מר שושני

משנתו התורנית, פועלו הפדגוגי ופניו המחקריים של החכם שושני: ניתוח היסטורי, אקזיסטנציאליסטי וטקסטואלי

מבוא והקשר היסטורי: האיש שהיה לחידה

מר שושני נותר אחת הדמויות המסתוריות, המהפנטות והמשפיעות ביותר על המחשבה היהודית והכללית במאה העשרים.^{[1, 2]} הוא שילב בין בקיאות בלתי נתפסת בכל מקורות התורה, התלמוד, ההלכה והקבלה, לבין שליטה מוחלטת במדעים מדויקים, פילוסופיה מערבית מודרנית, ספרות קלאסית ולפחות שלושים שפות שונות.^{[3, 4, 5]} חרף השפעתו העצומה על גדולי הפילוסופים ואנשי הרוח של דורו, בחר שושני לחיות כנווד חסר בית, מוזנח במראהו החיצוני ונטול נכסים, תוך שהוא מעלים בקנאות את פרטי זהותו ואת כתביו האישיים.^{[1, 4, 5]}

במשך עשרות שנים נעשו ניסיונות אינטנסיביים לפענח את חידת חייו וזהותו של שושני, כאשר הבמאי מיכאל גרינשפן הקדיש עשור שלם, בין השנים 2013 ל-2023, למסעות פגישות ותחקירים מקיפים ברחבי העולם.^{[6, 7]} מחקר זה הניב את הסרט התיעודי "חידת שושני", אשר זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2023 וחשף היבטים נרחבים בחייו.^[7] המחקר ההיסטורי והתגליות האחרונות בכתב ידו מציגים שתי תזות מרכזיות באשר למוצאו ולשמו האמיתי.^{[4, 7]} התזה המרכזית, הנתמכת על ידי חוקרים בולטים כגון משה נחמני וד"ר יעל לוין, מזהה אותו כרבי הלל פרלמן, עילוי ליטאי ותלמידו המובהק של הראי"ה קוק.^{[3, 4]} מנגד, ממצאים ארכיוניים מסוימים מציעים נרטיב חלופי המזהה אותו כמרדכי אוחנה (או אוחנונה) יליד מרקש שבמרוקו.^[7]

השוואת היפותזות הזהות הביוגרפית

ראיה פיזית משמעותית לתזת הלל פרלמן נמצאה בדף פורזץ של ספר הקבלה של הרמח"ל "קל"ח פתחי חכמה" (וורשה), שם מופיעה חתימתו המפורשת בעיפרון: "הספר שייך לי הלל פערעלמאן הלומד בישיבת פרי עץ חיים אשר במאה שערים", לצד חותמת נדירה הנושאת את הכיתוב "הלל פערעלמאן ירש".^[9] גילוי זה מעניק הצצה אותנטית לימיו הראשונים בארץ כנער צעיר כבן 14 ואף פחות מכך, המאששת את האגדות על גאונותו בקבלה כבר בילדותו, בדומה לעדות על כך שידע את כל "ספרא דצניעותא" בעל פה בגיל שש.^[9] קשר לשוני מעניין שהציע הרב שמעון שלמה זילבר מראה כי השם "הלל פערעלמאן" בכתיב יידי מלא עולה בגימטריה 606, המניין המדויק של האותיות שו"ש, ובכך השם "שושני" פירושו "שו"ש-אני" (אני הלל פרלמן).^[9]

המחקר ההיסטורי חושף פרק דרמטי ועלום אודות לימודיו של שושני בצעירותו בישיבת הרב קוק ביפו, אשר פעלה בקומה העליונה של מבנה בית המלאכה 'שערי תורה' סביב שנת 1900.^[9] ישיבה זו, שהתאפיינה בעיסוק מעמיק בתורת הנסתר ובחיבוריו הגנוזים של הראי"ה קוק, הוסתרה בכוונה על ידי בוגריה, והמחקר ההיסטורי שלה עודנו בחיתוליו.^{[8, 9]} לאחרונה התגלתה חותמת הישיבה הרשמית המהווה שריד פיזי יחיד ממנה.^[9] בתקופה זו למד שושני בחברותא עם הרב יחיאל מיכל קיבלביץ' (אשר הותיר עדות נרגשת על הרב קוק) והרב מאיר גולדברג, לצד תלמידים בולטים נוספים כיזם אשר ריבלין (מייסד "הצופים הדתיים") ואברהם יוסף הרצפלד.^[9] חליפת המכתבים הענפה בין הרב קוק לשושני בראשית מלחמת העולם הראשונה, לצד מכתבי הראי"ה המכנים את פרלמן בכינוי "החתן" ומתארים אותו כ"חריף, בקיא, שלם ורב תבונות", מבססים את הקשר התאולוגי והאישי העמוק ביניהם.^{[4, 9]} ההיסטוריה של מוסד זה מתועדת בהרחבה בספר "שעריה נעולים".^[9]

