רבי אליהו בן שלמה זלמן

ביוגרפיה מורחבת: ימי הילדות, משפחתו ואורח חייו הפרוש

רבי אליהו בן שלמה זלמן, המוכר ברחבי העולם היהודי כגר"א (הגאון רבי אליהו) או "הגאון החסיד", נולד בט"ו בניסן ה'ת"פ (23 באפריל 1720) בכפר סלץ הסמוך לבריסק, באזור שהיה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי ^{[cite: 1]}. משפחתו החזיקה בייחוס למנהיגיה הרוחניים של וילנה; אביו, רבי שלמה זלמן, ואמו, טריינא, היו קשורים לרשת משפחתית מפוארת ^{[cite: 1]}. סבו, יששכר דב, היה בנו של רבי אליהו חסיד, שהיה נשוי לנכדתו של רבי משה רבקש, מחבר החיבור ההלכתי "באר הגולה", ובנו של רבי משה קרמר, ששימש כרבה של וילנה ^{[cite: 1]}. קשרים משפחתיים אלו חיברו את הגר"א ל"החבר יוסף" ולעלית הלמדנית של אותם הימים ^{[cite: 1]}.

כבר בשחר ילדותו התבלט הגר"א כעילוי יוצא דופן שאינו נזקק למסלולי הלימוד השגרתיים ^{[cite: 1]}. בגיל שש בלבד נשא דרשה מורכבת בבית הכנסת הגדול של וילנה, דרשה שלימד אותו אביו ואשר אליה הוסיף פלפול עצמאי ומקורי שנועד לבחון את גבולות יכולתו האינטלקטואלית ^{[cite: 1]}. בגיל שבע עבר להתגורר במשך שלושה חודשים בעיירה קיידאן אצל רב העיירה, רבי דוד קצנלבוגן, שם למד אצלו ואצל רבי משה מרגלית, מחבר הפירוש המכונן "פני משה" על התלמוד הירושלמי ^{[cite: 1]}. בגיל זה כבר הגה הגר"א חידוש הלכתי ייחודי שהודפס לימים בחיבורו "שנות אליהו" ^{[cite: 1]}. בגיל עשר הגיע הגר"א לקו פרשת דרכים רוחני, כאשר החליט ללמוד באופן עצמאי לחלוטין ללא מורים ומדריכים, ובתקופה זו התחבר לרב אריה ליב, מי ששימש לימים כאב בית הדין של טשעכאנאוויץ ^{[cite: 1]}.

בגיל צעיר נשא הגר"א לאישה את חנה, בת הלמדן יהודה לייב מקיידאן ^{[cite: 1]}. חנה נטלה על עצמה את עול ניהול משק הבית וגידול הילדים במלואו, מתוך מטרה מוצהרת לפטור את בעלה מכל טרדה גשמית ולאפשר לו להקדיש את כל עיתותיו ללימוד ^{[cite: 1]}. כל שמונת ילדיו של הגר"א נולדו לו מאשתו חנה ^{[cite: 1]}. לאחר פטירתה בשנת ה'תקמ"ג (1782), נשא הגר"א בזיווג שני את גיטל, בת מאיר לונץ מחלם, שהייתה אף היא אלמנה ^{[cite: 1]}. להגר"א היו ארבעה אחים אשר פנו אף הם לנתיבים תורניים: רבי משה, רבי אברהם (מחבר הספר "מעלות התורה"), רבי יששכר בער ורבי מאיר ^{[cite: 1]}.

בסביבות גיל עשרים יצא הגר"א למסע נודד בפולין ובגרמניה, ועבר בערים ליסא, ברלין ואולי אף באמסטרדם, עד ששב לווילנה בשנת ה'תק"ה (1745) ^{[cite: 1]}. הוא סירב בעקביות לכהן במשרת רבנות רשמית בווילנה או בכל קהילה אחרת, מתוך רצון להתרחק מן השררה, הפרסום והכבוד הציבורי, ומחשש שעיסוק בצרכי ציבור יפגע ברצף לימודו ^{[cite: 1]}. הנהגת הקהילה בווילנה, שראתה זכות עצומה במגוריו בעיר, הקציבה לו קצבה חודשית זעומה לפרנסתו ^{[cite: 1]}.

