הרב יצחק נסים

שורשים בבגדאד ועלייה לארץ ישראל: היסודות האישיים והתורניים

הרב יצחק נסים נולד בבגדאד ביום הראשון של חג החנוכה, כ"ה בכסלו ה'תרנ"ו (12 בדצמבר 1895), לרחמים, שהיה יליד איראן, ועמאם.^[1] בשל יום לידתו בחג האורות נקרא "נסים", ושם שני זה הפך עם השנים לשם משפחתו הרשמי.^[1] כבר משחר נעוריו בבגדאד התבלט כעילוי תורני, כלמדן מעמיק וכמעיין מופלג שדעתו נשמעה בקשב רב בענייני רוח ורבנות.^[2] הוא רכש את השכלתו התורנית מפי ענקי הרוח של יהדות בבל באותה עת, ובהם המקובל הרב שמעון אגסי והרב צדקה חוצין (השני).^[1] קשריו התורניים והלמדניים הסתעפו במהירות מעבר לגבולות עיראק, והוא ניהל התכתבויות הלכתיות ענפות עם גדולי התורה בארץ ישראל ועם חכמי אשכנז ופולין הבולטים.^[2]

הסביבה המשפחתית שבה גדל הייתה רוויה בפעילות תורנית וציבורית, אך גם בטרגדיות קשות שעיצבו את אופיו הלאומי. בתחילת שנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נרצח אחיו, שלמה ציון, באכזריות על ידי השלטונות העות'מאנים בבגדאד, יחד עם שמונה-עשר חלפני כספים יהודים נוספים שהואשמו באשמת שווא.^[1] לזכר הנרצחים חיבר הרב נסים קינה מיוחדת ("קינת בגדאד"), אותה נהגו לקרוא במשך שנים רבות בבתי הכנסת של עולי בבל בעיראק ובישראל.^[1] אחיו הנוספים של הרב היו דמויות תורניות בולטות בפני עצמן: הרב יחזקאל עזרא רחמים, והרב אברהם חיים רחמים, שהיה ראש ישיבה, מקובל ותלמידו המובהק של ה"בן איש חי" (רבי יוסף חיים), ואף הגיה את ספריו של רבו.^[1]

בשנת תר"פ (1919), בהיותו בן עשרים וארבע, נשא הרב נסים לאישה את ויקטוריה.^{[1, 3]} בשנים אלו החל לבלוט כמנהיג לא-רשמי של הקהילה היהודית בבגדאד, הנהיג תקנות בבתי הדין ובבתי המדרש המקומיים, וסייע באופן פעיל ליהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל.^[3] בשנת תרפ"ד (1924), בגיל עשרים ושמונה, הגשים את שאיפת חייו ועלה ארצה יחד עם רעייתו במסע רכוב על גבי חמורים שנמשך כחודש ימים.^{[1, 3]} השניים הקימו את ביתם בצפון ירושלים, באזור שהיה באותה עת שומם ונטול תשתיות בסיסיות כגון מים, כבישים או מדרכות.^[3] בשל קשיים כלכליים ואוזל יד במימון בניית הבית, נאלץ הרב לשוב לבגדאד לתקופה קצרה, אך בחודש אייר תרפ"ה (1925) חזר סופית לירושלים, תוך שהוא מסרב בתוקף להפצרותיהם של מנהיגי הקהילה בבגדאד לשוב לעיראק ולכהן שם ברבנות.^{[1, 3]}

עם השתקעותו הסופית בירושלים, הפך ביתו ל"בית ועד לחכמים" ולמרכז תורני תוסס, אליו נהרו מדי יום חכמי וגדולי ישראל כדי ללמוד וללבן סוגיות הלכתיות סבוכות.^{[2, 3]} הרב נסים התיידד עמוקות עם גדולי התורה בירושלים, ובהם הראי"ה אברהם יצחק הכהן קוק, המקובל הישיש הרב שלמה אליעזר אלפנדרי והרב חזקיה שבתי.^[1] לצד שקידתו העצומה בתורה, עסק במסחר לפרנסתו על מנת שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בה.^[1]

הדרך אל כס ההנהגה וכהונתו כראשון לציון

מעורבותו של הרב נסים בחיים הציבוריים במדינת ישראל הצעירה הלכה וגברה עם השנים, מתוך שאיפה להשפיע על דמותה הרוחנית של המדינה הריבונית. בשנת 1951 התמודד לכנסת השנייה כמספר שתיים ברשימת "אמוני ישראל" שהקים המחנך והסופר הרב אליהו כי טוב, אך הרשימה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.^[1] למרות זאת, מעמדו הציבורי כאישיות תורנית עצמאית ורחבת אופקים הלך והתבסס. בשנת 1953, כאשר נטה למות הראשון לציון והרב הראשי הספרדי, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, פנה אל הרב נסים בבקשה אישית כי ימשיך את דרכו ויקבל על עצמו את כהונת הראשון לציון.^[1]