במהלך תחנות חייו השונות אושפז שושני לתקופה מסוימת בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, ושמו נרשם בספר המאושפזים של המוסד.^[9] העיתונאי דוד גלעדי (סבו של יאיר לפיד) אף פגש אותו על סיפון אונייה ופרסם את רשמיו המשתוממים מגאונותו ומאישיותו החריגה.^{[4, 9]} האדם הקרוב אליו ביותר באותם ימים מתואר כר' מנחם פרלמן, אשר הכיר את שושני ואת צפונותיו טוב מכולם.^[9]

הרשת האינטלקטואלית וההשפעה על הוגי המאה העשרים

פועלו של שושני כמורה הותיר חותם בל יימחה על שורה של הוגי דעות מפורסמים, אשר ראו בו מורה נדיר ששינה לחלוטין את חייהם והגותם.^{[1, 10]} הוא לא תפס את עצמו כיוצר מערכת פילוסופית סגורה אלא כמתעל פדגוגי המעורר את הלומד לחשיבה עצמאית, ספקנית ונטולת פשרות.^{[5, 11]}

רשת ההשפעה והתלמידים המרכזיים

• עמנואל לוינס: הפילוסוף הצרפתי הנודע נחשב לאחד מתלמידיו הבולטים והמושפעים ביותר של שושני.^{[4, 5]} לוינס כינה אותו "מורה מופלא ואכזרי", והדגיש כי שושני הוא זה שפתח בפניו את שערי התלמוד והעניק לו את התשתית לקריאות הפילוסופיות-מוסריות שלו.^{[4, 5]} בשל מראהו המוזנח וחוסר ההיגיינה שלו, אשתו של לוינס לא הסכימה שילמד בביתם, והשניים קיימו את שיעורי התלמוד המרתוניים שלהם על רציפי הרכבת התחתית בפריז.^[4] מהמחברות עולה כי שושני עסק רבות ב"פילוסופיית המוסר", עיסוק שהשפיע ישירות על הניסוח הלוינסיאני של האחריות האינסופית לאחר.^[5]
• אלי ויזל: חתן פרס נובל לשלום תיאר את שושני באוטוביוגרפיה ובספריו כדמות קבלית ומסתורית שאיש לא ידע את גילה או מוצאה, והגדיר אותו כיהודי נודד הנראה כקבצן אך מחזיק במוחו את כל אוצרות הרוח האנושית.^{[4, 5]} ויזל העריץ את יכולתו לצטט בעל פה מהוודות ההודיות לצד ספר הזוהר.^[5] לאחר מותו של שושני, פרסם ויזל הספד נרגש בעיתון "הצופה" ונפגש עם אחיינו של שושני כדי לאמת את זהותו כהלל פרלמן.^{[4, 5]}
• פרופ' שלום רוזנברג: מבכירי הוגי הדעות בישראל ולשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.^[5] רוזנברג למד אצל שושני בדרום אמריקה והיה לצדו ברגעיו האחרונים בדוראסנו שבאורוגוואי במהלך סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים.^[5] רוזנברג הוא שהציל ותרם עשרות ממחברותיו של שושני לספרייה הלאומית, מתוך הבנה כי הן מהוות את מקור הכתיבה הראשוני היחיד שהותיר אחריו.^[5]
• יהודה לאון אשכנזי (מניטו) ואנדרה נהר: הוגי דעות מובילים ביהדות צרפת של לאחר המלחמה, אשר ספגו משושני את המתודולוגיה של קריאה דינמית, המפרקת את המבנה המילולי החיצוני כדי לחשוף את הפוטנציאל הרעיוני הטמון בתוכו.^{[1, 10]}
• פרופ' צבי בכרך: ההיסטוריון והחוקר הבולט שלמד משושני במהלך שהותו של האחרון בקיבוץ בארות יצחק, עדות המעידה על כך ששושני הפיץ את תורתו גם בקרב קהילות חלוציות ודתיות צעירות בישראל.^{[7, 11]}