אורח חייו של הגר"א התאפיין בהתמדה קיצונית ואפסקטית: הוא ישן שעתיים בלבד ביממה, בחלוקה לארבעה חצאי שעות, כדי שלא לישון יותר מ"שיתין נשמין" ברציפות ^{[cite: 1]}. תלמידו המובהק, רבי חיים מוולוז'ין, העיד כי כאשר התקשה הגר"א בפיצוח קושיה חמורה, היה נמנע מלהכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, וגופו היה נעשה כחוש ומעונה עד אשר מצא את התשובה המיוחלת ^{[cite: 1]}. הגר"א נפטר בי"ט בתשרי ה'תקנ"ח (9 באוקטובר 1797) במהלך חול המועד סוכות, בגיל 77, ונטמן בבית הקברות היהודי בשניפישוק ^{[cite: 1, 2]}.

מתודולוגיית הלימוד והפסיקה: הגהות נוסח, פשט וההתמודדות עם הפלפול

מהפכת הלימוד של הגר"א סימנה מעבר חד משיטת הפלפול והחילוקים שהייתה נהוגה בישיבות פולין ואשכנז, אל עבר לימוד אנליטי, פילולוגי וחתירה בלתי מתפשרת לפשט הטקסטואלי ^{[cite: 1, 3]}. הגר"א זיהה כי מרבית הקשיים והסתירות שהעסיקו את למדני דורו נבעו מנוסחאות משובשות של ספרות חז"ל שהשתרבבו לתוך הדפוסים על ידי מעתיקים לא מוסמכים ^{[cite: 1]}. משום כך, הוא הקדיש חלק ניכר מפועלו להגהה ובירור של גרסאות בספרות התלמודית והמדרשית ^{[cite: 1, 4]}. הגר"א ברר את הטקסטים של התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה, והפך אותם למשנה ברורה ונקייה משיבושים ^{[cite: 1, 4]}.

עד גיל ארבעים עסק הגר"א בכתיבה עצמית, אולם לאחר מכן מיקד את פועלו בהרצאת תורתו בעל פה ובהכתבתה לתלמידיו, כאשר מרבית ספריו נערכו מתוך רשימותיהם ^{[cite: 1, 4]}. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין העיד כי כל החיבורים שהשאיר הגר"א אינם אלא "כערך טיפה נגד הים הגדול" לעומת רוחב חכמתו בפועל ^{[cite: 1]}. יצירתו ההלכתית החשובה ביותר היא "ביאור הגר"א" על ארבעת חלקי השולחן ערוך ^{[cite: 5]}. חיבור זה מתאפיין בקצרנות קיצונית, ולעיתים הוא כולל רק מראי מקומות דחוסים המקשרים את פסק השולחן ערוך ישירות אל סוגיית המקור בגמרא או במדרש ההלכה, מתוך תפיסה שהלכה אינה מנותקת ממקורותיה הראשוניים ^{[cite: 5]}.

כדי להבין את אופן פעולתו של הגר"א בפירוקו של הטקסט ההלכתי והחזרתו למקורו התנאי והאמוראי, ניתן לבחון את ביאורו לסעיף הראשון בשולחן ערוך אורח חיים, העוסק בהשכמת הבוקר ובהתגברות כארי לעבודת הבורא ^{[cite: 6]}:

שיטה קפדנית זו עוררה דיונים הלכתיים עמוקים בקרב פוסקי הדורות הבאים, ובראשם רבי שמואל הלוי ואזנר בחיבורו השו"ת "שבט הלוי" ^{[cite: 3]}. ואזנר עמל רבות לפענח את פסקיו של הגר"א, תוך שהוא עומד על כך שהגר"א שינה את הבנת הטקסט ההלכתי באמצעות כוח הגהותיו ^{[cite: 3]}. הוא מציין כי לעיתים הגר"א מגיה את התוספתא באופן שמהפך את דבריה לחלוטין או מעמיד אותה כשיטת יחיד (כגון שיטת בן תימא), דבר המעורר קשיים פרשניים ^{[cite: 3]}.