בשנת ה'תשט"ו (1955) נערכו הבחירות לרבנות הראשית. הרב נסים נבחר לכהונת הראשון לציון והרב הראשי הספרדי ה-37 של ישראל, לאחר שזכה ב-42 קולות בהתמודדות מול רבה של תל אביב, הרב יעקב משה טולידאנו, שקיבל 27 קולות.^[1] מעמד ההכתרה החגיגי נערך בו' בניסן תשט"ו.^[1] עם כניסתו לתפקיד, ניכרה מיד עצמאותו המחשבתית ודרכו הייחודית בכל תחומי הפעילות של המוסד.^[2] הוא כיהן בתפקידו הרם כ-17 שנים, לצד עמיתיו האשכנזיים – הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ולאחר מכן הרב איסר יהודה אונטרמן.^[1] מנהיגותו התאפיינה בראייה ממלכתית רחבה, ששאפה לגשר על פערים חברתיים ועדתיים, אך מנגד נתקלה בהתנגדות עזה מצד חוגים חרדיים שמרניים שראו בו רב ליברלי מדי ופעלו ללא הרף להחלפתו.^[1]

תלמידיו הבולטים של הרב יצחק נסים

הרב נסים הקים בית מדרש מיוחד להכשרת רבנים, שנועד לעצב דור חדש של מנהיגים רוחניים בעלי כושר לפסוק הלכה מתוך הבנת צורכי השעה והחברה המודרנית.^[1] בית מדרש זה העמיד תלמידי חכמים מופלגים שהשפיעו עמוקות על עולם התורה והדיינות בישראל ^[1]:

משנתו ההלכתית: "קב ונקי" והתמודדות עם אתגרי הריבונות היהודית

משנתו ההלכתית של הרב יצחק נסים התאפיינה בבהירות, בישירות ובחתירה להכרעה מעשית ברורה.^[2] כפוסק, הוא נמנע מפלפולים ארוכים והתמקד בניתוח המקורות ובניסוח פסקי דין נחרצים וברורים, תכונה שהוגדרה על ידי בני דורו כפסיקה שהיא "קב ונקי".^[2] החזקת הריבונות היהודית בארץ ישראל נתפסה בעיניו לא רק כאירוע פוליטי, אלא כתמורה דתית קטגורית המחייבת את פוסקי ההלכה להתמודד באומץ עם שאלות השעה הציבוריות והלאומיות.

שתי הכרעות הלכתיות וציבוריות מרכזיות מדגימות את שילובו המיוחד בין עצמאות תורנית לראייה ממלכתית:

• התרת העלייה להר הבית: בעוד שרבים מרבני התקופה נטו לאסור באופן גורף עלייה כלשהי להר הבית מחשש כרת, פסק הרב נסים כי מותר ליהודים לעלות לאזורים מסוימים בהר הבית, תוך הקפדה על חוקי הטהרה הנדרשים.^[1] פסיקה זו לא הייתה הכרעה תאורטית גרידא, אלא מהלך שנועד להפגין ולחזק את הריבונות היהודית במקום הקדוש ביותר לעם היהודי מיד לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים.^[1] הוא ראה בנוכחות היהודית בהר כלי חיוני לשמירת השליטה הלאומית במקום.
• ההתעקשות בפולמוס "מיהו יהודי": במהלך הפולמוס הציבורי הסוער סביב תיקון חוק השבות והגדרת הלאום במרשם האוכלוסין, גילה הרב נסים עמידה בלתי מתפשרת.^[1] הוא סירב לקבל פשרות שיאפשרו הגדרה עצמית של לאומיות שאינה תואמת את כללי ההלכה, ופעל בתקיפות כדי שקביעת יהדותו של אדם תיעשה אך ורק על פי דין תורה.^[1] לשם כך, גייס תמיכה בינלאומית רחבה באמצעות חליפת מכתבים עם גדולי הרבנים בעולם, ובכך תרם לביצור מעמדה ההלכתי של תעודת הזהות הישראלית.^[1]

