הרב יהודה ביבאס

מבוא: דיוקנו האינטלקטואלי של מנהיג רב-ממדי

הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס מייצג דמות חלוצית ויוצאת דופן בנוף המנהיגות הרוחנית והציבורית של היהדות בעת החדשה.^{[1, 2]} פועלו חרג מן הדפוסים השגרתיים של רבני דורו, שכן הוא שילב בין למדנות תורנית מעמיקה כפוסק הלכה ומקובל, לבין השכלה אקדמית רחבה ותואר דוקטור ברפואה.^{[1, 2]} אישיותו הרב-תרבותית, שליטתו במגוון שפות אירופיות ומסעותיו הרבים בין קהילות יהודיות שונות באגן הים התיכון ובמערב אירופה עיצבו קוסמופוליטיות ייחודית.^{[1, 2]} מעורבות זו בהוויות העולם אפשרה לו לפתח ראייה היסטורית ומדינית רחבת אופקים, אשר מכוחה ניסח את אחת המשנות הלאומיות המוקדמות והנועזות ביותר בעת החדשה.^{[1, 2]}

תרומתו המרכזית של הרב ביבאס נעוצה בהיותו מאבותיה המייסדים של התנועה הפרוטו-ציונית (מבשרי הציונות).^{[1, 2]} עשרות שנים לפני הופעת הציונות המדינית הממוסדת של בנימין זאב הרצל, הניח הרב ביבאס את היסודות הרעיוניים והמעשיים לחזון שיבת ציון המודרני, תוך שהוא קורא לזניחת הציפייה הפסיבית לגאולה נסית ומעודד מעבר מיידי לעשייה אקטיבית, התיישבות פוליטית ואף התגוננות צבאית בארץ ישראל.^{[2, 3]}

התפתחות ביוגרפית וצמיחתה של תודעה לאומית

המסלול הגיאוגרפי והאינטלקטואלי של הרב ביבאס שזור בהיסטוריה של קהילות מגורשי ספרד במערב אירופה ובצפון אפריקה.^[1] נדודיו ותחנות חייו השונות שימשו קרקע פורייה לצמיחת תפיסת עולמו הלאומית, שכן הם חשפו אותו הן למצוקות הגלות והן למאבקים הלאומיים המודרניים של עמי אירופה.^{[1, 4]}

המהפכה התיאולוגית: מעבר מציפייה פסיבית לגאולה אקטיבית

התרומה המשמעותית ביותר של הרב ביבאס למחשבה התורנית בעת החדשה טמונה בשינוי הפרדיגמה התיאולוגית ביחס למושג "הגאולה".^[2] במאה התשע-עשרה, רוב מניין ובניין של עולם התורה החזיק בעמדה שמרנית ופסיבית, לפיה יש להמתין לבוא המשיח באמונה תמימה ובציפייה לנס אלוהי על-טבעי.^[2] הרב ביבאס קרא תיגר על תפיסה זו והציע פרשנות מהפכנית למקורות.^[2]

הגדרה מחדש של מושג התשובה

לשיטתו של הרב ביבאס, המושג המקראי והחז"לי של "תשובה" – הנתפס לרוב כחזרה בתשובה רוחנית, הכוללת צומות, סיגופים, תפילות ובכי – דורש טרנספורמציה מעשית.^[2] הוא טען כי המונח "תשובה" גוזר את משמעותו המילולית הישירה ביותר: "שיבה" פיזית וממשית של העם לארצו.^[2] התשובה הכללית והקולקטיבית הנדרשת מעם ישראל קודם לגאולה איננה התכנסות דתית פנימית בגלות, אלא עלייה פיזית, רחבת היקף ומאורגנת לארץ ישראל והקמת התיישבות קבע בה.^{[2, 4]} מעשים אקטיביים אלו הם התנאי המוקדם והיחיד שבאמצעותו ניתן לעורר את הרצון האלוהי ולקרב את קץ הגלות.^[2]