עם זאת, ואזנר מדגיש כי גם כאשר ההגהה של הגר"א נראית תמוהה מצד המקורות שהיו לפניו, היא מיוסדת על רוח קודשו ועל דעתו הגדולה ^{[cite: 3]}. בעולם הפסיקה המעשי, מציין "שבט הלוי" כי אף שהגר"א, הט"ז והמגן אברהם נוטים להחמיר בסוגיות מסוימות, הרי שהלכה למעשה נהגו העולם להקל כדעת רוב הפוסקים, שכן חומרותיו של הגר"א מיועדות למי שרוצה לקדש את עצמו ואינן מהוות תמיד את שורש הדין השווה לכל נפש ^{[cite: 3]}.

מלבד הביאור לשו"ע, חיבר הגר"א את "שנות אליהו" על סדר זרעים, "אליהו רבא" על סדר טהרות, ופירושים למסכת אבות ^{[cite: 5]}. חיבור הלכתי נוסף המציג את פסיקותיו המעשיות הוא "מעשה רב", שנכתב על ידי משמשו ותיעד את הנהגותיו האישיות של הגאון ^{[cite: 5]}. עם זאת, רבי חיים מוולוז'ין הסתייג במידת מה ממהימנותו המוחלטת של הספר, וציין בהקדמתו כי הנהגות רבות המופיעות בו לא נראו על ידו מעולם, דבר המלמד על המורכבות שבתיעוד פסקי הגר"א הלכה למעשה ^{[cite: 5]}.

משנת הנסתר: קבלה, ספרא דצניעותא ופולמוס הצמצום

הגר"א שילב באישיותו שליטה מוחלטת בנגלה ובנסתר כאחד, וראה בקבלה חלק בלתי נפרד מנשמתה של התורה ^{[cite: 1, 7]}. את עיסוקו בקבלה החל כבר בגיל תשע, ובבגרותו חיבר את "ביאור הגר"א לספרא דצניעותא" – חיבור ייחודי ומעמיק הנחשב לאבן היסוד של שיטתו הקבלית ^{[cite: 1, 4]}. בתוך ביאור זה עסק הגר"א בסוגיית גילוי הקץ וחישובו, תוך שהוא משביע את היודעים את הסוד שלא לגלותו ברבים ^{[cite: 4]}. חיבורים נוספים כגון "יהל אור" על ספר הזוהר לוקטו מתוך כתבי יד שונים שהותיר אחריו ^{[cite: 7]}. הגר"א אף עסק רבות ב"ספר יצירה" – החיבור המיסטי הקדום המיוחס לאברהם אבינו, והמוזכר בגמרא בסנהדרין ככלי שבאמצעותו בראו אמוראים כרבא ורבי חנינא ורב אושעיא יצורים חיים ^{[cite: 7, 8]}.

אחד הוויכוחים התאולוגיים החריפים ביותר שפילגו את עולם המקובלים במאה ה-18, והציבו את הגר"א בעימות חזיתי מול החסידות, נסב סביב הבנת מושג הצמצום של האר"י ^{[cite: 9]}. מושג זה מתאר כיצד פינה אין-סוף מקום בתוכו על מנת לאפשר את בריאת העולם ^{[cite: 9]}. החסידות, ובעיקר חסידות חב"ד, תמכו באופן מוחלט בגישת "צמצום אינו כפשוטו" ^{[cite: 9]}. לשיטתם, האלוהות נמצאת בכל מקום באופן פיזי ואין שום חלל הפנוי ממנה ("לית אתר פנוי מיניה"), והצמצום אינו אלא הסתרה תפיסתית מצד הנבראים ^{[cite: 9]}.