במהלך כהונתו, הפכה מדינת ישראל למרכז התורני הגדול בתפוצות, והרב נסים נדרש להשיב לאלפי שאלות הלכתיות מורכבות שהופנו אליו מכל רחבי העולם.^[2] פסיקותיו, שהצטיינו בלשון קצרה וברורה, עסקו בכל תחומי החיים – משאלות פרטניות ועד לשאלות ניהול מדינה.^{[1, 2]}

מנהיגות ציבורית: ביטול מחיצות ושמירה על כבוד האומה

מטרתו המרכזית של הרב נסים כראשון לציון הייתה איחוד השבטים השונים שמרכיבים את החברה הישראלית הצעירה.^[3] בנאום הכתרתו הצהיר כי תפקידו הראשון הוא להפוך את שבטי ישראל לעם אחד, למזג את הגלויות השונות ולחבר את הטוב והיפה שבכל שבט ועדה.^[3] מתוך תפיסה זו, החל משנת תשט"ז (1956) יזם ביקורים וסיורים קבועים בקיבוצים, במפעלים, בערי פיתוח ובמועצות פועלים ברחבי הארץ.^{[1, 2, 3]} הוא לא הופיע בקיבוצים כ"נביא מוכיח בשער" המייסר את שומעיו בתוכחות, אלא ניהל עמם שיח תרבותי ומכבד, ובכך הצליח לקרב את הדור הצעיר שחונך ברוח חילונית מובהקת לערכי המסורת היהודית, ולשלב אלמנטים מסורתיים בחיי היום-יום של התנועה הקיבוצית.^{[2, 3]}

הרב נסים פעל בנחישות לביטול מחיצות עדתיות.^[2] ביתו בירושלים שימש כנקודת מפגש קבועה וייחודית לכל חלקי החברה: רבנים, אנשי רוח, פוליטיקאים, שופטים, אנשי אקדמיה, דיפלומטים וראשי קהילות מהגולה.^{[1, 2]} בין המבקרים הקבועים בביתו היו חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום ושופט בית המשפט העליון חיים כהן.^[1] מפגשים אלו יצרו גשרים חיוניים בין עולם התורה לבין עולם המדע והמשפט, וסייעו בליבון בעיות היסוד של החברה הישראלית בשיח פורה ומכבד.^[2]

עם זאת, לצד רכותו בקרוב רחוקים, גילה הרב נסים תקיפות מוחלטת ולא היסס להיכנס לעין הסערה כאשר חש שנפגע כבודה של המסורת או של מדינת ישראל הריבונית. שתי פרשות ממחישות זאת באופן מובהק:

החרמת האזכרה לנשיא ויצמן (1957): בנובמבר 1957 בחר הרב נסים להחרים את טקס האזכרה הממלכתי הרשמי לנשיא המדינה הראשון, חיים ויצמן.^[1] החלטתו נבעה מכך שהטקס נערך במתכונת חילונית מובהקת שלא תאמה את מסורת ישראל.^[1] בצעד זה הבהיר הרב כי הרבנות הראשית לא תהיה חותמת גומי לטקסים ממלכתיים המרוקנים מתוכן דתי מסורתי.

הסירוב ההיסטורי לפגוש את האפיפיור פאולוס השישי (1964): במהלך ביקורו ההיסטורי של האפיפיור בישראל, תכננו גורמי הממשל כי הרב הראשי ישתתף בטקס קבלת הפנים הממלכתי שנערך במגידו.^{[1, 2]} הרב נסים סירב להגיע.^{[1, 2]} הוא טען כי כיוון שהוא מייצג את ראש הדת היהודית הריבונית בארצו, חובת הפרוטוקול והכבוד הלאומי מחייבת שהאפיפיור (כראש הדת הקתולית) ישיב לו בביקור גומלין בירושלים.^{[1, 2]} ללא הבטחה לביקור כזה, הסביר הרב, השתתפותו בקבלת הפנים תתפרש כנחיתות של הדת היהודית מול הנצרות, דבר המהווה פגיעה חמורה בכבוד העם והמדינה.^{[1, 2]} סירובו עורר הדים בינלאומיים עצומים; עיתון "הארץ" אף ציין במאמר ראשי כי החלטתו של הרב הייתה מעשה היסטורי שהעניק משנה תוקף ועצמאות למדינת ישראל הצעירה.^{[1, 2]}

לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, ביקש הרב נסים להעניק ביטוי מעשי וסמלי לקשר ההיסטורי שבין המשפט העברי למקורו הקדום.^[2] הוא העביר את משכנו של בית הדין הרבני הגדול, שבראשו עמד כנשיא, לבניין המשקיף אל הכותל הדרומי, בסמוך ללשכת הגזית שבה ישבה הסנהדרין בעבר.^[2] היה זה מהלך סמלי רב-עוצמה שביטא את שאיפתו לחדש את ימיה של מערכת המשפט התורנית כעוגן לאומי ריבוני.^[2]

פרשת "האח והאחות" והשלכותיה על מוסד הרבנות הראשית

ראשית שנות השבעים זימנו למדינת ישראל ולמערכת הפוליטית והדתית את אחד המשברים ההלכתיים והחברתיים החמורים ביותר בתולדותיה – פרשת "האח והאחות".^[4] משבר זה לא רק ערער את יחסי הדת והמדינה, אלא שימש כמנוף פוליטי ישיר שהוביל להדחתם חסרת התקדים של הרבנים הראשיים המכהנים, ובהם הרב יצחק נסים.^[4]

• השתלשלות הפרשה ההלכתית: בשנות השישים הגיע לדיון בבית הדין הרבני בפתח תקווה תיק הנוגע לכשרותם לבוא בקהל של חנוך ומרים לנגר ("אח ואחות"), בשל שאלת ממזרות שעלתה לגביהם.^[4] בית הדין בפתח תקווה דן במקרה באריכות, עמד על דעתו בתוקף וקבע כי אין מנוס מהגדרתם כממזרים, ולכן הם אסורים להינשא לבני זוג יהודים.^[4] הדיון בפרשה הגיע לפתחו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים.^[4] על אף הלחצים הכבדים והדיונים הממושכים, החליטו דייני בית הדין הגדול שלא להכריע בסוגיה בעצמם אלא להחזיר את התיק לבית הדין בפתח תקווה על מנת שיבחן שוב את החלטתו.^[4] הכרעה זו נשענה על הכלל ההלכתי הנוקשה לפיו "אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו", המונע התערבות חפוזה של ערכאה עליונה בפסיקת ערכאה מקומית.^[4]
• ההסלמה הפוליטית והמשבר הקואליציוני: מאחר שהאח והאחות שירתו במטה הכללי של צה"ל, סמוך ללשכתם של שר הביטחון משה דיין והרב הצבאי הראשי דאז שלמה גורן, הפכה מצוקתם לעניין לאומי בוער.^[4] שר הביטחון משה דיין פעל בכל כוחו לפתרון הנושא, וראש הממשלה גולדה מאיר, שמצוקת השניים נגעה ללבה, שוחחה עמם ודרשה פתרון ממסדי.^[4] הפרשה נגררה לאורך שנים ואיימה להוביל למשבר קואליציוני חריף בין מפלגות השמאל (העבודה-מפ"ם) לבין הציונות הדתית.^[4] הרב שלמה גורן, בעודו מכהן כרב הצבאי הראשי, גיבש פסק הלכה מקל המאפשר להתיר את הממזרות, והבטיח למשה דיין כי במידה וייבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל, יכנס בית דין מיוחד שיפתור את הבעיה באופן מיידי.^[4]
• הדחת הרבנים הראשיים והתקדים ההיסטורי: הרב יצחק נסים ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש במטרה לפתור את המשבר בדרכים מקובלות, אך המהלך נכשל עקב סירובם של דיינים שמרנים לשתף פעולה.^[4] בעקבות כישלון זה, ובעצה אחת בין מפלגת העבודה-מפ"ם לבין מפלגת המפד"ל, הוחלט להוביל מהלך פוליטי להדחתם של הרבנים הראשיים המכהנים, הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן, ולהחליפם ברבנים שיהיו נוחים יותר לשלטון ומוכנים לפתור את המשבר.^[4]

בז' במרחשוון ה'תשל"ג (1972) הוחלפו הרב נסים והרב אונטרמן על ידי הרבנים עובדיה יוסף ושלמה גורן (שאכן פרע את הבטחתו מיד לאחר בחירתו והתיר את האח והאחות).^{[1, 4]} הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הרבנות הראשית, מאז ייסודה על ידי הראי"ה קוק, שבה הועמדו לבחירה מועמדים אלטרנטיביים במטרה להדיח רבנים מכהנים בעודם בחייהם (שכן עד אז נהגו הרבנים הראשיים לכהן לכל ימי חייהם).^{[1, 4]}