תקופת מלחמת העולם השנייה עיצבה חלק מהממדים המיתיים של דמותו כמציל נפשות וכמי שניצל בעצמו בדרכים ניסיות.^[7] לאחר שארוסתו שרה אביטבול נורתה למוות לנגד עיניו בפריז על ידי הגרמנים, נמלט שושני לשווייץ.^{[4, 7]} כדי שלא יוסגר בחזרה לידי הנאצים, התחזה למשוגע ואובחנה אצלו נוירוזיס פסיכופתית.^[7] המפגש הידוע ביותר שלו עם הגסטפו התרחש כאשר נעצר בחשד שהוא יהודי.^[7] שושני התעקש כי הוא מוסלמי, וכדי לאמת את גרסתו הביאו הגרמנים את האימאם של פריז לבחון אותו.^[7] לפי עדותו של ד"ר מישל גולדברג, לאחר שיחה תאולוגית ופילוסופית מעמיקה בת שעתיים בקוראן, יצא האימאם נרגש וקבע בפני הקצין הנאצי כי האיש מוסלמי אדוק, והוסיף כי מעולם לא למד על האסלאם כפי שלמד מפיו של שושני באותן שעתיים.^[7]

משנתו הפדגוגית והתאורטית: פדגוגיית החרס והמרגלית והפרד"ס המחודש

משנתו התורנית של שושני לא התנסחה במאמרים שיעורתיים אלא במפגש חי ובמתודולוגיה הרמנויטית חסרת פשרות.^{[5, 11]} הבנת הנסתר והסוד אצלו אינה עוברת דרך חוויות מיסטיות, אקסטזה או פקיעת הדעת, אלא דווקא בשבילי התבונה, החוכמה, והיכולת האינטלקטואלית של פירוק ובנייה מחדש.^[11]

פדגוגיית החרס והמרגלית

בתוך פירושו לפתיחת פרשת תולדות, מנתח שושני את האגדה התלמודית על הדיון בין רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא, שבו אמר רבי יוחנן: "אילולי הרמתי את החרס בשבילך, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו".^[11] מתוך סיפור זה ניסח שושני מערכת של שבעה חוקים פדגוגיים נוקשים המגדירים את הדינמיקה הראויה בין מורה לתלמיד.^[11]

לפי תפיסה זו, תפקידו של המורה מוגבל אך ורק להסרת המכשול החיצוני – החרס המכסה על האמת – ואסור לו בשום אופן להצביע ישירות על המרגלית עצמה.^[11] הלומד נדרש להיות צולל פעיל, המבין בכוחות עצמו כיצד להרים את החרס, לצלול לעומק ולגלות את המשמעות העמוקה.^[11] הגילוי העצמאי הוא התנאי היחיד להבנת ערכה האמיתי של התבונה.^[11] גם כאשר התלמיד טועה במהלך הלמידה ומעלה חרס פשוט מתוך מחשבה מוטעית שמדובר במרגלית, אסור למורה לספק לו את התשובה הנכונה.^[11] תפקיד המורה נותר להמשיך להסיר את החרסים המחשבתיים הסובבים אותו, להדריך אותו להכריע מה נכון, ולאפשר לו להגיע אל המרגלית האמיתית בעצמו.^[11] מכאן עולה התביעה של שושני מתלמידיו שלא להישאר בחרס – כלומר בקסם החיצוני של הסיפורים והאגדות – אלא לצלול אל המילים עצמן, להפוך בהן, לבחון אותן בקפידה ולגלות את מה שטמון מעבר להן.^[11]

ארבעת רובדי הפרד"ס בפרשנותו של החכם שושני

ההרמנויטיקה של שושני מציעה הגדרה מבנית מחודשת לארבעת רובדי הפרד"ס, המעבירה את המשקל מההגדרות המקובלות אל תהליך פילוסופי מתוחכם של פענוח והכרעה לקורא.^[11]