מנגד, הגר"א ותלמידיו ראו בתפיסה זו סכנה חמורה המובילה לפנתיאיזם ולטשטוש מוחלט בין הבורא לנברא. הגר"א החזיק בדעה כי יש להבין את הצמצום כפשוטו ככל שהדבר נוגע לעולמנו הגשמי, כדי למנוע את המחשבה שהאלוקות מצויה בדברים שפלים, נבזים או טמאים ^{[cite: 9]}. עבורו, ההפרדה הטרנסצנדנטית היא תנאי הכרחי לשמירה על טהרתו של המושג האלוהי ועל תוקפה של המערכת ההלכתית המבדילה בין קודש לחול.

תפיסה זו של קבלת דברי חז"ל והמקורות הרוחניים כפשוטם באה לידי ביטוי גם ביחסו של הגר"א לפילוסופיה הרציונליסטית. בביאורו ליורה דעה (סימן קע"ט, סעיף קטן י"ג), תוקף הגר"א בחריפות את הרמב"ם שכתב כי קמיעות ושדים הם שקר והבל ^{[cite: 10]}. הגר"א מאשים כי "הפילוסופיה הטתו" של הרמב"ם, וטוען כי הרציונליזם היווני גרם לו להכחיש את קיומם הממשי של כוחות רוחניים אלו המוזכרים לאורך כל התלמוד והמדרשים ^{[cite: 10]}. לשיטת הגר"א, אין להפוך את דברי חז"ל למשלים ולמליצות חלולות, אלא יש להבין כי יש להם קיום רוחני אובייקטיבי וממשי ^{[cite: 10]}.

הפולמוס הגדול נגד החסידות: הרקע, המניעים והשלכות החרמות

התנגדותו של הגר"א לחסידות לא הייתה מאבק אינטלקטואלי גרידא, אלא מערכה חברתית ודתית כוללת שנועדה לגדוע את מה שנתפס בעיניו כסטייה חמורה מן המסורת היהודית ^{[cite: 11, 12]}. שורשי הפולמוס הציבורי נעוצים עוד באסיפת הרבנים של "ועד ארבע הארצות" בשנת תקי"ז (1757), בה הוחלט להכריז חרם נגד הבעש"ט ותנועתו ^{[cite: 12]}. הגר"א הצטרף למאבק זה בכל תוקף סמכותו, כאשר ההיסטוריוגרפיה החסידית טוענת כי חלק מעמדתו הקיצונית נבע משמועות שווא ומעדויות שקר שהובאו בפניו על ידי קנאים, שנשבעו בפניו כי החסידים אכלו ושתו בעיצומו של צום תשעה באב ואף רקדו עם ילדה קטנה ^{[cite: 12]}.

מעבר לשמועות אלו, עמדו בבסיס התנגדותו של הגר"א נימוקים תאולוגיים וסוציולוגיים כבדי משקל:

• חשש מפריקת עול הלכתית: החסידות קירבה את פשוטי העם והעלתה את קרנם, דבר שלטענת המתנגדים גרר בעקבותיו זלזול בכבוד התורה ובלומדיה ^{[cite: 12]}. השינויים בנוסח התפילה, ביטול זמני התפילה המקובלים, וההתנהגות החיצונית האקסטטית נתפסו כערעור על גבולות ההלכה המקובלים ^{[cite: 11]}.
• פילוג הקהילות ומינות: בשנת תקל"ב (1772) הוקם בווילנה מניין חסידי עצמאי שכונה "המניין של קארלינער", בהנהגת ר' איסר והמגיד ר' חיים ^{[cite: 11]}. ראשי הקהל בווילנה, בגיבויו של הגר"א, החליטו לפזר מניין זה ולנדות את מנהיגיו ^{[cite: 11]}. כאשר הגיע המגיד ר' חיים לבקש את מחילתו של הגר"א, ענה לו הגאון בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון", והוסיף כי מדובר במינות שאין לה תשובה ^{[cite: 11]}.
• שריפת כתבים והחרמה: בית הדין בווילנה הורה לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל את ר' איסר ולשלוח מכתבי אזהרה חריפים לכל הקהילות הגדולות ^{[cite: 11]}. במכתבים אלו הואשמו החסידים בביטול תורה, בשינוי נוסחי התפילה ובזלזול בעבירות ^{[cite: 11]}.