השפעות ארוכות טווח של הפרשה: לפרשת "האח והאחות" והדחת הרב נסים היו השלכות פוליטיות ודתיות מרחיקות לכת על מבנה ההנהגה של החברה הישראלית. הפרשה לא רק ששינתה את אופי הבחירות לרבנות הראשית, אלא היוותה נקודת זינוק היסטורית שבה צמחו והתבססו מנהיגים רוחניים חדשים בציבור החרדי והדתי-לאומי.^[5] דמויות מפתח כגון הרב אלעזר מנחם מן שך (שהפך בעקבותיה למנהיג הבלתי מעורער של הציבור החרדי-ליטאי), הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף עצמו, ביססו את מעמדם המנהיגותי המוביל בעקבות המשבר והטלטלה שאחזה במוסד הרבנות הראשית.^[5]

המורשת הכתובה ומפעלי ההנצחה

הרב יצחק נסים נפטר ביום תשעה באב ה'תשמ"א (9 באוגוסט 1981) בגיל 85, ונטמן בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים.^[1] רעייתו ויקטוריה נפטרה מספר שנים לאחר מכן, בשנת ה'תשמ"ט (1988).^[1] הוא הותיר אחריו יבול תורני עשיר וספרייה תורנית ייחודית במינה שכללה כתבי יד נדירים וספרים מדפוסים ראשונים.^{[1, 2]}

כתביו ויצירתו התורנית מאוגדים במספר חיבורים מרכזיים:

• שו"ת "יין הטוב" (חלקים א-ב): ספר השאלות והתשובות המרכזי שלו, המקיף את ארבעת חלקי השולחן ערוך.^{[6, 7]} החלק הראשון נדפס לראשונה בשנת תש"ז (1946/1947), והחלק השני יצא לאור בשנת תשל"ט (1979).^{[6, 7]} בשנת תשס"ו הוציא מוסד "יד הרב נסים" מהדורה שלישית ומחודשת של שני החלקים בכרך אחד, מוגהת ומלווה במפתח מקורות מפורט.^[7]
• "לדור ולדורות": אסופה בת שלושה כרכים המאגדת את מאמריו, נאומיו, שיחותיו ומכתבי החיזוק שכתב לאורך השנים, אשר יצאה לאור לאחר פטירתו בעריכתו של הרב שמואל כ"ץ.^[1]
• "לכלל ולפרט - הלכות קצובות": סדרה בת שלושה כרכים המאגדת את אלפי תשובותיו ההלכתיות הקצרות שהשיב לשאלות הציבור הרחב ומוסדות המדינה במהלך שנות כהונתו כרב ראשי (בעריכת הרב שמואל כ"ץ).^{[1, 7]}
• התכתבויות היסטוריות: עשרות ממכתביו התורניים פורסמו כנספח בספר "ישיבות בגדאד", ואוסף גדול נוסף של התכתבויותיו עם משפחת ששון המפורסמת נדפס בספר "נחלת אבות".^[1]

להנצחת זכרו ופועלו, הוקם מוסד "יד הרב נסים" השוכן בשכונת טלביה בירושלים, העוסק בהוצאה לאור של כתביו ובמחקר תורני.^{[7, 8]} המוסד הוציא לאור את "ספר הזיכרון לרב יצחק נסים זצ"ל" בשישה כרכים מקיפים.^{[8, 9]} כרכי ספר הזיכרון משקפים את רוחב היריעה של פועלו ומשנתו:

סיכום

משנתו ופועלו של הראשון לציון הרב יצחק נסים מהווים פרק מכונן בעיצוב דמותה הרוחנית של מדינת ישראל הצעירה.^[2] כרב ראשי וכפוסק, השכיל לשלב בין חתירה בלתי מתפשרת לאמת הלכתית פסקנית לבין גישה אנושית חמה ומקרבת, שביטלה מחיצות בין דתיים לחילונים ובין העדות השונות.^{[2, 3]} עמידתו האיתנה על כבוד התורה והאומה – כפי שבאה לידי ביטוי בסירובו לפגוש את האפיפיור ללא תנאי גומלין ובעמדתו בפרשת "מיהו יהודי" – ביצרה את מעמדה העצמאי של הרבנות הראשית כמוסד לאומי ריבוני שאינו נגרר אחר לחצים חיצוניים.^{[1, 2]}

אף שהתעקשותו ההלכתית בפרשת "האח והאחות" הובילה בסופו של דבר להדחתו הפוליטית חסרת התקדים, מורשתו הכתובה והרוחנית ממשיכה להוות השראה למנהיגות תורנית המשלבת מחויבות מוחלטת להלכה לצד ראייה ממלכתית רחבת אופקים ואהבת ישראל עמוקה.^{[2, 3]}