החיפוש אחר הנסתר אצל שושני אינו חורג מן השפה, אלא מתרחש בתוכה.^[11] דרך לימודו עוברת דרך פירוק קפדני של המילים, וגילוי מרחב המשמעויות האינסופי שבהן.^[11] בבואו לפרש את הפסוק במשלי (א', כ"ח): "אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי", מסביר שושני כי הלומדים יחפשו את האות נון (נ') ולא ימצאו.^[12] פירוש זה רומז על שיטתו לפיה הפשוט קודם למורכב במעלה הרוחנית, בדומה לכך שהחכם קודם לסכל, הטוב לרע והשלם לפגום.^[12] ההיגיון אצל שושני הוא בעיקרו דיוק וסדר, המבוסס על הבחנה חדה בין טפל לעיקר ובין מסובך לפשוט.^[12] שושני ראה את העולם כולו כאוסף של טקסטים שיש לפרשם שוב ושוב, והחזיק בעמדה לפיה יש בכל פסוק ופסוק שני מיליון וארבע מאות אלף פירושים אפשריים.^[7]

המבנה הטקסטואלי והקודים המרחביים של המחברות

המחברות האישיות שהותיר אחריו שושני משמשות עדות חומרית לשיטת הלימוד והכתיבה הייחודית שלו.^{[1, 5]} מדובר בטקסטים קשים ביותר לפענוח, שבהם רב הנסתר על הגלוי.^[5] הכתיבה היא צפופה, חסרת מילות קישור ומלאה ברמיזות ובראשי תיבות בלבד, דבר המקשה מאוד על הקישור וההבנה הרציפה של הרעיונות.^{[1, 11]} שושני נהג להדגיש חלקים מסוימים מהציטוטים, להשמיט חלקים אחרים או לחבר יחד מקורות שונים לחלוטין.^[1] מקורות רבים, ובייחוד פסוקי מקרא, אינם מובאים בלשונם אלא באמצעות הפניה מספרית למיקומם המדויק או מילות מפתח קצרות.^[1]

הארגון המרחבי של העמודים מתוחכם ודינמי.^[1] אף שמרבית השורות כתובות לרוחב, שושני שילב הערות והשלמות הכתובות במאונך, וחילק את העמודים ליחידות נפרדות באמצעות קווים מפרידים ורווחים גדולים, שנועדו ככל הנראה לאפשר השלמה מאוחרת של הדברים.^[1] בכמה מן המחברות הוא דילג במכוון על דפים שלמים כדי להשאיר מקום להרחבה עתידית של הנושא.^[1]

לצורך קיצור דרך כתיבתי והצפנה אינטלקטואלית, שאל שושני סימנים גרפיים מובהקים מעולם הלוגיקה והמתמטיקה, המופיעים לאורך כל פסקאותיו.^[1]

מערכת הסימנים הגרפיים במחברות שושני

ניסיונות הפענוח של המחברות נתקלו בקשיים עצומים לאורך השנים, ורק בשנים האחרונות, בעקבות תרומת הארכיון לספרייה הלאומית, החלו חוקרים ומלומדים לפענחן באופן שיטתי.^{[1, 5]} מיכאל גרינשפן, במסגרת עבודתו על סרטו, נעזר בניתוחי מחשב מתקדמים ובמומחים כגון הרב אורי שרקי, אלימלך הונא ועקיבא כהנא, כדי לפרוץ את מעטה ההצפנה ולחשוף חלקים מקורות חייו והגותו של שושני.^[7]

קריאה צמודה במחברות המפוענחות: חקירה רב-תחומית

עיון מדוקדק במחברות המפוענחות מציג אינטגרציה פנומנלית בין תחומי ידע שנחשבים כסותרים במחשבה המערבית הקלאסית, אך מתלכדים אצל שושני למערכת הרמונית אחת.^{[1, 11]}

מחברת 1CH1: המפגש בין מתמטיקה, פיזיקה וביולוגיה

מחברת זו (המסומנת פיזית בספרה 2 על גבי כריכתה) כתובה בעברית ובספרדית ומכילה 60 דפים, מתוכם 46 כתובים והשאר ריקים.^[1] היא כוללת חישובים מתמטיים מורכבים שהקשרם ככל הנראה פיזיקלי, לצד רשימות שונות ודף נפרד המכיל חידות לוגיות בספרדית.^[1]

בתחום המתמטי, הגולשים והחוקרים זיהו במחברת פתרונות של מערכות משוואות אלגבריות, פולינומים, פונקציות היפרבוליות, שימוש בפרמוטציות והצגה של משולש פסקל.^[1] בעמוד 22 מופיע ביטוי המייצג את סדרת פורייה של גל בצורת משולש:

• cos(x)+
• 3
• 2
• cos(3x)
• +
• 5
• 2
• cos(5x)
• תוך ציון טעות חישוב קטנה של שושני בהגדרת המכנים.^[1] בעמוד 23 מופיע טיפול במספרים מרוכבים מהצורה a+ib, מציאת הזווית באמצעות:
• t=arctan(
• b
• a
• )
• חישוב המרחק מהראשית המוגדר במחברת כ-R=a
• 2
• +b
• 2

והצגתו הקוטבית כ-R(cos(t)+isin(t)).^[1] שושני דן בתורת החבורות, מזכיר את המתמטיקאי הפרסי אל-ח'ווארזמי (ממציא האלגוריתם), מציג נוסחאות היסטוריות כגון נוסחת פאולהבר (Faulhaber's formula), ועורך רשימות של מתמטיקאים עם שנות תגליותיהם.^[1] כמו כן, מופיע שימוש מתקדמים בטבלאות לוגריתמים לביצוע חישובים מהירים, תוך הגדרת מפתחות אופרטיביים מורכבים.^[1]

בתחום הביולוגי, עמודים 17 ו-18 מכילים סיכומים מפורטים על ביולוגיה של התא, גנטיקה וביולוגיה מולקולרית.^[1] בין היתר נכתב שם: "בכל תא 48 כרומוזומים" – נתון המתאים מבחינה מדעית לקופים (בעוד שבבני אדם ישנם 46 כרומוזומים).^[1] דף החידות בספרדית המצורף למחברת עוסק בבעיות לוגיות קלאסיות של אמת ושקר המבוססות על שקרנים ודוברים אמת בעלי עיניים שחורות וכחולות, לצד אזכור של בעיית שבעת הגשרים של קניגסברג.^[1]

מחברת 1CH3: הרמנויטיקה מקראית, קוסמולוגיה ותאולוגיה קבלית

מחברת זו (המסומנת פיזית בספרה 7) עוסקת בעיקרה בפירושים לפסוקים ולפרשיות מן המקרא, ומשלבת טבלאות המהוות חישובי לוח שנה מורכבים.^[1] המחברת נפתחת בניתוח של ספר דברים (פרק י"ח, פסוקים ו'-ח') העוסק בדיני הלוויים.^[1] שושני מתמקד במילה "שעריך", ומפרש את המילים "אשר הוא גר שם" כקביעה הלכתית לפיה "אין לו זכות להשכיר".^[1] את המילים "אשר יבחר ה'" הוא מפרש כמהלך המתבצע "ע"י נביא בו הסכם כל השבטים", ומסביר כי הכתוב סתם את מקום המקדש משום שאין נפקא מינה איזה מקום יבחרו השבטים – בכל מקום שיבחרו בהסכמה לאומית, שם תשרה שכינה.^[1] את הביטוי "ככל אחיו הלויים העומדים שם" מפרש שושני כביסוס לעקרון השוויון הסוציאלי, המונע צרות עין של הלויים הוותיקים כלפי הלוי החדש שזה עתה בא לשרת במקדש.^[1]

בעמוד 2א מפתח שושני את המבנה השלטוני והרוחני של ישראל באמצעות ראשי התיבות מ'ש'כ'ן', ומציין כי יש מינוי לשופט אך אין מינוי אישי לשרת במקדש.^[1]

מבנה ההנהגה הציבורית במודל מ'ש'כ'ן'

שושני מנתח את מושג מסירות הנפש ומציע כי סימני האהבה האמיתיים היחידים לה' הם הקרבה.^[1] בעוד שהקרבת ממון קשה רק לכיליי, הקרבת החיים עצמם היא עומק האהבה של "וחי בו" – הגשמת חלק אלוה ממעל בכל המאמצים, מבלי לסגת גם במצבי סיכון.^[1] עקדת יצחק נועדה "למרק" את פגמי עבודה זרה של תרח, אבי אברהם.^[1]

בדיון על מות נדב ואביהוא, מסביר שושני כי עשיית מעשה ללא ציווי מהווה חטא חמור.^[1] פנחס, במעשהו הקנאי, פעל מעצמו מפני שמשה שכח את ההלכה, ומעשהו נחשב כהלכה שוות ערך לציווי.^[1] במעשה זה תיקן פנחס את חטא הפשרה של אהרן בעגל (שגרם לעבודה זרה של הערב רב) ואת חטא נדב ואביהוא.^[1] שושני מציג רמז קבלי המבוסס על ראשי התיבות: נ'דב א'ביהוא ≡ נ'ביא א'ליהו, המאשש את המסורת לפיה פנחס הוא אליהו.^[1]