המלחמה בחסידות החריפה עד כדי כך שפורסם כרוז האוסר על קשרי נישואין עם חסידים, מגדיר את פיתם כפת עכו"ם ואת יינם כיין נסך, ובמקרים קיצוניים אף הוביל לפגיעה פיזית בחסידים (כגון סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן) ^{[cite: 12]}. שיאה של המערכה התרחש בשנת תקנ"ט, כאשר הלשנות של מתנגדים לשלטונות הקיסרות הרוסית הובילו למאסרו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעוון בגידה – מאסר שהסתיים בי"ט בכסלו ^{[cite: 12]}.

בעיני הגר"א, ההתנגדות הייתה מוחלטת ולא ניתן היה לדבר על מיזוג או פשרה בין הדרכים; כל ניסיון לקבל רעיון חסידי נתפס כנטישה של דרך האמת ^{[cite: 13]}. עם השנים, למרות הרדיפות, רבים מן המתנגדים הפכו לחסידים בעצמם, ואחרים שינו את יחסם משנאה לאהבה והערכה ^{[cite: 12]}.

יחסו למדעי החול וחיבורו "איל משולש"

הגר"א החזיק בגישה ייחודית בנוף התורני של מזרח אירופה ביחסו למדעי החול ^{[cite: 1]}. הוא תמך בלימוד המדעים הריאליים, ובהם מתמטיקה, אסטרונומיה (חכמת התכונה) וגאומטריה, וראה בהם כלים הכרחיים להבנת עומקן של מצוות התורה ^{[cite: 1]}. עדות ישירה לכך היא כתיבתו של הספר "איל משולש" העוסק בהנדסה, טריגונומטריה ואסטרונומיה ^{[cite: 4, 14]}. ספר זה מייצג פן חריג בפעילותו של הגר"א, שכן הוא החיבור היחיד שכתב במו ידיו כספר שלם ומסודר, בעוד ששאר ספריו נכתבו כהגהות או כסיכומי שיעורים על ידי תלמידיו ^{[cite: 4, 14]}. הספר נדפס לראשונה מכתב ידו בשנת 1833 בווילנה והורדנה ^{[cite: 4, 14]}.

הגר"א הבחין הבחנה חדה בין מדעי הרוח למדעי הטבע ^{[cite: 1]}. בעוד ששלל את הפילוסופיה המטפיזית בטענה שהיא מעוותת את פשט המקראות ומחדירה דעות זרות, הוא שיבח את המדעים הריאליים וכינה אותם "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה ^{[cite: 1, 10]}. בעידודו ובהכוונתו של הגר"א, תורגם לעברית "ספר אוקלידוס" (יסודות הגאומטריה) על ידי רבי ברוך שיק משקלוב בשנת תק"ם (1780) ^{[cite: 1]}. הגר"א גרס כי אדם החסר ידיעות במדעים אלו, יחסרו לו "מאה ידות" בהבנת החוכמה האלוהית הכלולה בתורה ובמצוותיה ^{[cite: 1]}.

ישיבת וולוז'ין ומיסוד דרכו הלמדנית: עיון, בקיאות ו"נפש החיים"

תורתו של הגר"א קורקעה והפכה למודל חינוכי ממוסד באמצעות תלמידו המובהק ביותר, רבי חיים מוולוז'ין (ז' בסיוון ה'תק"ט - י"ד בסיוון ה'תקפ"א) ^{[cite: 2, 15]}. רבי חיים הקים בשנת 1802 את ישיבת "עץ חיים" בעיירה וולוז'ין, אשר זכתה לתואר "אם הישיבות" ועיצבה את עולם הישיבות הליטאי ^{[cite: 2, 15, 16]}. הישיבה הוקמה בהכוונתו הישירה של הגר"א במטרה ליצור מרכז תורני עליון שישקם את עולם הלמדנות ויהווה משקל נגד לחסידות ^{[cite: 16]}.

