", העוסק בהלכות מדינה, הסכמות הקהל, תקנות ומיסים, עיגן החבי"ף את סמכותה של ההנהגה הרבנית לתקן תקנות אזרחיות ובריאותיות מחייבות, מתוך ראייה הוליסטית המחברת בין שמירת המצוות לבין שמירת בריאות הציבור ושלומם הפיזי של חברי הקהילה.^{[5, 7]}

משנתו ההלכתית: "הלכה אחרונה" ויחסי נגלה ונסתר

משנתו ההלכתית של רבי חיים פלאג'י מתאפיינת ברוחב יריעה יוצא דופן ובמתודולוגיה מגובשת. הוא השיב למאות שאלות שהופנו אליו מכל קצוות תבל – ממצרים, לוב ומרוקו, דרך ירושלים, תוניסיה וסוריה, ועד לקהילות אשכנז בגרמניה, הולנד, צרפת, רוסיה, פולין ושווייץ.^{[3, 8]} עובדה זו מעידה על ההכרה הגלובלית שזכה לה כסמכות הלכתית עליונה המגשרת על פני פערים מנהגיים ותרבותיים בין מזרח למערב.^[3]

עקרון "הלכה אחרונה"

במתודולוגיית הפסיקה שלו, החבי"ף מייצג באופן מובהק את הגישה המעדיפה את עקרון "הלכה אחרונה" (הלכה כבתראי) על פני "הלכה ראשונה".^[9] הוא העניק משקל מכריע לקודיפיקציה המאוחרת, ובראשה לשולחן ערוך ולנושאי כליו, מתוך תפיסה שהפוסקים המאוחרים משקללים את כלל דעות הראשונים ויוצרים פסיקה מגובשת ומותאמת למציאות העכשווית.^[9] החבי"ף העדיף את הפסיקה המופיעה ב"בית יוסף" וב"שולחן ערוך" באופן מוחלט, תוך שלילת הגישה המנסה לעקוף את השולחן ערוך באמצעות חזרה ישירה לראשונים שקדמו לו.^[9]

שילוב הלכה וקבלה

סוגיה מרכזית במשנתו של החבי"ף היא שילוב תורת הנסתר והזוהר בתוך מארג הפסיקה ההלכתית המעשית.^{[1, 10]} בתור מקובל מובהק, החבי"ף העניק חשיבות עצומה לספר הזוהר ולכתבי האר"י, אך פעל תחת מערכת כללים קשיחה ומתוחכמת להכרעה במקומות של התנגשות בין הנגלה לנסתר ^{[1, 10]}:

• מחלוקת ישירה בין קבלה לתלמוד/פוסקים: במקום שבו הזוהר או בעלי הקבלה חולקים באופן ישיר על התלמוד הבבלי ועל הפוסקים הגדולים, נקבע כי יש ללכת אחר התלמוד והפוסקים.^[10] עם זאת, אם דברי הקבלה מורים על הנהגה מחמירה יותר, ראוי והגון להחמיר על פי הקבלה.^[10]
• שתיקת התלמוד והפוסקים: במקרים שבהם דין מסוים אינו נזכר כלל בגמרא ובספרי הפוסקים, אך מוזכר בכתבי הקבלה ובזוהר, יש לנהוג על פי דברי הקבלה (אף שאין כופים את הציבור לנהוג כך במידה שאינו חפץ בכך).^[10]
• הכרעת מחלוקת בין פוסקים: במקום שבו נחלקו הפוסקים בדעותיהם ולא הגיעו להכרעה, משקלם של דברי הקבלה והזוהר עולה לקדמת הבמה, והם משמשים כגורם מכריע הנוטה לצד מסוים של המשוואה ההלכתית.^[10]
• ספק ברכות וקבלה: הכלל ההלכתי הרחב של "ספק ברכות להקל" מוחל לעיתים קרובות גם כנגד פסיקת השולחן ערוך או דברי האר"י, תוך בחינת היחס המורכב שבין הוראות האר"י לבין כללי הספיקות ההלכתיים.^[10]

החבי"ף ראה בכתיבה התורנית מעשה קדוש בעל ממדים מטפיזיים. הוא נהג לומר תפילת "לשם ייחוד" מיוחדת לפני כל כתיבת תשובה הלכתית, פסק דין או בירור הלכה, כדי לנקות את מחשבתו מכל פנייה אישית או טעות.^[3] כמו כן, מתוך חרדת קודש ודאגה לשלום הציבור, נהג להתפלל בכל ערב שבת שלא תזדמן תקלה על ידו ושלא יצטרכו לחלל שבת באזמיר מחמת פיקוח נפש של חולה.^[3]

המפעל הספרותי המונומנטלי ואסון השריפה

רבי חיים פלאג'י היה אחד הכותבים הפוריים ביותר בתולדות הספרות הרבנית. הוא החל לחבר ספרים כבר בגיל שבע-עשרה (אז כתב את ספרו "פעולת צדיק לחיים" על מסכת אבות) והמשיך בכתיבה רציפה עד ליומו האחרון.^{[1, 3, 5]}