אבחון הגלות כחולי לאומי ורוחני

הרב ביבאס לא ראה בגלות ובפיזור הגיאוגרפי של עם ישראל גזירת גורל שיש להתרגל אליה, אלא מצב פתולוגי חמור, אותו הגדיר כ"חולי" פיזי ורוחני של האומה.^[4] הגותו הציגה מענה חזיתי ומנומק למוטיב 'היהודי הנודד' – תפיסה תיאולוגית נוצרית רווחת שטענה כי היהודים נדונו לנדוד לנצח ללא מולדת כעונש על דחיית הנצרות.^[4] הרב ביבאס הפך קערה זו על פיה; הוא הסביר כי הפיזור והנדידה ההמונית של העם בין הארצות אינם אלא סימפטומים של מחלת הגלות, והתרופה היחידה והמוחלטת למצב זה היא ריכוז לאומי טריטוריאלי בארץ ישראל.^[4]

השראה גיאופוליטית וחזון השחרור המעשי

תפיסתו המדינית של הרב ביבאס הושפעה עמוקות מן התהליכים ההיסטוריים הדרמטיים שהתרחשו באירופה ובאגן הים התיכון במהלך המאה התשע-עשרה. תקופת כהונתו כרב הראשי של קורפו הפגישה אותו מקרוב עם המאבק הלאומי של העמים הבלקניים.^[1] עמידתם האמיצה של היוונים והסרבים במרד נגד שלטון האימפריה העות'מאנית, והצלחתם להשיג עצמאות מדינית, שימשו עבורו הוכחה מוחשית לכך ששחרור לאומי אינו מתרחש מעצמו אלא דורש הקרבה, ארגון ומאבק מעשי.^[1]

מתוך ניתוח גיאופוליטי זה, הציע הרב ביבאס רעיון שהיה חסר תקדים ונועז במיוחד בעולם הרבני של ימיו: הקמת כוח צבאי יהודי מגן.^[3] הוא סבר כי על העם היהודי לחדול מלהיות נתון לחסדי האומות, לגלות תושייה צבאית, לאחוז בנשק ולשחרר את ארץ ישראל מידי השלטון הטורקי בכוח הזרוע במידת הצורך.^[3] חזון זה של ריבונית ביטחונית וצבאית הקדים בעשרות שנים את הגותם של מנהיגי הציונות המעשית והמדינית, והפך אותו למבשר המובהק של תפיסת ההגנה העצמית היהודית בעת החדשה.^{[1, 3]}

שרשרת ההשפעה: מגיברלטר ועד לציונות המדינית

אף על פי שהרב ביבאס לא הותיר אחריו ספרים מודפסים רבים, שיטתו ההלכתית והרעיונית הונחלה לדורות הבאים באמצעות תלמידו המובהק, הרב יהודה אלקלעי.^{[1, 6]} בשנת 1831, עם מינויו של הרב ביבאס לרבה של קורפו, נפגשו השניים והרב ביבאס הפך למנטור הרוחני של אלקלעי, ששימש אז כאיש דת צעיר בזמון שבסרביה.^{[1, 6]} הרב אלקלעי אימץ ללא סייג את השקפותיו המהפכניות של רבו בדבר גאולה אקטיבית, עלייה חלוצית והתארגנות מדינית, והחל להפיץ אותן ברחבי אירופה באמצעות דרשותיו וחיבוריו התורניים.^{[2, 6]}

באמצעות הרב אלקלעי נוצר קשר היסטורי ישיר אל אבי הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל.^[3] שמעון לייב הרצל, סבו של בנימין זאב הרצל, היה חבר פעיל בקהילתו של הרב אלקלעי בזמון והושפע ישירות מתורתו הלאומית של אלקלעי, ששאבה את מקורותיה ממשנתו של הרב ביבאס.^{[3, 6]} בכך משמש הרב ביבאס כחוליה הראשונה והחיונית בשרשרת מסירה אינטלקטואלית שהובילה בסופו של דבר להקמת התנועה הציונית העולמית.^[3]