הישיבה הציבה תנאי קבלה קפדניים, וקיבלה רק תלמידים שהיו מסוגלים ללמוד דף גמרא עם רש"י ותוספות באופן עצמאי ^{[cite: 16]}. דרך הלימוד שילבה עיון מעמיק עם הספק בקיאות רחב: התלמידים למדו את הש"ס בקצב של דף ליום, וחזרו על כל דף שתים עשרה פעמים בממוצע ^{[cite: 16]}. בימי שישי הוקדש הזמן ללימוד פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שנלמדו במהלך השבוע ^{[cite: 16]}. רבים מן הלומדים הגיעו לישיבה כאשר הם כבר שולטים בש"ס כולו בגיל צעיר ^{[cite: 16]}.

וולוז'ין התנהלה כ"ישיבה ללא הפסקה" עם משמרות לימוד לאורך כל היממה ^{[cite: 16]}. בהתאם למסורת הגר"א, התנגדו בישיבה לחסידות ושללו את לימוד המוסר השיטתי ^{[cite: 16]}. במהלך כהונתו של הנצי"ב מוולוז'ין, שהיה חבר פעיל ב"חיבת ציון", הוקמו בישיבה אגודות סתרים ציוניות כגון "נס ציונה" (בהנהגת רבי איסר זלמן מלצר) ו"נצח ישראל" ^{[cite: 16]}. הישיבה נסגרה בסופו של דבר בה' בשבט תרנ"ב (1892) עקב לחצי הממשל הרוסי להכנסת לימודי חול ^{[cite: 16]}.

התשתית התאולוגית של עולם למדני זה פורטה בספרו של רבי חיים, "נפש החיים" ^{[cite: 17, 18]}. בשער ד' של החיבור מציג רבי חיים אידאולוגיה דתית המעמידה את לימוד התורה כערך העליון ביותר, הנעלה אף ממעשי מצוות ודבקות מיסטית ^{[cite: 18]}. הלימוד השכלי של ההלכה נתפס כצינור החיבור הישיר והחזק ביותר לקדוש ברוך הוא ^{[cite: 17, 18]}.

יתרה מכך, בספר מובהר כי התורה היא הדבק המקיים את המציאות הפיזית כולה: אם העולם יהיה פנוי לרגע אחד מהרהור בתורה, העולמות כולם יחרבו ויחזרו לתוהו ובוהו ^{[cite: 18]}. תפיסה קוסמית זו העצימה את איסור "ביטול תורה" לכדי סכנה קיומית מוחשית, והפכה את השקידה המוחלטת לחובתו המטאפיזית של בן הישיבה ^{[cite: 18]}.

חזון ציון והעלייה לארץ ישראל: יסודות היישוב המתחדש

שאיפתו של הגר"א לעלות לארץ ישראל, שלא צלחה באופן אישי, הפכה למפעל היסטורי כביר באמצעות תלמידיו, ה"פרושים", אשר הניחו את היסודות לחידוש היישוב היהודי בירושלים ובארבע ערי הקודש ^{[cite: 2, 19, 20]}. הרקע לעלייתם עמד בניגוד חריף לניסיון העלייה הטראגי של רבי יהודה החסיד בשנת תס"א (1700); רבי יהודה החסיד נפטר ימים ספורים לאחר הגעתו, קבוצתו התפרקה תחת עול חובות כבדים, והשלטונות העות'מאניים אסרו על יהודים אשכנזים להתגורר בירושלים למשך למעלה ממאה שנים ^{[cite: 21]}. נקודת המפנה ההיסטורית התרחשה בשנת תק"ל (1770) בעקבות התעוררות רוחנית גדולה בווילנה בהשפעת הגר"א ^{[cite: 21]}.