בעמוד 10ב מציע שושני פירוש קוסמולוגי מודרני מדהים לפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א', ה'), ורושם: "כל רגע היה ערב ובוקר במקומות מנוגדים", התייחסות המבטאת הבנה מדעית ברורה של צורתו הגלובלית של כדור הארץ והפרשי השעות הגיאוגרפיים.^[1] בעמוד 10א הוא משווה בין בראשית א', ג' לבראשית א', ז', רושם את האותיות ג' ו-ז' בכתב רהוט ומעיר כי "רואים בבירור שצורתן הפוכה זו לזו" כמראה מנוגדת.^[1] הוא מגדיר את הלילה כזמן היעדר האור (המייצג מוות, עיוורון וסכלות), את הערב מלשון "יתערבו הדברים ולא יוכרו", ואת הבוקר מלשון "ותבקר כל דבר לאורו" (היכולת להבחין ולבקר בין הדברים לאור יום).^[1]

מחברת 60: "תנורו של עכנאי" והאתיקה של בית המדרש

מחברת זו פותחת בבירור לשוני של הצירוף "תנורו של עכנאי", ועוברת לדיון מעמיק ביחסי רב ותלמיד ובגבולות המוסר.^[5] שושני שואל שאלות פילוסופיות-מוסריות קשות: מדוע שתק רבי יהושע פעמיים בניסי החרוב ואמת המים, והתערב רק כאשר כותלי בית המדרש נטו ליפול? ^[5] שושני מסביר זאת בניתוח של "הפסד הולך וגדל" ^[5]:

• בניסי החרוב המהלך אין כל הפסד ממשי לחברה, ולכן אין צורך להתווכח עם הנס.
• באמת המים החוזרת לאחור ישנו הפסד מסוים, שכן המים אינם משקים עוד את השדות, אך הנזק עדיין נסבל.
• בנפילת בית המדרש ישנו הפסד עצום וחורבן מוחלט של מוסד התורה והחברה.

שושני קובע קביעה ערכית לפיה בית המדרש כמוסד הוא נצחי לעומת האדם הזמני והחולף.^[5] לכן, הכתלים הגיעו לפשרה – הם מטו ליפול מפני כבודו של רבי יהושע אך לא נפלו מפני כבודו של רבי אליעזר, כדי לבטא את הצורך המבני להקשיב לשני הצדדים במחלוקת.^[5]

נושא נוסף שהעסיק את שושני עמוקות בכתביו הוא הפסוק בתהילים (פ"ט, ל"ט): "וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאַס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ".^[7] הוא תמה מדוע חכמי המאספים לא השמיטו את הפסוק הקשה הזה מספר תהילים, ורשם במחברותיו משפטים כגון "אין אדם נתפס על צערו", "כאן מתייאש 39" וכן "ה' מפר ברית", המבטאים את ההתמודדות האקזיסטנציאלית העמוקה שלו עם שאלות של חורבן, הסתר פנים ושבריריות הברית ההיסטורית.^[7]

סיכום ומסקנות

החכם שושני מייצג מודל מהפכני של למדן קלאסי ואינטלקטואל מודרני, אשר סירב לקבל על עצמו את המוסכמות החברתיות של עולם האקדמיה או הרבנות, ובחר לחיות בשולי החברה כדי לשמר את חירותו האינטלקטואלית המוחלטת.^{[1, 3, 7]} פועלו התורני לא התמצה בכתיבת ספרים שיטתיים, אלא בהעמדת תלמידים שהפכו למובילי דרך במחשבה הפילוסופית והיהודית של המאה העשרים.^{[1, 10]}

משנתו הפדגוגית, כפי שעולה מחוקי "החרס והמרגלית", מציבה תביעה רדיקלית כלפי הלומד: שבירת המחיצות המילוליות החיצוניות, חשיבה עצמאית נטולת פשרות וצלילה אל מעבר למילים, אל המקום שבו החוכמה והמדע מתלכדים ליחידה תאולוגית אחת.^{[1, 11]} פענוח מחברותיו, הנמצא בעיצומו, ממשיך לחשוף את העומק הלוגי, המתמטי והקבלי של הגאון המסתורי, ומבטיח להמשיך ולהעשיר את הבנתנו באשר למרחבי הפרשנות וההגות היהודית בדורות הבאים.^{[5, 7, 11]}