אולם, מפעלו הספרותי ספג מכה אנושה בשנת תר"א (1841/1840), כאשר שריפת ענק השתוללה באזמיר וכילתה חלקים נרחבים מרובע המגורים היהודי.^[3] באסון זה נשרפו כחמישים וארבעה כרכים של כתבי יד מוכנים לדפוס שכתב החבי"ף.^[3] האירוע הטראומטי הביא לחוליו של הרב מרוב צער, אך הפגנת חוסן רוחני יוצא דופן וסיוע מצד בנו הבכור, רבי אברהם, אפשרו לו לשחזר מן הזיכרון ומתוך רשימות חלקיות חלק ניכר מן הכתבים שאבדו.^[3]

בסך הכל, נדפסו בחייו ולאחר מותו למעלה משבעים ספרים, המקיפים את כל חלקי התורה: מקרא, משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, הלכה, שו"ת, קבלה, מדרש, מוסר ותפילות.^{[1, 5]} כמעט כל ספריו נושאים בשמם את המילה "חיים", כרמז לשמו הפרטי וכביטוי לכך שהתורה היא מקור החיים.^[3] החבי"ף החזיק בתפיסה מוסרית אצילית לגבי הפצת תורה; הוא נהג לחלק את ספריו בחינם ללומדי תורה ולא מכר אותם לשם רווח אישי.^{[1, 3]} בכל פעם שסיים כתיבת ספר, נהג לערוך סעודת מצווה חגיגית.^[1]

פנומנולוגיה של סגולות, חלומות ואחרית ימיו

רבי חיים פלאג'י זכה להערצה עצומה בקרב המוני העם שראו בו איש קדוש ופנו אליו לקבלת ברכות וסגולות.^{[13, 14]} החבי"ף שילב בחיבוריו מגוון סגולות ותפילות שנועדו להקל על סבלם של הפונים אליו.^{[3, 13, 14]}

בין הסגולות המפורסמות שתיעד, ידועה סגולתו לביטול מחשבות זרות ורעות בעת התפילה, על ידי אמירת שלושה פסוקים שבע פעמים ברצף: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", "סעפים שנאתי, ותורתך אהבתי", ו"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".^[13]

סגולה מפורסמת נוספת, המיועדת לערב חג השבועות, מורה להפריש סכום של 91 פרוטות (כמניין "אמן" ו"מלאך") ולהשלים אותו עד לשיעור של פעמיים המילה "ב"ן" בגימטריה, השווה ל-104 פרוטות, ולתתם לתלמיד חכם עני ועניו.^[15] החבי"ף הדגיש כי מעשה זה מהווה תיקון לחטא אדם הראשון, לחטא העגל ולפגם הברית, ואף משמש סגולה לחשוכי בנים ומקרב את הגאולה.^[15] כמו כן, ייחס החבי"ף חשיבות רבה לכוחה של תפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בכוונה, והבטיח כי אדם הנוהג כך בדוק ומנוסה שייוושע מצרותיו.^[14]

תפיסתו המיסטית של החבי"ף באה לידי ביטוי גם ביחסו לחלומות; הוא זכה לגילויים רבים מן השמיים באמצעות חלומות, וציין בהקדמות לספריו (דוגמת "פעולת צדיק לחיים", "לב חיים" ו"כף החיים") כי שמות ספריו ורמזים הלכתיים שונים נמסרו לו בחלום הלילה כאישור שמימי לפועלו התורני, ואף הוזהר בחלומותיו מפני גזרות קשות העתידות לבוא על הקהילה.^{[3, 6]}

בשלהי ימיו המשיך החבי"ף בהנהגת הקהילה ובכתיבה רצופה, חרף עול הציבור הכבד שנשא על כתפיו.^[6] בלילה שלפני פטירתו, ערך החבי"ף תיקון חצות ובכה בכי תמרורים על גלות השכינה ועל צערם של ישראל.^[6] ביום ט"ו בשבט תרכ"ח השלים את תיקונו הרוחני האחרון עלי אדמות, וביום י"ז בשבט תרכ"ח (10 בפברואר 1868), והוא בן שמונים שנה, החזיר את נשמתו לבוראה.^{[1, 2, 6]}

הלווייתו של החבי"ף הייתה מפגן כבוד חסר תקדים בהיסטוריה של יהדות טורקיה. במסע ההלוויה נטלו חלק המוני אדם מקרב בני הקהילה היהודית, רבני אזמיר ואישי ציבור.^{[1, 3, 6]} מתוך כבוד מיוחד ועמוק לפועלו, שלח השלטון העות'מאני נציגים רשמיים ואנשי צבא שליוו את ארונו, לצד נציגים דיפלומטיים ממדינות זרות.^{[1, 3, 6]} החבי"ף נטמן בבית הקברות היהודי העתיק "בהרי באבא" באזמיר, ולימים הועתק קברו לחלקת החכמים בבית הקברות "גורצ'שמה" בעיר, מקום המשמש עד היום מוקד לעלייה לרגל ולתפילה עבור המוני בית ישראל המבקשים להיפקד בזכותו של ענק התורה מאזמיר.^{[2, 16]}