בשנת תקמ"א (1780), ביום השני של ראש השנה, נשא רבי בנימין ריבעלעס משקלוב דרשה משיחית בבית הכנסת הגדול, בה קרא ל"שיבת ציון" ועורר את הקמת תנועת "חזון ציון" ^{[cite: 22]}. מטרת התנועה הייתה להכשיר את הקרקע לקראת שנת ה'ת"ר (1840) – שנה שנתפסה כשנת הגאולה על פי ספר הזוהר ^{[cite: 22]}. התוכנית כללה את החזרת השכינה על ידי הבאת "ששים רבוא" (600,000) יהודים לירושלים כדי להכריע את "שרו של עשו", וקביעת מרכז התורה בארץ ^{[cite: 22]}. הדרך לגאולה נסללה דרך עבודה מעשית: עלייה, בניין הארץ, ופדיון ירושלים באמצעות צדקה ^{[cite: 22]}.

העלייה המאורגנת התבצעה בשלוש פעימות מרכזיות החל משנת תקס"ח ^{[cite: 21]}:

• הקבוצה הראשונה (תקס"ח - 1808): עלתה בראשותו של המקובל רבי מנחם מנדל משקלוב ^{[cite: 21]}.
• הקבוצה השנייה (תקס"ט - 1809): עלתה בראשות רבי סעדיה משקלוב ^{[cite: 21]}.
• קבוצות נוספות: כללו מנהיגים כרבי שמואל משקלוב ורבי חיים כ"ץ ^{[cite: 21]}.

העולים התמודדו עם מסכת ייסורים קשה, מגפות דבר ורעידות אדמה, ואיבדו מנהיגים בולטים כרבי עזריאל, שמשפחתו שבה לגולה מוכת הלם ^{[cite: 21, 23]}. למרות זאת, הם הקימו את "כולל הפרושים" שאיפשר לעולים אשכנזים שאינם חסידים להשתלב בארץ באופן עצמאי ^{[cite: 19]}.

בטבריה חיבר רבי ישראל משקלוב את יצירתו ההלכתית "פאת השולחן", אשר סידרה וקידדה לראשונה את המצוות התלויות בארץ על פי פסקיו של הגר"א, והפכה לקודקס ההלכתי של היישוב כולו ^{[cite: 23]}.

במהלך המאה ה-19, הפרושים וצאצאיהם בירושלים הובילו את מגמת היציאה מן החומות, הקימו את בית החולים "ביקור חולים" (1857), ייסדו את תלמוד התורה "עץ חיים", והיו שותפים ברכישת אדמות נבי סמואל, מוצא ופתח תקווה (1877–1878) ^{[cite: 19]}. מפעלם המעשי הניח את התשתית הכלכלית, הרוחנית והיישובית של מדינת ישראל המודרנית ^{[cite: 21]}.

סיכום ומסקנות

משנתו התורנית ופועלו של הגר"א מוילנה מהווים את קו פרשת המים של היהדות האורתודוקסית בעת החדשה ^{[cite: 2]}. באמצעות שילוב בלתי מתפשר בין למדנות קפדנית, הגהת נוסחאות פילולוגית וחתירה לפשט, הצליח הגר"א לחלץ את עולם התורה מכבלי הפלפול המלאכותי ולהציב אלטרנטיבה למדנית עשירה ^{[cite: 1, 4]}. מלחמתו האידאולוגית בחסידות הגדירה את גבולות הגזרה של הטרנסצנדנטיות האלוהית ושמרה על מעמדה העליון של ההלכה והתורה השכלית כציר הקיום הקוסמי ^{[cite: 11, 18]}.

מורשתו, אשר תורגמה להקמת ישיבת וולוז'ין על ידי רבי חיים מוולוז'ין ולעליית הפרושים לארץ ישראל, יצרה את המבנים החינוכיים והדמוגרפיים המקיימים את עולם התורה ואת היישוב היהודי בארץ עד עצם היום הזה ^{[cite: 2, 16, 19]}.