הפרק האחרון בחברון: עזבון, תעלומת ספרייתו ואיתור קברו

בשנת 1852, שנה לאחר פטירת רעייתו, החליט הרב ביבאס להפוך את הלכה למעשה ולסיים את חייו בארץ הקודש.^[1] עם הגעתו לנמל יפו, התקבל בכבוד מלכים ובאהבה רבה על ידי תלמידיו הרבים שציפו לבואו.^[1] מיפו המשיך לעיר האבות חברון, שם בחר להשתקע.^{[1, 5]} בחברון הקים הרב בית מדרש תורני משמעותי ושיכן בו את ספרייתו העצומה והייחודית שהביא עמו מאירופה, ספרייה שהכילה כתבי יד נדירים וספרים מגוונים בתחומי התורה והמדע.^[1]

חייו בארץ ישראל היו קצרים למדי; כחודשיים בלבד לאחר עלייתו, ביום י"ז בניסן תרי"ב (6 באפריל 1852), הלך הרב ביבאס לעולמו.^{[1, 2]} הוא נטמן בבית העלמין היהודי העתיק של הקהילה הספרדית בחברון, בחלקת קדושים המיועדת לרבנים ומקובלים.^{[1, 5]}

עדויות היסטוריות ועזבונו הכספי

על פי רישומיו ההיסטוריים של ג'יימס פין, הקונסול הבריטי בארץ ישראל באותה התקופה, השאיר אחריו הרב ביבאס עיזבון כספי של 2,000 פיאסטרים.^[4] מחצית מן הסכום נמסרה לשני התלמידים הנאמנים שליוו אותו בדרכו האחרונה לארץ ישראל.^[4] המחצית השנייה של הממון הוקדשה, על פי צוואתו, לכיסוי הוצאות קבורתו היקרה ולמימון עריכת תפילות מיוחדות לעילוי נשמתו בכל שנה במהלך תפילת ליל יום הכיפורים בבית הכנסת של הקהילה הספרדית בחברון.^[4]

תעלומת ספריית הרב והקשר למגילות מדבר יהודה

במהלך טבח חברון בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט), נבזזו בתי הכנסת ומוסדות התורה של הקהילה היהודית בעיר, וספרייתו המפוארת של הרב ביבאס נעלמה כלא הייתה.^[1] בשנת 1953 העלה החוקר הנודע פרופ' סולומון זייטלין תיאוריה מהפכנית ומעוררת מחלוקת, לפיה חלק מהמגילות הגנוזות (מגילות מדבר יהודה) שהתגלו באותן שנים במערות קומראן הגיעו למעשה מספרייתו הפרטית של הרב ביבאס שנבזזה ב-1929 והתגלגלה לידי סוחרים מקומיים.^[1] אף שסברה זו נותרה בגדר קוריוז מחקרי ולא זכתה לקונזנזוס מדעי, היא מעידה על המוניטין העצום של הספרייה כנושאת אוצרות רוח נדירים וקדומים.^[1]

איתור הקבר מחדש

במשך עשרות שנים לא נודע מקום קבורתו המדויק של הרב ביבאס בחברון, בעקבות ההרס הרב שזרעו הירדנים בבית העלמין היהודי העתיק בין השנים 1948 ל-1967.^{[1, 3]} העניין ההיסטורי והמחקרי הגובר בדמותו בשנים האחרונות הניעו מאמצי חיפוש קפדניים ובחינה מחודשת של עדויות ארכיוניות.^{[1, 3]}

פיענוח התעלומה התאפשר לבסוף הודות לזכרונותיו של יוסף עזרא, יליד העיר חברון, אשר סיפק מידע טופוגרפי מדויק שאיפשר לזהות את קברו של הרב ביבאס בתוך חלקת הרבנים והמקובלים העתיקה בחברון.^{[3, 5]} גילוי הקבר מחדש היווה סגירת מעגל היסטורית עבור הוגה דעות דגול שחזה את תקומת עם ישראל בארצו, ומצא את מנוחתו האחרונה בעיר האבות.^[5]